הקורונה אולי תהרוג סופית את התיאטרון הרפרטוארי, יחי הפרינג'!

בימים אלה עובר עולם התרבות את אחד המשברים הגדולים בתולדותיו, ונראה שבישראל הוא חוטף את המכה באופן כואב במיוחד. התרבות גם ככה נתפסת כאן בעשור האחרון בעיקר כשריד לא רלוונטי של שלטון האליטה האשכנזית-שמאלנית, שירדה זה מכבר מנכסיה. מספיק להסתכל על מדורי התרבות של כלי התקשורת המקומיים, שעברו דיאטה קיצונית במיוחד מאז פריחתם בשנות השמונים והתשעים, כדי להבין שהתרבות מעניינת היום מעט מאוד אנשים.

כמו בהרבה מקרים אחרים, מגפת הקורונה רק האיצה תהליכים שהתחילו הרבה לפניה. היעלמותם הכמעט מוחלטת של אופציית אירועי התרבות החיים, והאדישות היחסית שבה זה מתקבל על ידי הציבור הרחב, הבהירה לאמנים עד כמה חיוניותם החברתית מוטלת בספק. בעוד שבתחומי החיים האחרים, נראה שהממשלה מחפשת פתרונות מוצלחים יותר או פחות, התרבות זוכה לרוב להתייחסות של מותרות, שלא לומר סרח עודף.

לצד הקושי הגדול להתמודד עם המצב החדש, שלא לגמרי ברור עדיין מה עומק השינוי שהוא מייצר, אין ספק שהוא גם מעורר את האמנים לחשוב מחדש על תפקידם, שיטות העבודה שלהם ומחויבותם החברתית. בתרחיש אופטימי ייתכן ודווקא המשבר הזה, יאפשר לאנשי התרבות לפתח כיווני פעולה וצורות חדשות, כדי להיות רלוונטיים למציאות המשתנה.

מרט פרחומובסקי. צילום: סשה איידלמן

התיאטרון חטף במשבר הזה את אחת המכות הקשות ביותר. גם ככה הוא נאבק כבר שנים רבות להוכיח את הרלוונטיות שלו מול הקולנוע והטלוויזיה. בעוד שלהופעות המוזיקה החיות, לחללי תצוגה של אמנות פלסטית ולפסטיבלים המוניים אין ממש תחליף ראוי, ולכן הישרדותם היא סבירה יותר, הרי שהתיאטרון לנצח יהיה חשוד בכך שהוא מנסה לעשות בדיוק את מה שהסרטים והסדרות עושים, רק עם פחות אמצעים ויותר חשיבות עצמית. כל עוד זה המצב, ברור שעם כמות התוכן העצומה שמציעים היום שירותי הסטרימינג, אין לתיאטרון הרבה סיכוי לשרוד.

שכחנו אותם בבית: התיאטרון יחזיר צבע לחיים של הילדים שלכם

חסרי תרבות: כך ריסקה הקורונה את תעשיית התרבות בישראל

גם אם ייפתחו מחדש בעוד כחצי שנה ההצגות, אחרי שמספיק אנשים יתחסנו, סביר להניח שלפחות בחודשים הראשונים יתקשו למשוך אותה כמות של קהל ולחזור לפעילות בתפוסה מלאה. במצב שלא יוכלו למלא את האולמות, אולי אף יהיה עדיף להם מבחינה כלכלית להישאר סגורים מאשר להעלות הצגות מבלי לכסות את ההשקעה. באופן מסוים, כשבוחנים את הישגי התיאטראות הרפרטואריים בישראל בשנים האחרונות, קשה לומר שהם יחסרו יותר מדי. חבל על העובדים הרבים מאחורי הקלעים ועל השחקנים שאינם כוכבי טלוויזיה שיאבדו את מקום עבודתם, אבל כשהחמלה האנושית היא הגורם המרכזי לצער על מוסד תרבות – נראה שזה מסמן שיש בעיה.

אל מול התיאטראות הרפרטואריים הדועכים, ניצבת סצנת התיאטרון העצמאי, או הפרינג' בפי העם. מדובר בשדה רחב, קשה להתמצאות, שיש בו המון אבנים קשות, אך גם לא מעט אוצרות אמיתיים. בניגוד לתיאטראות הרפרטואריים שנותרו סגורים ממרץ, בכל פעם שתקנות הקורונה אפשרו זאת, הפרינג' חזר לפעול והקהל הצמא מילא את אולמותיו.

בעוד שהתיאטראות הרפרטואריים חיסלו במו ידיהם את טקס חלוקת פרסי התיאטרון שלהם, אולי כי לא הרגישו שיש להם באמת מה לציין ולחגוג, פרס "קיפוד הזהב" לתיאטרון העצמאי ולפרינג' מחולק גם השנה, במסגרת אירוע מחאה בכיכר התרבות, שבו יזעקו האמנים העצמאיים את זעקתם. לא פחות מ-70 הצגות פרינג' חדשות הוגשו לפרס "קיפוד הזהב" ב-2020, בערך פי שניים מההצגות שנוצרו השנה בכל התיאטראות הרפרטואריים ביחד.

מתוך ההצגה מחכים לגודו. צילום: רדי רובינשטיין

אם ישנם בתיאטרון הישראלי צורות חדשות, דרכי הבעה חתרניות, דיאלוג אחר עם הקהל, סביר שלא יימצא בתיאטראות הרפרטואריים הפוחדים מקהלם. אם יש לתיאטרון אפשרות אמיתית להיות רלוונטי, אולי אפילו חיוני עבור הקהל – יותר קל לדמיין את זה קורה בפרינג'.

הבעיה הגדולה היא שחלוקת התקציבים המסורתית שופכת את החלק הארי של תקציב התיאטרון על המוסדות הרפרטואריים, שעוסקים רוב הזמן בעבודות קבלנות מסחריות ולא ביצירה אמנותית. כל זאת במקום לעודד יוצרים עצמאיים מצטיינים. תחשבו מה היה קורה אם היוצרים היו מקבלים מהמדינה תקציבים ישירים, ואז זוכים לאפשרות לממש אותם בתיאטרון מבוסס, שייתן להם את תנאי העבודה, השיווק והפרסום הטובים ביותר. תחשבו מה היה קורה אילו המדינה היתה מתחילה לעודד מוחות מקוריים שלוקחים את היצירה קדימה ולא מנגנונים מסואבים, שהיחידים שנהנים מהם באמת הם האנשים בראש המערכת בעלי המשכורות הגבוהות, אפשרויות יצירה בלתי מוגבלות, ומעט מאוד מחויבות לאמנים ולאמנות.

משבר הקורונה, עם כל הצער שהוא גורם, מזמן לנו גם אפשרות לחשיבה מחודשת על מה שעד עכשיו היה נראה מובן מאליו. כדי שהתרבות תקום לתחייה במצב החדש, מערכות התרבות הישנות חייבות לעבור רפורמה עמוקה. העתיד שייך למי שמסוגל לעשות את המקסימום במינימום אמצעים, למי שלא לוקח את הדברים כמובנים מאליהם, למי שמסוגל להשתנות ולהתאים את עצמו. העתיד שייך ליוצרים העצמאיים.

הכותב הוא מנהל אמנותי של עמותת "קיפוד הזהב – פרס תיאטרון הפרינג'" 

אירוע המחאה "תפתחו!", שבו יחולקו השנה פרסי "קיפוד הזהב" יתקיים ביום שני ה-23 בנובמבר בשעה 19:00 בכיכר התרבות (הבימה)