ביקורת טלוויזיה

"צ'רנוביל": האסון הזה קורה עכשיו

מה שבאמת הופך את "צ'רנוביל" לסדרת מופת זה לא הייאוש הפוליטי והאקטואלי שהיא מעוררת, אלא הרוח האנושית שנושבת ממנה

"צ'רנוביל". אין דבר מפחיד יותר מהלא נודע גם כשהכל ידוע
"צ'רנוביל". אין דבר מפחיד יותר מהלא נודע גם כשהכל ידוע
19 ביוני 2019

אם היה נדמה למישהו, בעקבות עונת הסיום המאוד שנויה במחלוקת של "משחקי הכס", ש-HBO איבדו אולי את מגע הקסם – "צ'רנוביל" הפיגה את כל החששות. היא הראתה, כמיני סדרה של חמישה פרקים, שלמרות העלייה המטאורית של נטפליקס ושאר ענקיות הסטרימינג, כוחן של רשתות הטלוויזיה המסורתיות עדיין במותניהן. כמו תמיד, אין תחרות לשילוב המושלם בין תסריט, משחק והפקה מצוינים וכל מי שצפה בה התמכר מיד. הסדרה עשויה כל כך טוב שהצופה שוכח במהרה שהשחקנים אמורים בכלל לדבר רוסית ולא אנגלית במבטא בריטי. כשהפרק האחרון הסתיים, מצאתי את עצמי כמעט מצטער (אבל רק כמעט) שלא תהיה עונה שניה.

ההצלחה של "צ'רנוביל" מרשימה במיוחד לאור העובדה שמדובר באסון עם תוצאה ידועה מראש. בעולם שבו ספוילרים הם האויב הגדול, אין שום דבר בצ'רנוביל שלא ידענו עליו קודם. ולמרות זאת, מדובר בסדרה שמצליחה למתוח אותך לכל אורכה עד לבירור נסיבות האסון בפרק האחרון. הבחירה של יוצרי הסדרה לפתוח אותה בנקודת האסון ורק לקראת הסוף להבהיר איך הוא נגרם היא לא פחות ממבריקה. אם תרצו, אפשר גם לזקוף חלק ניכר מהקרדיט לאויב שגיבורי הסדרה צריכים להתמודד איתו – הקרינה.

"צ'רנוביל". אי אפשר לראות את המפלצת
"צ'רנוביל". אי אפשר לראות את המפלצת

כמו שכל יוצר סרטי אימה יודע, אין דבר מפחיד יותר מאשר הלא-נודע, והקרינה היא כנראה הלא נודע הגדול מכולם. אם ב"נוסע השמיני", למשל, אנחנו זוכים להצצות חטופות בלבד במראה של החייזר המפלצתי, הרי שפה אנחנו נמצאים במצב קיצוני עוד יותר. אי אפשר לראות את הקרינה, להריח אותה או אפילו להרגיש אותה. כל מה שנשאר זה דימויים קולנועיים שעובדים על חוש הפחד שלנו בצורה מושלמת: שלושה עובדים עטויים חליפות הגנה פוסעים בתוך חלל מוצף כשתקתוק מונה הגייגר שלהם הולך וגובר. עובד עולה לגג עמוס קרינה בה מותר לו לשהות לא יותר מאשר תשעים שניות, והשעון הולך ואוזל בזמן שהוא מנסה להיחלץ, הכל מנקודת הראות שלו. כך, למרות הסיום הבלתי נמנע, הצליחו היוצרים ליצור את סדרת האימה המושלמת.

אם יש משהו שלמדנו בשנים האחרונות, זה שגם במקומות הדמוקרטיים ביותר מטרתו העיקרית של השלטון היא לדאוג לעצמו ולהישרדותו, על חשבון כמעט כל דבר אחר

אבל הגדולה האמיתית של "צ'רנוביל", ואולי הסיבה להצלחה האדירה שלה, היא העובדה שהסדרה קלטה לגמרי את רוח התקופה. קל מאוד לראות ב"צ'רנוביל" מניפסט נגד שלטון טוטאליטרי. במקום שבו יש שלטון דמוקרטי עם מנגנונים ראויים לביקורת עצמית, שחשיבה עצמאית לא מדוכאת והדאגה לגורל המוניטין של המדינה פחות קריטית, אסון כמו צ'רנוביל לא יכול להתרחש, יגיד לעצמו הצופה במדינה מערבית. ואכן, נדמה שאינסוף הכשלים שהובילו בסופו של דבר לאסון הזה, כמו גם הטיפול השערורייתי בו (במיוחד בשלבים הראשונים), היו יכולים להמנע אם השלטון הקומוניסטי היה טיפה פחות דואג לאיך ברית המועצות תיתפס בכלי התקשורת המערביים וטיפה יותר חרד לגורל הנתינים שלו.

אם יש משהו שלמדנו בשנים האחרונות, זה שגם במקומות הדמוקרטיים ביותר מטרתו העיקרית של השלטון היא לדאוג לעצמו ולהישרדותו, על חשבון כמעט כל דבר אחר. הפריצה של הרשתות החברתיות לחיינו, יחד עם מהפיכת המידע, הפכה אותנו לחשופים הרבה יותר לכשלים המובנים במערכת ובתוך כך – למנגנון המוטמע בה שהופך כל חריגה מהסטטוס קוו לאיום על השלטון.

"צ'רנוביל". השלטון דואג לעצמו ולהישרדותו. נשמע מוכר?
"צ'רנוביל". השלטון דואג לעצמו ולהישרדותו. נשמע מוכר?

קל לראות את השינוי הזה, מאמונה כמעט עיוורת בסמכות ובשלטון לפקפוק שיטתי בהם, בכל דבר מסביבנו. מתנגדי חיסונים או מאמיני כדור הארץ השטוח לקחו את הפקפוק הזה למקומות שלא חשבנו שאפשריים, אבל גם בקרב כלל הציבור הפקפוק התנחל עמוק מתחת לפני השטח. אם בעבר סדרות משטרה, למשל, היוו בטחון בקיומם של כוחות שתפקידם להחזיר את הסדר על כנו, הרי שהיום אנחנו מקבלים סדרות כדוגמת "בלש אמיתי" בהן המשטרה צריכה להלחם (ונכשלת) בכוחות גדולים ממנה המונעים את גילוי האמת. אפילו "משחקי הכס" הבדיונית תפסה היטב את רוח התקופה כשהראתה לנו איך מרביתם המוחלטת של המנהיגים לא מתעניינים כהוא זה ברווחתם של פשוטי העם, אלא בביצור שלטונם ולעזאזל כל השאר.

אם יש נחמה אחת קטנה שאפשר לשאוב מ"צ'רנוביל", הרי היא הרוח האנושית הנושבת בה. עם כל זוועת האסון היא מצליחה לשמר לפחות שביב של אמונה בבני אדם. לא אלו שבשלטון, אלו שסביבנו. המדענים המתקרבים לכור למרות סכנת הקרינה על מנת למנוע החמרה בתנאים. הכבאים שהקריבו את חייהם בכיבוי האש. הכורים החופרים מתחת לאדמה על מנת למנוע מהזיהום להגיע לנהרות. אלפי החיילים שפינו את הגג למרות סכנת קרינה שאפילו רובוטים לא עמדו בה. ובסוף, גם המדען הבכיר ששם את נפשו בכפו על מנת להתריע על הכשל המבני שבכור ובסופו של דבר שם קץ לחייו על מנת שלא יוכלו להתעלם מאזהרותיו. אם תרצו, זה אולי הלקח הכי חשוב של "צ'רנוביל" – אל תסמכו על האנשים בשלטון, תסמכו אחד על השני. סולדיריות אנושית עדיין קיימת.