יחד עם המוזיקה ננצח. ננגן כמו שלא ניגנו מעולם. דווקא עכשיו
בעוד שבועיים יעלה מאסטרו תום כהן על הבמה של בריכת הסולטן יחד עם גליקריה, מתי כספי, נסרין קדרי, אהוד בנאי, שלומי שבת ודני סנדרסון, ופסטיבל מזרח ומערב ירושלים ינסה לחבר מחדש את הארץ השבורה דרך המוזיקה: "דווקא עכשיו אנחנו צריכים להשאיר מקום להתרחבות הלב" // טור אישי
מאסטרו תום כהן הוא המנהל האמנותי והמנצח הראשי של תזמורת ירושלים מזרח ומערב. פסטיבל ירושלים מזרח ומערב יתקיים ב-3 וב-4 ליולי בבריכת הסולטן בירושלים, ובמסגרתו תארח התזמורת בניצוחו של כהן את גליקריה, נסרין ושלומי שבת בלילה הראשון ואת אהוד בנאי, דני סנדרסון ומתי כספי בלילה שאחריו. הכרטיסים מחכים לכם כאן
>> מקום שמרומם את הנפש וריח שמחזיר לילדות // העיר של שי גבסו
>> בסופ"ש: 17 תערוכות חדשות שיצילו לנו את העתיד. או את הוויקנד
בשבועות האחרונים אני עסוק בכתיבת העיבודים המוזיקליים לפסטיבל ירושלים מזרח ומערב השני. השבוע התחילו גם החזרות. התזמורת הנפלאה שלי, תזמורת ירושלים מזרח ומערב, תארח איתי במשך יומיים על הבמה של בריכת הסולטן את גליקריה, מתי כספי, נסרין קדרי, אהוד בנאי, שלומי שבת ודני סנדרסון. גם אם אקרא לזה הגשמת חלום, זה לא יספיק. זה עדיין מרגיש חלום. ועוד חלום כזה שאליו אני יכול להזמין אתכם להצטרף. אבל לפני החלום, המציאות.
ברגע שהתרחשה הקטסטרופה של 7 באוקטובר, החיים כפי שחיינו אותם עד לאותו הרגע – נבלמו. מהמציאות האלימה ומהמאורעות שחווינו היה ניתן להבין מהר וברור שמכאן הכל ייראה אחרת. כמו כל אחת ואחד, גם אנחנו בתזמורת חשנו את האדמה קורסת מתחת לרגלינו ואת עוצמת הכאב מכה בנו ללא רחמים וללא הפסקה. ניסינו לתאר את המציאות והתחושות במילים כמו אבל או טרגדיה, אבל אלו היו צרות מכדי להכיל את תחושת החורבן האישית והלאומית שעטפה את הישראלים.
אל תחשבו שלרגע שכחנו. מתחת למסיכה שאנו עוטים על הבמה, הפנים שלנו שטופות בדמעות ולבנו שותת דם. בכל פעם שאנחנו עוצמים עיניים, דמויות החטופות והחטופים עומדות מולנו ואנו שרויים בכאב נורא מול חסרונם
באופן טבעי, כל התכניות שהיו לנו לפתיחת עונת המנויים ולסדרות קונצרטים ברחבי הארץ נעצרו באבחה אחת, ולמשך שבועות נאסר עלינו להופיע בפני קהל. בימים האלה קיימנו בתזמורת המון שיחות כדי לשתף בתחושות ורגשות שעלו בעקבות המצב. באופן טבעי ומתבקש מקבוצה כל כך הטרוגנית וגדולה של אנשים, מגוון הקולות היה גדול, אך שפה אחת הצליחה ללכד ולחבר אותנו – מוזיקה.
את המוזיקה הבאנו, ברגע שהדבר התאפשר, אל קהלים של מפונים ופצועים בירושלים והסביבה, בהופעות שנראות שונות מאוד מאלו שאנחנו מקיימים בשגרה. המעגלים של הקהל התרחבו ופגשנו עוד ועוד אנשים בעוד ועוד מקומות. הבנו, בשלב מוקדם מאוד יחסית, שגם בצד הקהל המוזיקה נדרשת וחשובה כרגע. סביבה הצלחנו להתחבר, דרכה הצלחנו לחוות חוויה עמוקה ומשותפת, בעזרתה הצלחנו לשכוח לרגע את זוועות המציאות ובזכותה התאפשר לנו לעבד את הטראומה האישית והמשותפת.
מאז חזרנו אל האולמות והיכלי התרבות, אבל המציאות לא באמת השתנתה. את כל הקונצרטים שניגנו בעונה החולפת פתחתי בשתי בקשות מהקהל, בקשות שיסייעו לנו להמשיך בהצגה. הראשונה: אל תחשבו שלרגע שכחנו. מתחת למסיכה שאנו עוטים על הבמה הפנים שלנו שטופות בדמעות ולבנו שותת דם. בכל פעם שאנחנו עוצמים עיניים, דמויות החטופות והחטופים עומדות מולנו ואנו שרויים בכאב נורא מול חסרונם.
הבקשה השנייה היא – אל תחשבו שבאנו לנרמל את המצב. אנחנו פה חרף המציאות ולתוכה נחזור כשהמוזיקה תיפסק. אנחנו כאן כדי לספק הפוגה קצרה, כזו שתספק כוח לחזור ולהיאבק כדי שאחיותינו ואחינו יחזרו לביתם. על כולנו מוטלת החובה לעשות כל שיידרש כדי שנוכל לחיות כאן חיים מלאים וטובים, והנפש לא תתן מנוח עד שנגיע לשם.
כל המחשבות והתובנות האלה מרוקנות את הקלישאה מהביטוי "דווקא עכשיו" וטוענות אותו בחשיבות גדולה. דווקא עכשיו אנחנו צריכים להשאיר מקום להתרחבות הלב, דווקא עכשיו אנחנו צריכים להיפגש ולשיר יחד, דווקא עכשיו אנחנו צריכים מוזיקה שתספר לנו את הסיפור שלנו, דווקא עכשיו אנחנו צריכים לנגן כמו שלא ניגנו מעולם. לכן, בענווה וברגשות מעורבים, אני מזמין אתכם לפסטיבל ירושלים מזרח ומערב השני, פסטיבל שמתרחש במציאות מאוד לא פסטיבלית, אבל חייב לקרות. דווקא כאן. דווקא עכשיו.