>> ענת בצר היא אמנית חזותית בולטת ומוערכת וגם משוררת. בחודש שעבר נפתחה בגלריה נגא"רוּחַ",תערוכתה החדשה (עד ה-31.1), שבה ממשיכה בצר את עיסוקה המעמיק בציור על מופעיו הריאליסטיים. במרכז הסדרה עומדת דמות אשה המפנה את גבה, מבקשת להתאבך לעבר השמיים הגדולים, להתמזג בכאוס העננים או אולי לברוח מאימת המציאות שמחוץ לציור."גשרים נופלים לאט"הוא ספר שירה ראשון שלה שיצא לאור ב־2024 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בזמן המלחמה הארורה, וגם הוא מהווה הדהוד למאבק מתמשך המשקף את הקונפליקטים המהותיים של הזמן הזה.

>> עם שוך הסערה: 20 תערוכות חדשות שיעשו לכם חם בסופ"ש
>> אל-מטחנה: האמנות פותחת לציבור את מפעל הקרח ההיסטורי בסלמה
>> הקירות יכולים לדבר: התערוכה של הצלמניה מצאה לוקיישן מפתיע

ימים ספורים לאחר שבעה באוקטובר הייתה אמורה להיפתח לי תערוכה. הכל היה מוכן. במקביל הייתי אמורה להתחיל ("אחרי החגים") לעבוד עם ארז שוויצר, עורך ספר השירה שלי, לקראת הוצאתו. היו אלה ימים צפופים, עמוסים, מלאי חרדה וכעס. ההפיכה המשטרית שעמדה אז בפתח איימה על כל מה שידענו, ועוד לא ידענו דבר.

מכיוון שאני מציירת בצבעי שמן ובשכבות דקות, הציורים לתערוכה תמיד מוכנים הרבה לפני הפתיחה. עשיתי לעצמי מנהג, להתחיל משהו לפני, ולהגיע לתערוכה כשאני כבר עסוקה (פחות או יותר) בפרויקט הבא. ה"פרוייקט הבא" הזה מוצג בימים אלו בגלריה נגא.

ואז הגיע השבעה. הכל נדחה. משך חודשים הייתי משותקת. נאלמתי דום. לא יכולתי לצייר, לא יכולתי לכתוב, התותחים רעמו והמוזה שתקה. ואז, לאט לאט חזרתי לסדרה ההיא אותה התחלתי חודשים לפני. הכל היה מעורער, מלחמה ודאגה, אימה וזעם ובתווך, שעות של התכנסות לתוך עשייה משונה, כמעט ללא יכולת להשאיר את החוץ בחוץ, בסטודיו מתפורר ללא מקלט. חבר אמר לי לקנות קסדת אופנוע ולשכב על הרצפה בזמן אזעקות. מוטב לי כבר לחטוף טיל על הראש ולמות עם הציורים שלי מאשר לשכב כמו סתומה על הרצפה עם קסדה.

ספר השירה שלי יצא לאור. שמחתי, אבל לא הצלחתי להתרגש. לא עשיתי השקה. מי יכול בכלל לעשות עכשיו מסיבה?
וכך, בין אזעקה להפגנה, בין ככר החטופים לסטודיו נבנתה לי שיגרה חדשה.
ואז אמא שלי מתה.

אמא שלי האהובה הלכה, ואני, שגם ככה ליבי היה שבור, התאבלתי עליה ועלי ועלינו והכל התערבב לי והתערבל לי כמו הרוח הזאת, אותה ניסיתי לנסח בציוריי. הרוח הרעה מבפנים ומבחוץ שבאה עלינו לכלותינו, ולצידה הרוח האנושית החזקה, רוח האדם כפי שהתגלתה במלוא עוזה בעקבות אסוננו, רוחות הרפאים שלי ושלנו וכל אלה בתוך הציור העקשן שלי, שהיה לי עוגן וסיבה.

בָּאמצעים הקפואים של שפת הציור נאחזתי בנסיון לתאר מבנים של תנועה, של הבלתי ניתן לתיאור – רוח, עננים בשמיים, אד, כמו אש, כמו מים, כמו לעבור למימד הטרנסצנדנטלי של שדות הצייד הנצחיים, למקום שעליו לא ניתן לומר עוד דבר. ציירתי דמות אשה המפנה את גבה, אשה לבדה, בלב הדוקר, הצומח והמסתחרר לכל כיוון. רציתי יופי המבקש לאחוז את הדינמי, את מה שיעלם בעוד רגע, שיהיה כְּלֹא היה, שיתמזג בתנועת ההשתנות של טבע אינסופי ויהפוך אַחֵר בעוד רגע קל.
התערוכה "רוח", אם כך, תלויה עד 31.1.26 בגלריה נגא (אחד העם 60, תל אביב). אשמח אם תעופו לראות אותה.

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• שירה
• אמנות ישראלית
• שבעה באוקטובר