שהם סמיט כותבת על סופרות ילדים – ולא עושה להן הנחות בביוגרפיה
שהם סמיט, כלת פרס ראש הממשלה לספרות, תופסת "טרמפ תרבותי" על סופרות ילדים גדולות ממנה - ואין לה שום בעיה להודות בכך. מחברת הספרים "דודה לאה" ו"אגדת אסטריד" מספרת את סיפורן של הסופרות
"ילדים מחפשים דרמה אבל לי חשוב להבהיר, בטח בעידן המודרני, שלא מדובר בגיבורים, אלא באנשים ששגרה היא מרכז חייהם", מסבירה הסופרת שהם סמיט, שספרי הילדים שהיא כותבת עוסקים לעתים קרובות לא בגיבורי על אלא בסופרות ילדים אחרות. השנה יצא ספרה "דודה לאה", שמתאר את חייה של לאה גולדברג, ובשנים האחרונות ראו אור גם "אגדת אסטריד" – על סופרת הילדים אסטריד לינדגרן ("בילבי"), הספר "יקינטון – סיפור על חברות ושיר" – שמספר על החברות בין לאה גולדברג לרבקה גווילי, שיצרו יחד את "פזמון ליקינטון", וגם סדרת ספרי מיתולוגיות מעמי העולם.
סמיט מכירה מקרוב את אורח החיים של סופרת ילדים. אחרי הכל, נוסף לרומנים למבוגרים ועבודה כמבקרת ספרות, מדובר באחת מסופרות הילדים הפוריות והמגוונות בישראל. "חשוב לי להגיד", ממשיכה סמיט, "אצל אסטריד לינדגרן או לאה גולדברג, שהן הולכות למכולת או תולות כביסה – שככה סופרות מבלות את רוב חייהן".
וילדים מקבלים את זה, זה מעניין אותם?
"ילדים מאוד מזדהים עם זה, כי חיי ילד הם מאוד פרוזאיים. ילדים יכולים לדבר על ולעסוק במה לאכול, נניח, במשך שעות".
גם בספרה האחרון על לאה גולדברג וגם ב"אגדת אסטריד" קיים עימות של הקורא עם מוות או עם טרגדיה משפחתית. השאיפה של סמיט לתת ביוגרפיה אמינה לפעמים מצריך ממנה כתיבה על נושאים שלכאורה פחות מתאימים לספרי ילדים, לדוגמה, היריון לא רצוי ב"אגדת אסטריד". "בכל ביוגרפיה הילדות היא חלק קצר מהחיים אבל המשקל שלה גדול מאוד", מסבירה סמיט את בחירתה שלא להשמיט את הפרט הביוגרפי הלא נעים הזה מספרה. "אסטריד עברה היריון ולידה לא מתוכננים בגיל 19, וזה חלק מהילדות ממש, היא כמעט הייתה ילדה אז. לכן הרגשתי שזה חייב להיות שם ושאני לא יכולה להוציא, כי זה להציג תמונה מאוד חלקית".
עוד כתבות שיעניינו אתכם:
משבר קריאה: הקריאה בשפל, אז למה סדנאות הכתיבה פורחות בישראל?
השואה בקומיקס: נמצאה האלטרנטיבה למערכת החינוך
"אני יהודייה יקית": ד"ר רות וסטהיימר משיקה אוטוביוגרפיה
מאוד מקובל בביוגרפיות להציג אדם אחר שקשור אלייך ולהעביר דרך כך משהו מעצמך, כמו ב"גוגול" של נבוקוב או בספר של קספרוב על גדולי השחמט. יש בכך משהו מלא ענווה מצד אחד, ומצד שני משהו ששם אותך באותה שורה עם מושאי הכתיבה. "אני מסכימה וזה בכל זאת מרתיע אותי", אומרת סמיט, "הלכתי לחנות ספרים כש'דודה לאה' יצא והיו ברשימת רבי המכר ספרים שלה ושל אסטריד לצד הספר שלי. זה מפחיד. יש מושג שטבע אדם ברוך – 'טרמפ תרבותי'. אנחנו תופסים טרמפ על גבם הרחב של אנשים שהיו כאן לפנינו. אבל הייתה לי תשוקה גדולה מאוד לכתוב על שתיהן, ואני נכנעת לתשוקות שלי".
עד כמה החיבור האישי שלך עם הסופרות משפיע על הרצון לכתוב עליהן?
"זה הרבה יותר נרחב ממה שאתה אולי חושב. אני מאוד מזדהה גם עם אסטריד לינדגרן וגם עם לאה גולדברג. אולי זה לא מקרי שאצל אסטריד, מעבר לעניין הסנסציוני של היריון לא רצוי בגיל 19, יש לה חיים יחסית משעממים כאלה, של אישה שהלכה לעבודה כעורכת, הייתה אימא, שיחקה עם הילדים, זה בדיוק החיים שלי. אין שום סנסציות".
ב"אגדת אסטריד" בולט מאוד הרצון שלך לנסות לכתוב ביוגרפיה לא דידקטית.
"כן, כי זה קצת ספר על איך מספרים סיפור. בכל סיפור הדבר שהכי קשה לי הוא להתחיל. איך אתה מתחיל סיפור חיים? מה הדבר שאתה מספר? מתי ואיך היא נולדה? הרי להורים שלה גם יש סיפור. ויותר חשוב לי להעביר את התחושה של מה זה להיוולד בשבדיה, בחורף, בכפר".
לגבי ספרי המיתולוגיות – מה הנחה אותך בבחירה? הרי יש כל כך הרבה סיפורים ובטוח היו המון שנשארו בחוץ.
"בסדרת ה'גיבורים' לא הייתה בעיה, כי יש הרבה, רק היה צריך לקחת גיבור אחד מהמיתולוגיה היוונית, אחד מהנורדית וכו'".
בניגוד לספר שלך על סיפורי חז"ל, במיתולוגיות את לא מוגבלת. האם הייתה חשיבות בבחירה של סיפורים מתרבויות רבות?
"אני מקפידה מאוד שלא יהיו סיפורים רק מתרבות המערב, אלא גם תרבויות וגיבורים פחות מוכרים, אבל יש אתגר כשלעצמו בלספר סיפור שכולם כבר מכירים, לטמון את החוטם במיתוס על הסוס הטרויאני ולספר אותו כמו שלא סיפרו אותו עדיין. המון מיתוסים נכתבו כתמצית של סיפור, והקושי הוא להוסיף להם תוכן בלי לנפח אותם בצורה מלאכותית. אני ניסיתי להתעסק באדם, במחשבות של האדם, ברצונות ובלבטים שלו, שזה דבר שפחות היה קיים פעם".
סיפורים מהעולם שנתפסים כפולקלור חביב עומדים בקו אחד עם סיפורי התנ"ך. יש בזה משהו שחותר תחת האינדוקטרינציה שהילדים עוברים.
"זו בעיה שהסיפורים האלה נלמדים בבתי הספר כהיסטוריה וכדברי אלוהים חיים. גם בחינוך החילוני. וחובה עליך להכיר את המקום שאתה חי בו ולהכיר את השכנים שלך. בעיניי זו דרך להראות את המכנה המשותף האנושי ולעורר הזדהות עם תרבויות אחרות דרך זה. לא להראות הבדלים אלא דווקא להראות דמיון".
"דודה לאה" מאת שומיש / שהם סמיט, כנרת־זמורה ביתן, 414 עמודים, 53־59 ש"ח
