פסטיבל סרטי נשים: יהלום אחד גדול וכמה המלצות קטנות

בשבוע הבא יערך הפסטיבל בפעם השנייה - הפעם במתכונת אונליין. נמליץ בעיקר על "רוקס", סרטה של שרה גברון שזכה בפרס הסרט הבריטי העצמאי הטוב ביותר

"רוקס" (צילום: יחסי ציבור)
"רוקס" (צילום: יחסי ציבור)
4 במרץ 2021

ב-2014 חגג פסטיבל סרטי הנשים ברחובות את שנתו העשירית. זו היתה גם שנתו האחרונה, ומאז נפער פער בסצנת פסטיבלי הקולנוע בארץ. את הפער הזה מנסה למלא פסטיבל סרטי נשים בירושלים שנוסד בשנה שעברה. אמנם בשנים האחרונות יותר במאיות זזו מהשוליים למרכז – כולם מדברים על הזכייה של קלואה ז'או בגלובוס הזהב – אבל בפסטיבלי הקולנוע הגדולים הן עדיין מיעוט שבמיעוט, ולכן יש צורך בפסטיבל מסוג זה.

המהדורה השנייה והמצומצמת של הפסטיבל תתקיים אונליין בשבוע הבא (8 – 11 במרץ) ותכלול כ-13 סרטים ארוכים ועוד כמה קצרים, ישראלים וזרים, עלילתיים ותיעודיים, חילוניים וחרדיים, ויש לציין שלא כולם עוסקים בנשים. ראיתי כמה מהם, ואני כאן כדי להמליץ בחום על שני סרטים שונים מאוד זה מזה, ונהדרים כל אחד בדרכו, המספרים על התמודדויות של בנות עשרה. 

היהלום שבכתר הפסטיבל הוא  סרט הפתיחה "רוקס" של שרה גברון, שקטף את פרס הסרט הבריטי העצמאי הטוב ביותר בחודש שעבר. זה סרטה השלישי של גברון (הקודם היה "סופרג'יסטיות" הבינוני) והיא עושה בו צעד גדול לעבר הפיכתה לקולנוענית מהותית. רוקס הוא כינוייה של בת עשרה המתגוררת עם אמה ואחיה הקטן וחובב הדינוזאורים בדירת שיכון בלונדון. כמה ימים אחרי שאמה נוטשת כדי "לסדר את הראש", החשמל מנותק ועובדים סוציאליים מתדפקים על הדלת, ורוקס חומקת עם עמנואל מחשש שיאבדו במערכת. היא מבקשת עזרה מחברות, אבל מתעקשת להסתיר מהן מה באמת קרה, ואף בוגדת באמונן. 

גברון עוקבת בסגנון נטורליסטי אחר הדינמיקה בין רוקס וחברותיה, כמעט כולן בנות מהגרים, בבית הספר ומחוצה לו. היא נותנת לנערות (שאינן שחקניות מקצועיות) לפרוח מול המצלמה ומשיגה תחושה חיונית ואותנטית מאוד. עם כל הקושי במצב המתואר, הסרט אינו קשוח ועגמומי, אלא מלא חיים, חברוּת ואפילו שובבות נעורים, והוא מרגש אותנו באמת שלו. אחרי הקרנת הסרט, ב-8.3 בשעה 21:30 ייערך מפגש זום עם הבמאית.

סרט נוסף שממש אהבתי הוא "ג'ולייט הצעירה" של אן אמו הקנדית. ג'ולייט בת ה-14 מתגוררת בקנדה עם אביה ואחיה הבכור הנחמדים. אמה עזבה לניו יורק, ולא מוצאת זמן לשוחח עם בתה שמפנטזת לעבור לגור איתה בעיר הגדולה. ג'ולייט שמחה בחברתה של החברה הכי טובה שלה ליאן, ואינה מבחינה שהיא בעצם מאוהבת בה. היא גם דלוקה על חבר של אחיה, ומשתדלת להתכחש לעובדה שהיא כבדת משקל ולא נחשקת בעיני הבנים שסביבה, עד שכמה תלמידים בריונים קוראים לה פרה שמנה. 

תקרת הצלולויד: זו הסיבה שרק עתה זכתה בימאית בפרס ישראל

הסרט מספק לנו נקודת מבט כפולה – אנחנו מזדהים עם ג'ולייט, עם תשוקותיה וכאביה, וגם רואים אותה טועה שוב ושוב ומנסה לתקן. הכנות של הסרט כובשת, והוא מצליח להשתמש בתבניות המוכרות מסרטי נעורים בלי לתת להן להשתלט עליו. כך הוא מוציא אותנו עם תחושה טובה, בלי לשקר לנו. הקרדיטים בסוף הסרט מלווים בתצלומים של צוות ההפקה מהימים שהם היו בגילם של גיבורי הסרט, וזו קודה יפה ל"ג'ולייט הצעירה" שמחדדת את המימד האוטוביוגרפי שבו, ומספקת מעין הבטחה פוטנציאלית לעתיד של הגשמה עצמית.

אירוע נוסף ראוי לאזכור הוא סדנת אמן עם הבמאית הוותיקה אניישקה הולנד (9.3 בשעה 20:00), שהיא כיום נשיאת האקדמיה האירופאית לקולנוע. את השיחה עם הולנד, שסרטה האחרון "שרלטן" יוקרן בפסטיבל, תנחה הבמאית מיה דרייפוס. לדרייפוס יש נוכחות נוספת בפסטיבל, כמנהלת האמנותית, יחד עם מיכל ויניק, של אנתולוגיית הסרטים הקצרים "גיבורה 2", שתוקרן ב-8.3 בשעה 18:30.

לצד היותו אירוע אמנותי, הפסטיבל מתגדר גם כחברתי, ובדף הבית של האתר שלו כתוב ש"מתוך רצון להעלות למודעות את נושא האלימות נגד נשים ולהוקיע תופעה זו, השנה כחלק מאירועי הפסטיבל, נקרין ממיטב הסרטים גם במקלטים לנשים". בהקשר הספציפי הזה יוקרן הסרט הקנדי העלילתי "הגוף זוכר מתי העולם התפרץ", שזכה לשבחי הביקורת כשהוקרן בפסטיבל טורונטו.

פרטים נוספים באתר הפסטיבל: https://www.jwff.co.il/