עירום בקולנוע: כשגברים חרמנים מדברים על נשים בלי בגדים
סרטו התיעודי של דני וולף "ההיסטוריה של העירום בקולנוע" (בהוט 8 וביס דוקו) בקושי מקדיש זמן ל-MeToo, מאמץ דיכוטומיות של שמרנות מול מתירנות, מתיש לפרקים ולא מנסח אמירה מגובשת. בסוף נותרנו עם מעין ארכיון של סצינות עירום בקולנוע
מה יותר לא עדכני מאשר לצפות בשורה של גברים בעלי חזות של חנונים חרמנים, שמדברים על נשים עירומות ומתארים איזה איברים נחשפו למצלמה ומאיזו זווית? סרטו התיעודי של דני וולף (בהוט 8 וביס דוקו) נוצר ב-2020 ומקדיש כמה שניות הכרחיות ל-#MeToo, אבל זה מרגיש כמו עצם שנתקעה לו בגרון. רוב הזמן הוא מאמץ את הדיכוטומיה של שמרנות מול מתירנות, ומתנהל כאילו נוצר לפני העידן "השמרני" הנוכחי.
זה בולט, למשל, בקטע הקצר והלא רציני שמוקדש לסצנת האונס באמצעות חמאה ב"הטנגו האחרון בפריז" של ברטולוצ'י, לעומת קטע אחר בסרט שבו כמה מהדוברים מרכיבים פילמוגרפיות של סצנות העירום של שחקניות כמו מלני גריפית.
"ההיסטוריה של העירום בקולנוע" ערוך בקצב מהיר מקטעי סרטים וקטעי משפטים שנאמרים על ידי המוני מרואיינים, בהם מעין היסטוריונים של הנושא, כולם גברים, וגם שחקנים ושחקניות ובמאים ובמאיות (הסרט שמר מרחק מדוברות פמיניסטיות). יש בסרט יש לא מעט פרטים מעניינים, וגם כמה חלקיקי תובנות, אבל השעתיים הארוכות שלו אינן מנסחות אמירה מגובשת, והוא אפילו קצת מתיש.
הסרט מתחיל ממש מראשית ימי הקולנוע, כדי להראות שעירום היה תמיד חלק בלתי נפרד מהקולנוע. מבין הסרטונים הקדם-קולנועיים שיצר אדוארד מייברידג' בשנות השבעים של המאה ה-19, וולף בחר להראות לנו את אלה של גבר עירום הולך ושל אישה מתפשטת, ואינו מתייחס להבדל ביניהם – אנטומיה מול פיתוי. משם הוא ממשיך לספק מעין היסטוריה של התפתחות הקולנוע דרך היחס שלו לעירום, בעיקר של נשים.
התובנות והדוגמאות המעניינות ביותר נמצאות בחלק הראשון, המוקדש לימי הסרט האילם. לא הכרתי את הסיפור על אודרי מנסון, מודל של אמנים שהצטלמה בעירום לסרטונים של המפיקים העצמאים שמרדו במונופול של אדיסון בתחילת המאה העשרים. גם באותם סרטונים היא נותרה סטאטית כמו פסל כדי שזה ייחשב לאמנות, ולא לפורנו.
חשיבות חברתית מעושה תמיד היתה דרך להצדיק עירום נשי. ססיל ב. דמיל, אחד הבמאים המצליחים בהוליווד משנות העשר ועד החמישים של המאה העשרים, ידע היטב לנצל את הפיתוי של העירום הנשי, דרך שיבוצו בשורה של אפוסים תנ"כיים מפוארים כמו "עשרת הדברות" מ-1923, בשם האותנטיות ההיסטורית, לכאורה.
אחרי כארבעים דקות של גברים מדברים על נשים ערומות, זה מתחיל להיות קצת לא נעים, עד שמלקולם מקדואל צץ על המסך, ומדבר על עצמו כמי שהצטלם בעירום מלא, עם ובלי נשים ערומות לצידו, לסרטי המופת "והיה אם…." ו"תפוז מכני". עירום גברי זכור נצפה גם ב"נשים מאוהבות" של קן ראסל מ-1969, שעליו מנוסחת אחת התובנות היותר מעניינות. בסרט, המבוסס על ספרו של ד.ה. לורנס, יש סצנה סקסית שבה אוליבר ריד ואלן בייטס מתאבקים בעירום ליד אח בוערת. כשהסרט הופץ בארה"ב, הסצנה נחתכה, והצופים ראו רק את תחילתה ואת סופה, כשהשניים שוכבים על הרצפה מתנשמים. כך נוצר הרושם השגוי שמדובר ב"מעשה סדום" (כדברי העד המומחה), והצנזורים השיגו תוצאה הפוכה מזו שאליה התכוונו.
בהמשך הסרט השחקניות דיאן פרנקלין ("הבתולה האמריקאית האחרונה" מ-1982) ולינדה בלייר (הילדה מ"מגרש השדים") מספרות קצת על הלחץ שהופעל עליהן להופיע בעירום, רנה ריפל מספרת על כך שאנשים עלומים מביישים אותה על הופעתה ב"נערות השעשועים", ומתאמת אינטימיות אומרת כמה מילים על התפקיד החדש הזה בקולנוע. אבל בשלב הזה הסרט כבר מפורר לחלוטין. "ההיסטוריה של העירום בקולנוע" מנסה להקיף יותר מדי ומפסיד מכך. בסופו של דבר הוא מתפקד כמעין ארכיון של סצנות עירום על פי תקופות עבור מי שרוצה לחקור את הנושא יותר לעומק.
3 כוכבים
Skin: A History of Nudity in the Movies בימוי: דני וולף. ארה"ב 2020, 130 דק'