אני רוצה לקחת אתכם לשלוש תמונות, בשלוש ערים שונים בארץ, שלוש תחנות בפסטיבל ישראל השנה (כפי שאני מדמיינת אותן): תמונה ראשונה – ערב הפתיחה 28.7, גיא בן הינום (ואדי א־רבאבה). גבוה מעל הוואדי בין מזרח למערב העיר, בין העיר העתיקה לחדשה, נמתח חבל דק שבקושי רואים. הצליל הראשון של תזמורת ירושלים מזרח ומערב, בניצוחו של תום כהן נשמע.
>>כמו ספיד דייט, רק עם פחות זיעה: מרוץ הרווקים של תל אביב חוזר

על החבל מופיע אדם. הוא מתחיל ללכת. ועוד אחת. ועוד אחד. הם הולכים זה לקראת זה, כמעט נפגשים. כמעט נופלים. אולי גם נופלים. ואז קמים. דימוי לחיים שלנו כאן, במקום ובזמן הזה. מהצהריים ועד השקיעה יהפוך הוואדי למרחב פתוח עם הפנינג לכל הגילים. ומה הכי יפה? שלא משנה אנחנו איפה עומדים – בין הקהל על הדשא, בתוך המקהלה, אם אני מציצה מחלון כנסיה בעיר העתיקה, מסלון בסילוואן או מגג הסינמטק – לרגע אחד כולנו נרים את הראש ונביט למעלה.

התחנה השנייה – 10.8, קיבוץ ניר עוז. על אותו דשא שאירח פעם חגיגות ומפגשים קהילתיים, ושב־7 באוקטובר ראה יותר מדי, יעמוד שגיא דקל־חן וישיר תשעה שירים שכתב בראשו במהלך 498 ימי השבי. הוא מדגיש שהוא לא פותח בקריירת סולו, אלא שזו פשוט הדרך שבחר לספר את סיפורו. לנו נותר רק להקשיב. להגיד תודה על הזכות לעמוד לצד הקהילה וכל מי שעדיין עושה את דרכו הביתה.

התחנה השלישית – ערב הסיום, 20.8, נהריה. דודה דינה שלי גרה גם, וגם היא כמו רבים מתושבי הצפון עדיין לא פרקה את התיק מהממ"ד. החלטנו שאת שיחת הטלפון המוכרת הדורשת בשלום הקרובים לנו (״ואיך אתם עם כל ה…?״) נמיר בדרך שלנו ׳לדרוש שלום׳ – להגיע להיכל התרבות עם "אהבה, מוסיקה (עכשיו!)" – מופע מלא חיים של להקת המחול של יסמין גודר והזמרת דקלה. בבכורה בירושלים הקהל טיפס על הכסאות והתחיל לרקוד – זו התמונה שאני מחזיקה בראש.

ובין התחנות האלה – שלושה שבועות של פסטיבל בירושלים – באולמות תיאטרון ירושלים, באיזור התעשייה תלפיות ובמרכז העיר. 500 מילה ממש לא מספיקים לתאר את כל מה שמחכה לנו, אז קחו לכם רגע ותצללו לאתר. היונה תלווה אתכם כשאתם משוטטים בין המופעים השונים: בין ״סוניק בלו״ – צלילה אודיו-ויזואלית למוזיקה של המפיק הפנומנלי Rejoicer עם יוצרים שאסף לאורך הדרך (שי צברי, גל תורן, ריף כהן ועוד) ל-״כל הרוחות״, מופע מחול עתיר משתתפים שיצרו שישה כוריאוגרפים מובילים, המנסים לפרק ולהרכיב מחדש ארכיטיפים הקשורים למלחמה, ו״הלב החושב״ – בו שש יוצרות אמיצות הופכות את המילים של אתי הילסום ליצירה עכשווית.

ב"פיטר עוזב" תפגשו קוף שהפך לבן אדם עשוי בינה מלאכותית, וב״היפ הופ תלפיות״ תרגישו את הביטים של מיטב הראפרים בישראל לצד תזמורת קלאסית בניהולו האמנותי של תמיר מוסקט. וזה בלי להכנס למיני פסטיבל-בתוך-פסטיבל הנקרא -"verse" – יומיים של אמנות חברתית בשיתוף עמותת ענר שפירא. אלה רק חלק מהיצירות שתפגשו. את התכנית רקחנו עבורכם אני, שותפתי לניהול האמנותי דפנה קרון, ועשרות אמנים ומפיקים שעובדים עכשיו מסביב לשעון ומתרגשים עד השמיים.

בחמש השנים בהם אני מנהלת אמנותית את הפסטיבל לא חוויתי אף "פסטיבל רגיל". בכל שנה המציאות כתבה מחדש את התוכנית: מהקורונה, דרך המחאה, ועד המלחמה והשלכותיה, בין היתר חרם בינלאומי שהולך ונעשה הרמתי. לפחות פעמיים בנינו תוכנית שלמה וברגע אחד זרקנו את הכל לפח והתחלנו מההתחלה. בכל פעם זה הביא אותנו למקום מדויק יותר. לקהלים ומקומות חדשים. פעם אחר פעם נאלצנו להשתנות, להגיב באופן מיידי. למצוא בתגובה שלנו אפשרות לאוויר ומרחק אמנותי המאפשר פרספקטיבה. בסופו של דבר התחושה היא שאנחנו בדיוק איפה שצריך אותנו עכשיו. ולתחושה הזאת, אין תחליף.
>> פסטיבל ישראל, 20.8-28.7, לוקיישנים שונים ברחבי הארץ.התוכניה המלאה והכרטיסים שלכם מחכים כאן

• יוצרים כותבים
• פסטיבל ישראל
• אמנות