סקס, אלכוהול ואלתרמן: ותיקי כסית מדברים על הקפה המיתולוגי

בבית אריאלה מקיימים סדרת מפגשים על כסית המיתולוגי - ויושבי בית הקפה הוותיקים מספרים על אלכוהול בחינם, פלירטוטים וכוסית אחת יותר מדי של אלתרמן

קפה כסית. צילום: יעל רוזן
קפה כסית. צילום: יעל רוזן
26 בנובמבר 2015

חייל צעיר נכנס לבית קפה ברגליים מאובקות ואטיטיוד שרחוק מאוד מאווירת הקריה התל אביבית. זה היה בתחילת שנות ה־40, והלוחם הצעיר חיים גורי, שרק התנדב לפלמ"ח, החליט לפגוש את המשורר שהוא מעריץ – נתן אלתרמן. כשבידו מחברת שירים, עלה גורי לרגל אל קפה כסית – מקום מושבו של אלתרמן, שעבד באותה תקופה כמתרגם טלגרמות בעיתון "דבר". השאר היסטוריה. הערבוב הזה בין אנשי צבא לאנשי רוח לא היה מוזר באותה תקופה. בכירי הסופרים, המשוררים, השחקנים, החיילים, הבמאים והציירים העבירו בכסית לילות ארוכים של ויכוחים סוערים, רומנים לוהטים ושתייה מופרזת שיצרו שיתופי פעולה ועודדו יצירה.

"זה היה מעין מיזוג של דור הפלמ"ח, התיאטרון הקאמרי ושירי שלונסקי, אלתרמן ופן", תיאר פרופ' גבריאל מוקד. עם יושבי כסית המפורסמים נמנו גם אברהם חלפי, לאה גולדברג, חנה רובינא, אבות ישורון ואף אורי זוהר, שמוליק קראוס ואריק איינשטיין.
השבוע החל מרכז התרבות של בית אריאלה לקיים סדרת מפגשים שמתחקה אחר יושבי בית הקפה המיתולוגי וסוד קסמו של המקום שהיה במשך עשורים רבים הבירה האינטלקטואלית־תרבותית של תל אביב הצעירה. "אומרים שכסית הייתה לב הבוהמה של התקופה, אבל איזו מין בוהמה זו הייתה?", תוהה בגיל 92 המשורר חיים גורי. "הבוהמה הצרפתית למשל התקיימה תודעתית מחוץ לחברה והייתה מרוחקת מהמתרחש, ואילו אצלנו הגיעו לבית הקפה מפקדי ההגנה והפלמ"ח, כמו יצחק שדה. היו לוחמים שדיווחו לאלתרמן לפני שדיווחו למפקד ששלח אותם לפעולה. כולם בכסית היו בסופו של דבר אנשים שקשורים ואחוזים בחוויה הארץ ישראלית הפוליטית, על רקע של שואה והשמדה, וראו בעצמם אחראים לגורל האומה. זו גם הגדולה של כסית, שלא הורכבה מאנשים שרק באו להשתכר".

חיים גורי. צילום: Getty Images
חיים גורי. צילום: Getty Images

סנדוויץ׳ או רומן?

בכל יום עד השעה 19:00 בערך התקיימה כסית כמסעדה, שבין מנות הדגל שלה הוגשו צ׳ולנט עם קישקע ורגל קרושה, והיא אכלסה בעיקר שחקני שחמט. משעות הערב המאוחרות השתנתה האווירה לבית מרזח שבו לגמו עד השעות הקטנות של הלילה כמויות של קוניאק מדיצינל "שהורג כל מיקרוב, אבל גם את הבן אדם", מספר השחקן יענקל׳ה בן סירא, שהוא ורעייתו עדינה היו מיושבי המקום המושבעים.

בן סירא נשאל על הרומנים שהתקיימו בין כותלי כסית ומשיב: ״אמנם עדינה יושבת כאן לידי ושומעת, אבל בוא נאמר שכשאתה בא למסעדה אתה לא מביא איתך סנדוויץ׳, והמבין יבין".

אף שכסית זכורה לרוב כמקום גברי, שבו אנשי רוח מחזרים אחרי עלמות חן, עדינה בן סירא מדגישה כי לבית הקפה הגיעו גם לא מעט נשים שלקחו חלק בדיונים הסוערים.

"אנשים אז היו רומנטים, ועניין אותם לחזר באמצעות שירה וספרות ולא סתם לשכב עם בחורה", מוסיף יענק'לה.

באותם לילות וכחניים היו יושבים אנשי הרוח בקבוצות קטנות, חבורות־חבורות, ומתפלמסים. פעמים רבות נפתח מעגל גדול סביב אלתרמן, שהיה תמיד מסמר הערב הן בשל מעמדו והן בשל הרגלי השתייה שלו. "אלתרמן התחיל את הערב כד"ר ג'קיל וסיים את הלילה כמיסטר הייד", נזכר גורי. "הוא לא היה איש קל בלשון המעטה, והיה שותה ושותה. בכוסית החמישית בערך הוא כבר היה שיכור ואז היה ממשיך עד שהיה שיכור לחלוטין ולא חוסך את שבט לשונו מאף אחד.

"הבוהמה של אז הייתה רחבה וססגונית", ממשיך גורי, "משוררים ישבו עם שחקנים, במאים, ציירים, סופרים ופוליטיקאים, וההפריה הייתה הדדית. יוסל ברגנר מתחיל לעבוד עם נסים אלוני שעובד עם יוסי בנאי שכותב לגשש, והכל מתערבב. היום חלה התפצלות – כל תחום פועל לעצמו וברוב המקרים לא מגלה עניין בתחומי אמנות אחרי".

על כל החגיגה ניצח חצקל איש כסית (יחזקאל ויינשטיין) שעוד ב־1935 הקים עם שותפים את כסית המקורית ברחוב בן יהודה. כעבור כמה שנים עבר בית הקפה למשכנו ברחוב דיזנגוף 117, בעקבות סכסוך בין חצקל לשותפיו. עם פתיחת בית הקפה ישב חצקל עם אברהם שלונסקי, והוא הציע לו לעברת את שם משפחתו "ויינשטיין" (בלועזית "אבן יין") לשם "איש כסית".

חצקל היה ידוע כאיש נדיב מאוד שהאכיל אמנים ללא תשלום. "הוא היה האבא של כולנו", אומר בן סירא, שגם הוא עִברת את שם משפחתו (במקור שירצקי), הפעם על פי עצה שקיבל מאברהם חלפי. "אפשר לומר שאצל חצקל נולד הקאמרי והוא היה תומך גדול של תיאטרון ושחקנים ולא דרש שום דבר חזרה. לא אשכח איך פעם אחת, כשלא היה לנו מה לאכול, הגיע אלינו חצקל לבית החזרות עם תרנגולת שזה עתה דרס, וטעמה היה כטעם גן עדן".

בהיותו מיתולוגית, מובן שלא חסרים סיפורי אגדות על חצקל. "הוא היה מסוגל לישון בכסית במקום הקבוע שהיה לו, אבל עין אחת שלו הייתה תמיד נשארת פתוחה וצופה על כל המתרחש", מספר בן סירא. חתן פרס ישראל לציור, יוסל ברגנר (95), נזכר כיצד פעם היה שיכור מדי כדי ללכת הביתה והעביר את הלילה בשינה בכסית. "כשהתעוררתי בבוקר ראיתי את חצקל ישן כהרגלו, ומשום שהייתי מורעב לקחתי ביצה אחת כדי לאכול", הוא מספר. "באותו רגע חצקל פתח את עיניו ושאג לעברי 'באת לגנוב לי את הביצים?'".

ברגנר גם זוכר כיצד חצקל ואברהם חלפי הסבירו לו פנים בפעמים הראשונות שהגיע לכסית, לאחר שזכה להתעלמות מכל השאר משום שהתלבש בסגנון קצת גלותי. "חצקל הזמין אותי לצייר על הקיר של כסית עבודה גדולה, והתשלום שקיבלתי בעבורה היה בקבוק יין אחד", הוא משחזר. "זו הייתה עבודה שהורכבה משישה חלקים ובסוף נמכרה ב־120 אלף דולרים".

נשאר לישון בכסית כי היה שיכור מדי. יוסל ברגנר. צילום: יולי גורודינסקי
נשאר לישון בכסית כי היה שיכור מדי. יוסל ברגנר. צילום: יולי גורודינסקי

הסוף נמצא בקליפורניה

בשנות ה־60 פתח אייבי נתן את קפה קליפורניה בפסאז' הוד בדיזנגוף פינת פרישמן, ובני הדור הצעיר שראו בכסית מקום מיושן החלו לפקוד אותו. "הרבה מאוד אנשים כפויי טובה שחצקל טיפח עברו לקליפורניה", מתקומם בן סירא. "זה היה אסון עבורו וסימן את תחילת ההידרדרות של כסית".

מותו של אלתרמן ב־1970 סימן את ראשית הקץ של כסית, ופטירתו של חצקל ב־1979 הורידה סופית את המסך מעל מעמדו הרם של בית הקפה. ראש עיריית תל אביב דאז, שלמה להט, החליט לערוך לחצקל טקס הלוויה רשמי שבמהלכו נחסם כל רחוב דיזנגוף לתנועה. את ארונו של חצקל נשאו אחר כבוד לתוך כסית.

אלמנתו של חצקל, לאה, היא שהמשיכה לנהל את המקום עם בניה, ובהמשך עשה זאת חתנה. בסוף שנות ה־90 פרץ סכסוך בין בעל המקום, שהשכיר אותו לחצקל בשכירות מוגנת, לבין אנשי הבוהמה משנותיו המוקדמות של בית הקפה. בעל הבית האשים אותם כי הם נוהגים לשבת בבית הקפה הרבה זמן ובלי להזמין יותר מדי (נשמע מוכר?) ואפילו התעקשו לשלם בהקפה, כמו פעם. במרוצת השנים התנהלו מאבקים משפטיים סביב כסית, ולפני כעשור עבר בית הקפה לבעלות חדשה והפך לדאנס בר שבו פינה קטנה המוקדשת לוותיקי הקפה ולתמונות מהעבר. אך כעבור שנתיים שוב החליף המקום בעלים, ועל חורבות כסית הוקם סניף של רשת בתי הקפה אידלסון 10.

גורי ובן סירא מציינים סיבה נוספת לדעיכת כוכבה של כסית: הטלוויזיה. "בעבר היה לאנשים רק רדיו בבית, והם חשו את הצורך לצאת ולהיפגש כדי להחליף חוויות ולהרגיש שהם בתוך האירועים", אומר גורי. "כשהופיעה הטלוויזיה אנשים נשארו בבתים, הזדקנו ומתו".

"היום, בעידן הטלפונים הניידים והמחשבים, האדם הפך לעבד. מאוד חבל לי על אובדן הביחד והשמחה כפי שבאו לידי ביטוי בכסית״, מבכה בן סירא. "זה לא שאז כולם אהבו את כולם, אבל הבנו שאי אפשר בלי האחר. חיי החברה היו מאוד אינטנסיבים, אנשים נפגשו כל יום וזה לא היה משעמם".

"יש לי רגש מאוד חם לעבר ומעניין לראות כיצד העולם השתנה", אומר ברגנר. "פעם הכל היה שקט יותר, פחות מטורף ואפילו אנשים היו יותר נמוכים. כסית הייתה המרכז של העולם שלנו".

"לכל דבר יש סוף", מסכם בן סירא. "חוץ מלנקניק, לו יש שניים".