פה ושם בארץ ישראל: טיול בין ערים עם הספרים שנכתבו עליהן

נס ציונה

חיי אליקום / בנימין תמוז, 1965 (הוצאת עם עובד)

טרילוגיית אליקום של הסופר, העורך, המבקר והאמן האגדי הנשכח בנימין תמוז עוקבת אחרי הגיבור הכל ישראלי בתהפוכות הגורל שלו, מתקופת היישוב ועד סוף חייו, בסגנון גרוטסקי, פיקרסקי, רומנטי וקומי. הספר הראשון והטוב בהם מתרחש בכל רחבי הארץ, אבל החלק שמשך את עיני יותר מכל היה בנס ציונה, העיירה שבה התבגרתי שלא מקבלת הרבה מקום בספרותנו. אליקום מקבל עבודה בפרדס של האחים בוראשווילי ומספק הצצה משעשעת לנוף האנושי והגיאוגרפי של המקום בשנות ה־40, כשעוד היה מושבה באמת ולא "עיר עם לב של מושבה", כלשון הסלוגן המטעה היום.

(נדב נוימן)

עוד כתבות מעניינות:
>> מועדון קריאה: פרויקט הספרים הגדול של Time Out
>> האירועים הכי מעניינים בשבוע הספר
>> יצאנו לבדוק: מה תל אביבים קוראים

ירוחם

העונה האחרונה של מוטי ביטון / קובי עובדיה, 2013 (הוצאת כתר)

ירוחם משרה אווירה של חנק ומיאוס ברומן הביכורים של קובי עובדיה, המתחקה אחר נער הכותב פרקי אופרת סבון בסגנון "שושלת" בימי הזוהר של הסדרה. אופרת הסבון משמשת עבור הגיבור מוטי ביטון מפלט מן הבית הצפוף, המתעלל לפרקים, שבו הוא מתגורר עם משפחתו, אך לא פחות מכך היא משמשת כמפלט מן ההזנחה והדחי של ירוחם – עיר שבה פדופילים אורבים לו בגינה הציבורית, שבה אמו לא מסוגלת למצוא עבודה ושבה החיים קולחים במטענים של כעס ואשמה. לא בכדי כל הגיבורים המככבים באופרת הסבון שלו (כולל גילה אלמגור בתפקיד עצמה) הם אשכנזים בני המעמד הבורגני. הרומן ייחודי בכך שהוא מכנס את רובדי העומק (אינטרטקסטואליות, הקיפוח העדתי) לכדי עלילה שהופכת אותו למעניין כמו מותחן בלשי.

(גיא פרחי)

תל אביב

רווקים ואלמנות / ירמי פינקוס, 2017 (הוצאת כתר)

תל אביבים רבים חיים בתחושה שהם כאן רק כברירת מחדל: אם חיפה הייתה יותר, אם ירושלים הייתה פחות, היה מה לדבר – עד אז, לחיות אפשר רק בתל אביב. למולם ניצב ירמי פינקוס.

בשני ספריו האחרונים פינקוס מתעד את השכבות הגיאולוגיות של העיר שהיא, ככל הנראה, המטרופולין הפריפריאלית עלי אדמות. ב"בזעיר אנפין" הוא מתמקד בתעשיית הטקסטיל הי"ד. ב"רווקים ואלמנות" הנושא הוא נדל"ן, אבל הנדל"ן הוא רק תירוץ לדיוקנאות מהממים בדיוקם של דמויות שאתם מכירים, אם הן לא, בטעות, אתם בעצמכם: בעלת המכבסה שהפכה למתווכת, הגרפיקאי הסטלן, בעל הדירה חדל האישים.

גלריה של רווקים ורווקות, אלמנים ואלמנות, כלומר הלא יוצלחים של החיים, בשורת סיפורים נהדרים בצפון הישן אי שם בין נורדאו לארבע ארצות. משהו במבט מקרוב הזה בפרטי הפרטים של החיים המפויחים חושף רובד נוסף, סוריאליסטי, שדרכו גם מכת עכברושים יכולה להיות יצירת מופת. בסיום הקריאה מתחשק לצעוק – אנחנו אוהבים אותך, ביצה לחה שכמוך, ואת, את אוהבת אותנו בחזרה.

(דנה פרנק)

שדרות

כל ספרי שמעון אדף

שדרות של שמעון אדף – בין שהיא מוזכרת בשמה או לא, בין שהיא ברומנים הבלשיים, במדע הבדיוני או בשירה שלו – היא עיר הראשית. ממנה מתחיל גל ההדף של העלילה, של השפה, של החיים; בה מתעצבים הגיבורים האדפיים וממנה הם נזרקים לעולם המוזר של חייהם הבוגרים – בתל אביב, בחלל, בעתיד. תמיד קורים בה דברים מוזרים, היא נמצאת גם מחוץ לזמן וגם מעוגנת במציאות הישראלית, והיא כוללת בתוכה את היסודות המיסטיים והכישופיים שמחוללים את הסיפור. אין היום עוד סופר בישראל שמטפל בצורה כזו במכורתו.

(נדב נוימן)

מזרח ירושלים והגדה המערבית

הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם, 2017 (הוצאת עם עובד)

לא חסרים בספרות העברית סיפורי מלחמה מן העבר השני של הגבול, אך ללא כל ספק חסרות בה יצירות המבקשות להבין לעומק את מה שקורה מעבר לגבולות 67': הפלסטינים, המתנחלים והנוף הפסטורלי, שבהיעדר המתחים הפוליטיים יכול היה להפוך לפינת עדן של ממש. גם אם מדובר בספר עיון בעל מבנה עיתונאי, ניסיונו של ברעם כסופר מביא אליו איכויות פרוזאיות, בעוד שחושיו העיתונאיים־אינטלקטואליים החדים לא מחפים על הסתירות, השאלות הבלתי פתורות והמצוקות העולות מן המצב בשטח. כך נוצרת התמונה המדויקת ביותר שנרקמה עד כה במילים של הגדה המערבית, וחרף הפסימיות הבלתי נמנעת זהו תענוג אמיתי לקרוא אותה.

(גיא פרחי)

ירושלים

חימו מלך ירושלים / יורם קניוק, 1965 (הוצאת עם עובד)

בהחלט שעתו היפה של קניוק. חימו, שהיה אהוב הבנות בירושלים, נפצע מהתפוצצות רימון זמן קצר לפני קום המדינה. הרומן מתאר את ימיו האחרונים לאחר התאונה במנזר שהוסב לבית חולים בירושלים הנצורה. הנער יפה התואר נותר עיוור, וידיו ורגליו נגדעו. ללא כל יכולת לעשות זאת בעצמו, הוא מתחנן שוב ושוב בפני הרופאים ובפני חבריו שיסייעו לו לשים קץ לחייו. במצב הבלתי אפשרי הזה, האחות שמטפלת בחימו מתאהבת בו ומחליטה לעזור לו, אבל לא נגלה איך כי בלי ספוילרים! קניוק בוחר לבודד את הדמויות ומותיר אותן בתוך המנזר השקט. רעשי ההפגזות נותרים ברקע וההצצות לנוף הירושלמי מעטות. במקום זאת, המרחב שהוא פורש בפני הקורא הוא עולמן הפנימי של הדמויות. על רקע הדממה של המנזר, קניוק בוחן את המאבק בין הרצון לחיים והרצון למוות, בדרכו החדה והקצרה. לא לבעלי לב חלש, כן לבעלי הבנה מדויקת של מה טוב בחיים.

(רות פרל־בהריר)

עין חרוד

הדרך לעין חרוד / עמוס קינן, 1984 (הוצאת עם עובד)

הבעיה של גיבור הספר נטול השם ברומן ההרפתקאות היא קודם כל איך להסתנן החוצה מתל אביב. מלחמת האזרחים הסתיימה בניצחון הפשיסטים. הליברליים, השמאלנים ויפי הנפש מתבקשים ללכת לעזאזל, וגם נשלחים לשם בשמחה בידי קצינים שאך אתמול היו ילדי השכנים שלהם והיום הם אויביהם המושבעים. תקוותו היחידה של גיבורנו ושל שאר המוקצים, למשל הערבי המצטרף אליו למסע, היא להגיע למעוז האחרון בעין חרוד. גיבור הספר, כמו קינן עצמו, מכיר את הארץ היטב ואוהב את נחליה ואת רגביה, ואם אי פעם הייתה דיסטופיה שאשכרה מסוגלת לגרום לכם לקחת תרמיל, לקחת מקל, לחפש את ערכת הקפה שקיבלתם במתנה באיזה חג ולצאת לקמפינג – הרי היא זאת. תיאור המסע הרגלי, הגם שהוא שולח גלי חרדה מקפיאים, כתוב קולח, כיפי ומשאיר רצון אירוני להתרחק מהאספלט. קחו אותו איתכם לאיזה נסיעת סוף שבוע, שבו על איזה נחל, שכשכו רגליים. נסו להדחיק את המחשבה על המעט שעשינו כדי למנוע את העתיד השחור משחור הזה, שנחזה ב־1984.

(דנה פרנק)

ראשון לציון

ימי הפופ / עמיחי שלו, 2005 (הוצאת ידיעות אחרונות)

מוזיקה היא הדבר הכי חשוב בעולם, כידוע. יש לה היכולת להעביר אנשים בטלפורטציה לממד נשגב, גם אם הם נמצאים באותו הרגע בפלאפלייה בראשון לציון. למען האמת יש לה היכולת להפוך אפילו את הפלאפלייה לנשגבת, כי מוזיקה זה קסם. ב"ימי הפופ" עמיחי שלו כותב על ראשון לציון באייטיז, על ילדות, על כדורגל ועל איבוד הורה, אבל יותר מכל הוא מדבר על חוסר השליטה שיש לילדים על החיים שלהם, ועל איך לפעמים העולם שהם יכולים לברוא לעצמם בעזרת מוזיקה הוא היחיד שעוטף אותם.

(רות פרל־בהריר)

מודיעין־מכבים־רעות

החלום הישראלי / רועי צ'יקי ארד, 2010 (הוצאת חרגול)

בנובלה "החלום הישראלי" כל עיר משחקת את תפקידה: מההתבגרות הפרובינציאלית בירושלים יש לברוח אל תל אביב המגניבה והפוצעת ומשם אי אפשר לא להמשיך לחיים הנינוחים בפרברים, שמהם תל אביב נראית פאתטית אבל נותרת מוקד משיכה שקשה להתנער ממנו לגמרי. טלי פאפו, גיבורת הנובלה, הייתה עיתונאית נשכנית במיטב מסורת המקומונים של שנות ה־90, אבל בתחילת שנות ה־2000 היא כבר מגשימה את החלום הישראלי, כן, בדיוק החלום הישראלי שאתם חושבים עליו: "תהילה בורגנית וחיים נינוחים בבית עם גינה שנטוע בה עץ וילדים בלונדינים, מכונית לכל אחד מבני הזוג, מריבות שכנים, חינוך פרטי, בעל שבוגד מדי פעם וביקור של טכנאי מכונת כביסה מפעם לפעם". את החלום הזה היא מגשימה ביישוב הקהילתי רעות (היום חלק מהמפלצת מודיעין־מכבים־רעות), שממנו היא מצליחה ללעוג לטיפוסים התל אביבים מעברה ולשכניה הנוכחיים במידה שווה של רשעות בשעה שחייה שלה מתפרקים לצד בעלה, הטייס שהפך לאיש עסקים ואז הידרדר לניו אייג'.

(מאיה לקר)

נחל צין

הנעדרת מנחל צין / יורם קניוק, 2005 (הוצאת ידיעות אחרונות)

יורם קניוק היה אחד הסופרים החשובים ביותר שחיו בישראל, אבל הרומן הזה לא היה שעתו היפה. העלילה מגוללת את סיפורה של בת טובים (מה שזה לא יהיה) שמביימת את היעדרותה ושולחת את משפחתה למסע חיפוש אחריה. כעיקרון הכל לגיטימי, אבל מי שקרא את הרומן "בתו" מאת קניוק, שיצא לאור בשנת 1987 (ספריית מעריב), לא יוכל להתעלם מהעובדה שתמות ונושאים רבים – שלא לומר צירי עלילה ודמות מרכזית אחת – נושאים דמיון מחשיד לאלה שהופיעו ב"הנעדרת מנחל צין" כמעט 20 שנה אחרי. מילא זה, אבל הראשון היה פשוט טוב יותר.

(רות פרל־בהריר)

באר שבע

בעין החתול / חביבה פדיה, 2008 (הוצאת עם עובד)

"בעין החתול" של פדיה היא יצירה מסעירה ביותר ממובן אחד. היא לא רק מביטה בבאר שבע ולוכדת את הווייתה המיובשת והמשמימה בדיוק מופתי ("העיר והבניינים; שיכונים. ארבעה דפּי בטון שווים דירה. בלוקים. מחסומי חיים. רכבות אפורות ארוכות שלא נוסעות לשום מקום"), אלא עושה זאת מנקודת מבטם של החתולים העירוניים, דמויות מופקרות, משוטטות בלא מטרה, שורדות בקושי תחת החום המדברי ומיובשות כשלעצמן. בליל הסיפורים וקטעי האגדות המרכיב את הספר, שהוא לא בדיוק רומן ולא בדיוק קובץ סיפורים קצרים, מייצר פסיפס שגורם לבאר שבע להיראות כשטח הפקר השוכן לכאורה מחוץ לחיים, אך מכיל את כל היצרים, המתחים והמיאוסים ההופכים את החיים למה שהם.

(גיא פרחי)

ירושלים

צ'חלה וחזקל / אלמוג בהר, 2010 (הוצאת כתר)

הרומן הראשון של אלמוג בהר נכנס באין חשש לכל אותן סמטאות ירושלמיות המושמטות מסיורי התיירות השגורים: סמטאות השוק, בתי הכנסת המתפוררים, מזרח העיר (שכונת באב א־זהדה) ואפילו בית צפאפא. אין מתאימה מן הכתיבה של בהר, המושפעת כשלעצמה משפת המדרש ומפלפולי החכמים, כדי ללוות עלילה המתרחשת בירושלים של מטה (משבר נישואים של זוג צעיר ומשודך) – מקום שבו הרוח והפיוט מושלים ולא החומר, המוכר לנו למעשה כמעט מכל עיר אחרת.

(גיא פרחי)

ישראל־גרמניה
מכתבים מנסיעה מדומה / לאה גולדברג, 1937 (ספריית פועלים)

רומן המכתבים היפהפה הזה מתחיל במכתב מאת ל., כלומר גולדברג עצמה, ומופנה ל"אתה", כלומר לאחד הגברים שאהבה. היא כותבת על רומן המכתבים שלפנינו ועל הגיבורה רות, בת דמותה, הכותבת לעמנואל, בן דמותו, מנסיעתה לאירופה. במבוא גולדברג מסבירה לנמען ש"היחסים שלהם אינם מסודרים, ראשית מפני שדומים הם לאלו שלנו, שנית מפני שלכתוב על יחסים מסודרים… משעמם" ומוכיחה בזאת שיש לה תפיסת יחסים היאה להיפסטרית בת 23. מה יהיה עם הלב השבור הסדרתי הזה?

אלא שרות לא באמת נוסעת לגרמניה, משם כביכול נשלחים המכתבים שלה – מאירופה הגשומה גם בקיץ, אירופה שיש בה ריח של סתיו מתקרב. לא, רות נשארת בארץ. המכתבים שלה נשלחים אולי בעקבות פרידה ואולי פשוט כי היא משתגעת מפירורי תשומת הלב שסו־קולד עמנואל מואיל בטובו לתת לה. מה שכן, באמת לא משעמם.

מדהים כמה מעט השתנה ב־81 הקיצים שעברו מאז הספר יצא לאור. נסיעה ספרותית היא אולי פנטזיה נחמדה, אבל לא מספיקה כדי לנצח את הטמפרטורות המאמירות והדושים המשחרים לטרף.

(דנה פרנק)