יש ימין ויש שמאל: בן כספית ועמית סגל הם תרופה לאחדות מזויפת

בתוך לופ המלחמה ומבול המרואיינים, הגיע הקטע הוויראלי הזה: אורכו דקה ושבע שניות, ולוקחים בו חלק שניים מהעיתונאים הבכירים ביותר בישראל. בן כספית מצד אחד, עמית סגל מצד שני. השניים, כהרגלם בקודש, הגיעו גם לטמפרמנט וטונים גבוהים; אחד האשים את השני בתמיכה בהתנתקות ובנסיגות, השני האשים את הראשון בתמיכה אובססיבית בנתניהו. יש אנשים שחושבים שוויכוח בזמן מלחמה הוא הסחת דעת, אפילו פוגעני. אני חושב שיש בו משהו מרענן וחשוב. דווקא עכשיו.

קיימת מגמה מדאיגה בציבור הישראלי: היא מתבטאת בקמפיין תקשורתי שרץ בשבוע האחרון וכותרתו "אין ימין ושמאל". כנראה שנתקלתם בסרטון הזה ביוטיוב הקרוב לביתכם (תוצרת משרד הפרסום אדלר חומסקי & ורשבסקי – מהאנשים שהביאו לכם את "פרס יחלק את ירושלים" ואת "ביבי זה אותו הביבי – פעם אחת הספיקה לנו"). אפילו טייכר וזרחוביץ' (הנשגבים) כבר הספיקו לעשות עליו פארודיה מאוד משעשעת. הנראטיב הוא: הגענו לאן שהגענו בגלל שהוויכוחים כילו אותנו, והתשובה תהיה אחדות. כלומר, נעלים את ההבדלים בינינו ונתחבר כולנו לקונצנזוס מדומיין, תחת הכותרת "עם ישראל חי" ו"כולנו עם אחד".

אבל הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו הוא שנהיה חברה "מאוחדת" באופן עיוור, שלא מכירה בהבדלים בין אדם לאדם ובין קבוצה לקבוצה. המלחמה הקשה שאנחנו עוברים לימדה אותנו כמה אנחנו זקוקים אחד לשני – ואנחנו רואים את התשובה בהתגייסות האדירה של האזרחים למען עצמם ולמען המדינה שלהם באלף דרכים – מהופעות מול מפוני עוטף עזה דרך תרומות ועד התגייסות במספרים אסטרונומיים לכוחות המילואים. אנחנו באמת עם אחד. אבל בתוך העם הזה – חשוב שנזכור שבסוף יש גם הבדלים. וזה בסדר גמור.

אסור שהשאיפה תהיה לבטל את הוויכוח – כי הוויכוח הוא לב ליבו של המשטר הדמוקרטי. בלי ויכוח ובלי שיח על עמדות, בלי אידיאולוגיות שונות שמתנגשות אחת בשנייה, באמת אין דמוקרטיה. כשכולם מחפשים להתאחד סביב הלאום המשותף ולא שואלים שאלות – זה המקום שבו הלאומנות יכולה להיכנס. זה מה שקרה לארצות הברית אחרי 9/11 – הפטריוטיזם המוגזם, כמו בקטע הסטנד אפ הבלתי נשכח של כריס רוק, הפך לאט לאט לשנאה. היא הובילה את האמריקאים – לא רק את הרפובליקנים, אלא גם חלק לא קטן מהדמוקרטים – לבוץ הגדול של המלחמה בעיראק. לקח להם שנים לצאת מזה.

אנחנו חייבים להמשיך להתווכח, ולראות אחד בשני יריבים על מטרה משותפת – ולא אויבים. שהמטרה העליונה של כל מי שחי פה – ולא משנה באיזה עמדה הוא אוחז – היא הרצון שבסופו של דבר יהיה כאן טוב. זה נכון לשמאלני וזה נכון לביביסט, זה נכון לחרדי וזה נכון לחילוני, זה נכון לציבור היהודי ונכון גם לציבור הערבי שחי כאן – שלמרות החשדנות המכוערת והגזענית שמתחילה לבצבץ, מתגייס גם הוא למען הקהילה המשותפת שלנו, בין אם בשטח ובין אם בעורף. כולנו פטריוטים, כולנו אוהבים את המדינה, כולנו ישראלים – גם אם חלקנו חושב אחרת.

את השיחה העמוקה והאמיתית על עתיד מדינת ישראל אנחנו חייבים להמשיך ולנהל – יש בינינו פערים לא קטנים לגבי איך אנחנו רואים את המדינה, וזה לגמרי הגיוני בתור מדינה שהתגבשה מכל כך הרבה תרבויות וגישות שונות. ההבדלים והפערים בינינו לא ייעלמו אם נשתיק את הוויכוח, הם רק יוסתרו מתחת לאדמה ויתפרצו בדרך שהרבה פחות נעימה לכולנו.

וכן, חשוב שננהל את הוויכוח הזה גם על אותו מסך. כי היה עוד משהו מעודד בהתכתשות הזאת של כספית וסגל: היא התרחשה על המסך של ערוץ 12. הנה ערוץ שהצליח להכיל על המסך שלו שני אנשים שונים, עם דעות אחרות, שהתווכחו בקול צורם. זה חשוב, כי אפרופו פילוג (ודיבורים על "אחדות") – יש מי שרוצה שלא יהיו ויכוחים כאלה. שכל אחד מאיתנו יחיה בערוץ שלו – אנשים עם השקפות ליברליות יצפו בערוץ אחד ואנשים עם השקפות שמרניות יקפצו בשלט לערוץ אחר, וכל אחד ישאר במסלול שלו.

הדבר הכי גרוע שקורה לתקשורת הוא הניסיון לבודד אותה, לייצר תיבת תהודה ימנית (מ"ישראל היום" דרך תכניות הבוקר ב-103 או גלי ישראל ועד ערוץ 14), ובכך להכריח את התקשורת "המסורתית" לעשות את אותו הדבר מהצד השני (ע"ע מה שקרה לערוץ 13). במובן הזה – באמת – המדיום הוא המסר. כשכולנו הולכים ומתרגלים לראות את המציאות דרך תחנות רדיו, עיתונים וערוצי טלוויזיה שונים שנאמנים לאג'נדה ספציפית – אנחנו מתחילים להאמין כל אחד "במציאות" שלו. אין יותר אמת אחת. הכל שאלה של השקפה.

המקום הזה הוא מקום מסוכן. באמריקה יגידו לכם את זה יותר טוב ממני; כשאתה לא מסוגל להסכים על סט ערכים בסיסי, או אפילו על מהי האמת – בסוף, אתה הולך לאיבוד. אתה נכנע לחברה שבטית לחלוטין. ובחברה שלנו כבר יש מגמות שבטיות ברורות, אבל עדיין, השאיפה צריכה להיות למקום מוסכם שבו אנחנו יכולים לנהל את הוויכוח שלנו. קשה לנהל ויכוח כשכל צד מסתגר בעמדותיו, ושומע רק את מי שנוח לו. זה לא טוב לאף צד פוליטי.

אז מי צדק בוויכוח הזה בין כספית לסגל? בסופו של דבר יש הבדל מהותי בין השניים – גם אם כספית תמך בהתנתקות וטעה, המחשבה שההתנתקות תעבוד הגיעה ממקום של השקפת עולם דמוקרטית. התמיכה בנתניהו, לעומת זאת, היא תמיכה אישית לחלוטין באדם אחד – ובכך ניתן הכשר גם לקפריזות שלו, ולמעורבות המשוגעת של שרה ויאיר בחיי המדינה, ולעובדה שהוא הרחיק אנשים טובים מהשירות הציבורי (כי, חלילה, הם מאיימים עליו) והוחלפו בשרים שמנהלים את הממשלה היום – אוסף אנשים שלא הייתי נותן להם לנהל קיוסק בצומת קסטינה. הביביזם הוא שאפשר את המעבר מממשלה שבה יושבים דן מרידור, בוגי יעלון ובני בגין, לממשלה שבה יושבים איתמר בן גביר, עמיחי שיקלי ומאי גולן.

אבל גם זה בסדר. מותר לאנשים לטעות, מותר לאנשים גם לעצבן ואפילו להרתיח. זה חלק מהחיים שלנו כחברה דמוקרטית. ואם יש משהו שאנחנו נלחמים עליו בימים אלה ממש – הוא לא רק על עצם קיומנו, אלא גם על המדינה שבנינו. מדינה שבה למדנו לחיות ביחד על אף ההבדלים המהותיים שיש פה בין אזרח לאזרח. מדינה שבה ידענו תמיד לנהל ויכוחים סוערים על עתיד המדינה אבל בסופו של דבר להבין שיש לנו גורל משותף. ואם אנחנו רוצים שזה יחזיק מעמד, אנחנו צריכים להכיר בכך שיש ויכוח אמיתי – ויכוח שמתנהל בין ישראלים לישראלים. לדעת לא להסכים ועדיין להכיר בכך שכולנו באותה הסירה. באותו הבית.

כי בניגוד לקמפיין המתקתק ההוא, יש ימין ושמאל. יש בינינו הבדלים, וחשוב שהם יהיו על השולחן. רק כך נוכל לפתור אותם ולקבל החלטות. במובן הזה, תודה לכספית ולסגל. גם זה היה רגע מבורך ושפוי בתוך השבועות האיומים שעוברים על כולנו.