שכחנו אותם בבית: התיאטרון יחזיר צבע לחיים של הילדים שלכם

(צילום מסך: תיאטרון הילדים והנוער)
(צילום מסך: תיאטרון הילדים והנוער)

"כולנו מדברים על ההורים, שצריכים להתפרנס, על המשק שצריך לחזור, אבל את הילדים שלנו שכחנו בבית". הדס קלדרון, המנהלת האמנותית של התיאטרון לילדים ולנוער, רוצה להביא מרפא וצבע לילדי משבר הקורונה (ויש לה גם קליפ משכנע) \\ טור אישי

17 בנובמבר 2020

"כשסבא שלי עלה לארץ, אחרי השואה, הוא אמר שתפקידו של האמן להביא יופי מרפא שנותן כוח לחיים. ולכן גם בתנאים האלו החלטנו שנגיע אל הילדים, להביא יופי מרפא, להביא צבע, להביא חיים. גם אם זה יהיה לשני ילדים, וגם בזום וגם במשאיות. אנחנו נהיה שם"

ב-15 במרץ 2020 היינו בעיצומן של חזרות להצגה שנקראת "הכל זהב" משירי התרנגולים. הרגע שבו הבנו שבלילה אנחנו אומרים לשחקנים לא להגיע לחזרות עד להודעה חדשה הוא רגע שלא אשכח כל חיי. לא היה דבר כזה מעולם. לא היתה אף פעם תקופה כמו זו. שמונה חודשים שהתיאטרון יושב בבית. הצגה חדשה שהופיעה 4 פעמים מול קהל של 20 איש ונארזה. התיאטרון התקיים בזמנים הכי קשים והביא שמחה וצבע במהלך כל האירועים הקשים של מדינת ישראל, ועכשיו אנחנו בבית.

בשבוע שעבר דוד גרוסמן ציטט את סבא שלי המשורר היידי אברהם סוצקבר, שלא הפסיק לכתוב גם בתקופה הכי חשוכה. שם הוא מצא את החופש: "עם שירי הייתי גם בין חומות הגטו, אדם חופשי". מאז ה-15 במרץ בכל רגע חשבנו שעוד שנייה, עוד רגע נחזור, עוד שנייה זה יקרה. אבל עברו שמונה חודשים, והאולמות והבמות עדיין ריקים. נאלצנו להתגמש מיד עם המציאות. לחשוב מיד על פתרונות, על אפשרויות. זה לא נעים לראות תיאטרון ריק, תפאורות מאוחסנות, שחקנים בבית.

יותר קשה לי מזה כשאני חושבת על הילדים בבית, שלא יכולים לצפות בהצגות. כולנו מדברים על ההורים, שצריכים להתפרנס, על המשק שצריך לחזור. אבל את הילדים שלנו שכחנו בבית. הבנתי את זה פתאום כשביקשתי מהבן שלי לשבת בזום. הוא בהחלט ישב מול הזום, בהה בו וזמזם את השורה "גור כלבים מסכן צולע", מתוך "יוסי, ילד שלי מוצלח" של  ע. הלל וסשה ארגוב. הוא עוד הספיק להיות בחזרות של "הכל זהב" . ואז באחת הבנתי. הבנתי שלשם הוא בורח. לצבע של ההצגה. לדמיון. לסיפור.

אין חוגים, אין צופים, אין חברים בהפסקה. הבנתי שפשוט חייבים חייבים להחזיר צבע לחיים של הילדים. ברגע שהבנתי, ידעתי מה לעשות. מהמצוקה האישית שלי נולד הקליפ שיצרנו. התחלתי לשחק בגיל 6. בגיל 10 שיחקתי בהבימה עם שייקה אופיר והוא אמר לי משפט שמלווה אותי עד היום: "התיאטרון הוא עולם של קסם". ילדים לא שוכחים את החוויה הראשונה שלהם בעולם התיאטרון ולנו אסור לשכוח אותם, ולכן אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי להגיע אליהם. מאז שהבנתי שזה התפקיד שלנו, החלטתי לעשות כל מאמץ להביא להם כמה שיותר צבע, חיים וחברה. לתת להם תחושה שגם בבית אנחנו איתם.

הילדים שלי בבית חשופים למסכים, המאבק הוא יומיומי עם המיינקראפט, ברולסטרז ואמונגס, אבל חשוב לחבר אותם למציאות, ולעולם, ולחבר אותם גם אחד לשני, כך שמעבר לכך שהם משחקים, מנצחים או מפסידים במשחק, הם יוכלו להרגיש ילד אחר, להיות איתו. במיוחד אני חושבת על הילדים הבודדים, שהבית עוד יותר מבודד אותם.

כשסבא שלי עלה לארץ, אחרי השואה, הוא אמר שתפקידו של האמן הוא להביא יופי מרפא שנותן כוח לחיים. ולכן גם בתיאטרון, גם בתנאים האלו, החלטנו שנגיע אל הילדים, להביא יופי מרפא, להביא צבע, להביא חיים. גם אם זה יהיה לשני ילדים, וגם בזום וגם במשאיות. אנחנו נהיה שם. אסור לנו לוותר. גמישות היא שם המשחק ולכן אם אי אפשר במה ואי אפשר אולם נגיע אליהם גם לזום. נדבר איתם, נשמע אותם, נפתח להם את הדמיון.

החזון שלנו הוא מצד אחד להביא לילדים את היוצרים הגדולים והאיכותיים שלנו, אלו שבוודאי לא יגיעו אליהם לבד בשיטוטים שלהם ברשת, ובנוסף לדבר איתם על המציאות שבה הם נמצאים: חרם, קבלת השונה ועוד. מיד אחרי שיצרנו את הקליפ התחילו להגיע פניות מבתי ספר. כנראה שעלינו על צמא מאוד גדול. לא הופתעתי לגמרי, אבל בכל זאת התרגשתי עד כמה ההצגה הובילה את הילדים להיפתח ולדבר איתנו במפגש עם השחקנים שהתקיים אחרי ההצגה (בזום כמובן). ילדה אחת נחשפה וסיפרה שעשו עליה חרם. ילד אחר ממוצא רוסי אמר שהוא הרגיש שונה ועד היום מתמודד.

ההצגה שלנו "כן, לא, שחור, לבן" חודרת אליהם עמוק לחוויות הפנימיות שלהם. הילדים הפוגעים, או אפילו אלו ששותקים ולא עושים כלום, מבינים איך מרגיש ילד בודד. פה שכחנו אותם בבית, בבית הספר. אף אחד לא מדבר איתם. וגם אם מדברים, זה לא מגיע אחרי חוויה כזאת של בוקס בבטן, וילדים ישתפו פחות את היועצת ויותר אותנו. הם מרגישים שהשחקנים מבינים אותם.

ועוד דבר חשוב: ההצגות מראות להם שגם ילדים יכולים לעשות שינוי. למרות שהם קטנים, הם לא קטנים מדי לעשות שינוי. כל ילד הוא עולם ומלואו, ואם הצלתי ילד אחד מבדידות, אם העשרתי ילד אחד והבאתי לחייו קסם, עשיתי את שלי. עם זאת, הייתי רוצה להגיע לכל ילד וילד במדינה, שאף אחד מהם לא יישכח בבית.

הדס קלדרון היא המנהלת האמנותית של התיאטרון הארצי לילדים ונוער