שלוש שנים לאחר השבעה באוקטובר, זה די מובן למה אין יצירה טלוויזיונית מכוננת על אותו יום נורא. החישוב הפשוט אומר שאם גם ככה צריך זמן כדי לעבד את הטראומה וליצור ממנה משהו בעל ערך, אז בישראל כדאי להכפיל את הזמן הזה. שירה, ספרות, תיאטרון ומוזיקה שומרות את זכות התגובה המהירה, אפילו יצירה דוקומנטרית יכולה לפעול מאינסטינקט ולתעד את המציאות בסרטים וסדרות בעלי ערך היסטורי, רגשי וחברתי – אבל כדי שהטלוויזיה המתוסרטת הישראלית תיקח חלק בהתמודדות עם טרגדיה, צריך זמן. הרבה זמן. ושלוש שנים זה פשוט לא מספיק.
>> יום אחד אבכה. כרגע אני במשימה: להקשיב לשורדי ה-7 באוקטובר

זה לא אומר שלא ניסו. "שחר אדום" של yes ו"אור ראשון" של קשת 12 (2014 ו-2015 בהתאמה) לקחו סיפורים מאותו יום נורא – בין אם אמיתיים או רק בהשראתם – וניסו להעביר דרכם את הזוועה שחוו האנשים שהיו שם, ואת תחושת הזעזוע שחוו כל שאר תושבי ישראל שעקבו אחר האירועים מהצד. אני בטוח שלניסיונות האלו היו כוונות טובות, אבל הן היו לכל היותר תגובה ראשונית אוטומטית לטראומה, סוג של שחזור טלוויזיוני מושקע, מאשר יצירה שמצליחה להגיד משהו משמעותי. עבור זה צריך את מרחק הזמן, ובכל מקרה – באופן טבעי והגיוני לגמרי האימפקט הרגשי שלהן לא היה קרוב לשלל היצירות הדוקומנטריות שיצאו במהלך התקופה הזו, וקרעו את הלב ל-1,300 רסיסים.

לכן זו היתה הפתעה מוחלטת בעיני – ואני בטוח לא היחיד – שמכל האנשים והיצירות שניסו להתמודד להתמודד עם האסון, דווקא סדרת האקשן "פאודה" של ליאור רז ואבי יששכרוף היתה זו שהצליחה להתמודד עם המורכבות של הטראומה הזו באופן האפקטיבי ביותר. בכנות, לא הייתי מאמין שאכתוב משפט כזה, ולא רק כי אני לא מעריץ גדול של הסדרה. ראיתי אי אז את רוב העונה הראשונה, לא התחברתי מי יודע מה לדמויות ולא הרגשתי שאפסיד משהו אם לא אכיר את המבטא הערבי של עידן עמדי. וגם ככה טלנובלה צבאית זה לא בדיוק הז'אנר שלי.

אבל אז הגיעה העונה החמישית, שלקחה את העלילה לחו"ל ואת הדמויות למסע נקמה בנוח'בות בואכה משימה בעורף האויב הנחבא באירופה, והסתקרנתי מספיק כדי לראות את פרק הפתיחה, שהיה מספיק סוחף כדי להדביק אותי לעונה כולה. במהלכה, הדמויות המוכרות (שאת רובן לא באמת הכרתי) התמודדו עם השלכות הטראומה של ה-7 באוקטובר מהזווית האישית שלהם, שנשארה כמעיין סוד מהעבר שלא נחשף, עד לקראת סוף העונה. שום דבר – גם לא הקמפיין התקשורתי המקדים ואזהרת התוכן שהוקרנה לפני – לא הכין אותי לשני הפרקים שחזרו אחורה לאותו יום מזעזע והציגו אותו דרך עיני הדמויות של "פאודה", שאיכשהו הרגישו יותר מוחשיים מכל יצירה שנעשתה על האסון עד לאותו הרגע.

מההקפצה השקטה של צוות טקילה ב-3 בבוקר והנסיעת הלילה של אלי (יעקב זדה-דניאל, שנפרד בפרק הזה מהסדרה) לצלילי "הגולה" של דודו טסה ועד לחזרתו המצמררת לבית הרוס, האופן שבו "פאודה" לקחה את הדמויות ואותנו דרך התרחשויות בוקר השבת היה שואב פנימה במובן הטלוויזיוני ומפרק לב במובן האנושי. הרגעים והאימג'ים הקשים שכולנו למדנו להכיר מאז אותו יום – רכבים שרופים על כבר 232, שבילי קיבוץ מלאי גופות, צילומי אבטחה של מחבלים מקיפים בית, צעירים בלבוש מסיבה מגואל בדם – שוחזרו בכבוד ובמטרה לזעזע, כולל שוט אחד מעל מכולה שלא יוצא לי מהראש עד היום.

וזה מוזר, כי ראיתי לא מעט רגעים מזעזעים מהמציאות, בדוקו, בעיתונות, בסרטוני טלגרם, אבל ליצירה מתוסרטת יש כוח לקחת אותנו דרך נקודת מבט ספציפית – והנקודת מבט של גיבורי "פאודה", שלרוב מוצגים בסדרה כגיבורי על, היתה מזועזעת, ומיואשת, ואבודה ושבורה. דורון לא הצליח להציל אף אחד בנובה, סטיב לא הצליח לקיים את ההבטחה שלו, אלי לא הצליח לחזור הביתה בזמן. אין שום נחמה ביום הזה, הכל התרסק. אם לצטט את דודו טסה, "כולם הרוסים" – והמבט של זדה-דניאל מהדהד בדיוק את זה, בעבודת משחק מופתית.

בשל הההצלחה הבינלאומית של הסדרה, וגם בגלל האובססיה הישראלית עם Hasbara, מפתה לבחון את הפרקים האלו מנקודת מבט של זרים – מעיין 'הנה, עכשיו הם ידעו מה עברנו'. אבל מבחינתי זה לא העיקר – מה גם שלמדתי שאין לנו שום דרך להבין איך המציאות שלנו נראית כלפי חוץ, ושלחלק גדול מהעולם לא באמת משנה מה קרה באותו היום. מה שיותר משמעותי בשני הפרקים האלו בעיני זה הדרך שבה הם מבססים את הטראומה שעברנו כמשהו שאי אפשר להכיל, מתעדים בדרך אמנותית את הזעזוע שעבר על כולנו, ומטמיעים את זה בסדרה שהיא כבר חלק מחיינו. כי גם השבעה באוקטובר הוא חלק מחיינו. כמו שרצח רבין נכנס לתוך סדרות ניינטיז ישראליות (למשל, ב"פלורנטין") ושינה את הכל, כך השבעה באוקטובר שינה לעד את "פאודה", בדיוק כפי ששינה אותנו. משהו שמבינים שירדוף אותנו לנצח, גם אם הפוסט-טראומה עוד לא באמת שקעה עד הסוף.

• המסך
• שבעה באוקטובר
• פאודה