הבנימין הנכון בזמן הנכון: סדרה אחת אדירה של שחקן אחד אדיר

די. נשבר לי הזין. "אפל" הוא תאגיד מרושע שמשעבד את הלקוחות שלו. אני באמת שונא את הטכנולוגיה שלהם בכל רמ"ח איבריי. ולכן כל כך מעצבן אותי שמאז תחילת 2024 אני רק מפרגן להם, אבל לעזאזל, הם יודעים לעשות טלוויזיה. בלי ששמנו לב, שירות הסטרימינג של אפל TV+ הפך להיות חממה של יצירות מופת טלוויזיוניות כמו "טד לאסו", "אדוני האוויר", "נתק" ו-"מצוד". עכשיו הם יכולים גם להוסיף את "פרנקלין". 

>> פספוסים: סדרות מעולות מהשנים האחרונות שכנראה לא ראיתם
>> מעל מסך הטלוויזיה שלי: בחזרה אל הקליפים הכי מגוחכים של ערוץ 24

"פרנקלין" – לא לבלבל עם הצב המצויר, כן? – היא סדרה המבוססת על ספרה של סטייסי שיף, "אלתור גדול: צרפת, בריטניה והלידה של אמריקה" ועוקבת אחר פוליטיקאי שאמנם תכירו את פניו, אבל כנראה ממש לא תדעו מה היה פועלו – בנג'מין פרנקלין. האיש השמנמן והנחמד שאנחנו רואים על שטר המאה דולר היה למעשה דיפלומט מבריק ואדם שהשפיע רבות על ההיסטוריה האמריקאית ואפל דואגת שנדע בדיוק איך עם סדרה שמצליחה להיות מתוחכמת, מעניינת ומבדרת, עם שחקן אחד שמתעלה על כל השאר – מייקל דאגלס בן ה-79 שעוד ממשיך לשחק בכל הכוח. 

כשבנג'מין פרנקלין הגיע ב-1776 לצרפת הזקנה והעתיקה ממדינה קטנה וצעירה שאולי שמעתם עליה, ארצות הברית של אמריקה, הוא היה כבר אדם מבוגר שמעסיק את נכדו הצעיר כיועץ. הסדרה עוקבת אחר השנים בהן בילה בצרפת וגייס אותה לטובת מאבק העצמאות האמריקאי באנגלים. הסדרה לא מתמקדת במלחמה עצמה, אבל המלחמה היא חלק מרכזי מאד בסיפור של "פרנקלין", ולראשונה בסדרת טלוויזיה אפשר לראות ולהרגיש כיצד אירועים בצד אחד של העולם משפיעים על צדו השני, ואיך כל המשחק הפוליטי של פרנקלין משתנה בכל פעם שהמלחמה משתנה.

מערכות היחסים שפיתח פרנקלין במהלך שהותו באירופה מרכזיות ומעניינות לא פחות, כולל מערכת יחסים אפלטונית (בינתיים) עם אצילה נשואה, יחסיו המורכבים עם הרוזן ורז'ן וכמובן המפגשים שלו עם מארי אנטואנט והמלך לואי השישה עשר. המפגשים האלה תמיד צבעוניים, לעתים קרובות גם רועשים וזה מרגיש שהם די תואמים את הלך הרוח במעמד האצולה הצרפתי של אותה תקופה. מפגש התרבויות הזה הופך את הסדרה למעט קלילה יותר ומציב המון פוטנציאל קומי מהסוג המבדח, אבל לא הקורע מצחוק, בדיוק הטון שצריך להיות לסדרה כזאת לפני שהיא הופכת לפרודיה. הדמויות הסובבות את פרנקלין מאוד ססגוניות ומרתקות. אבל למרות שכל מה שמסביב לדאגלס מאד מרשים, כולל כמה לוקיישנים עוצרי נשימה, הוורסטיליות שלו מושלמת לתפקיד ועושה את הסדרה.

יש ליהוקים שעושים סדרות והליהוק של דאגלס הוא לגמרי מסוג הליהוקים הזה. מי ידע שאחרי סרטים כמו "וול סטריט" ו"אינסטינקט בסיסי", תפקיד חייו של השחקן הוותיק יהיה דווקא דיפלומט אמריקאי שאף אחד לא יודע באמת מה הוא עשה. נראה שהתפקיד הזה נוצר ונתפר עבורו. לא רק הדמיון הפיזי, שלא חשבתי שקיים לפני שראיתי את הסדרה, אלא גם ההומור שלו, השנינות והיכולת של הדמות לאלתר ולנסות כל דבר שיכול לקדם את מטרותיו. לרוב זה יהיה בנימוס: פרנקלין לומד את הגינונים הצרפתיים ומנסה לעקוב אחריהם. לפעמים הוא מצליח, לפעמים נכשל וכשיש על דמות לחץ של מדינה שלמה שרוצה לקבל עצמאות – טוב, אנחנו כבר מכירים היטב את הסיפור הזה. 

יש סרטים גרועים ששווים צפייה רק בגלל שחקן אחד, אבל "פרנקלין" היא סדרה ממש טובה ששווה צפייה רק בגלל שחקן אחד. היא משעשעת בדרכה העדינה, לא לוחצת יותר מדי על הצופה להרגיש ונותנת לו הזדמנות להתחבר באופן טבעי לדמויות השונות והצבעוניות שעל המסך, דרך סיפור שלא ראינו על המסכים באופן כל כך מפורט מעולם, בתסריט מתוחכם שאינו מתייפיף. התסריטאים לא שוכחים ולא מתעלמים מהעובדה שלבנג'מין פרנקלין היו עבדים ושהוא היה בצד האנגלי לפני ששינה את דרכיו.

מייקל דאגלס מוביל את הסדרה בכישרון אינסופי, אבל אל תתנו לפוקוס שיש עליו ולקלילות של הסדרה הזאת להטעות אתכם: מדובר בסדרת טלוויזיה מורכבת, מרובת דמויות ודיאלוגים בשתי שפות, והיא דורשת מהצופים להתרכז. למעשה היא מכריחה אתם להתרכז – ואז גורמת להם ליהנות מזה. יותר מזה – היא גרמה לי להחמיא לאפל פעם נוספת השנה. סעמק.
>> "פרנקלין", עונה אחת, 8 פרקים (ארבעה מתוכם כבר באוויר), אפל TV+