פוליטיקאי נולד: בבחירות הבאות אני רוצה להצביע לליאור שליין

כידוע, ליאור שליין ממש לא אוהב את יאיר לפיד, אז כנראה שהוא לא יאהב את ההשוואה הזאת, ובכל זאת נגיד את זה: הראיון של שליין אתמול (שבת) ב"פגישה עם רוני קובן" היה מרתק יותר מכל ניסיון של קובן לעצבן את צופיו עם ינון מגל או איתמר בן גביר, אבל בעיקר הזכיר לי ראיון גדול אחר שהעניק איש תקשורת אחר שנקשר בעבר עם המערכת הפוליטית. לאיש הזה, מה לעשות, קראו יאיר לפיד.

>> מאחורי הצללים: הנה, ביבי, מצאנו את הדיפ סטייט האמיתי
>> שיאים של ניתוק: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו

ב-7 בינואר 2010, לפיד ג'וניור (אז עוד מגיש "אולפן שישי" ובעל טור ב"ידיעות אחרונות") התראיין לאילנה דיין, כדי לקדם את הביוגרפיה שכתב בשם אביו ז"ל, טומי ("זכרונות אחרי מותי"). זה היה ראיון טוב בין שני אנשים שמכירים היטב את המלאכה וידעו לנהל את השחמט אחד עם השני. מה שזוכרים מהראיון ההוא זה את אותה הכחשה רפה. את הרגע שבו דיין שואלת – "יש מצב שאתה קופץ לחיים הפוליטיים?", ולפיד – איש שיודע משהו במילים – גמגם משהו לא מחייב על זה שהוא מתלבט ויתלבט עוד הרבה זמן. שנתיים ויום אחר כך, "יש עתיד" באה לעולם.

בחזרה לשליין: הסיטואציה אחרת, 15 שנים עברו, כולנו שונים מאוד מהאנשים שהיינו אז. אבל כשליאור שליין ישב מול רוני קובן – זה הזכיר, בדמיון מדהים, את הראיון ההוא. גם אז המראיינת שלפה את השאלה שריחפה באוויר (בעזרתן הנדיבה של השמועות), וגם ההכחשה של שליין בהקשר הפוליטי נראתה רפה למדי ("לא חושב, כרגע"), אבל כמו בראיון של לפיד ב-2010 גם הפעם אי אפשר היה שלא לקרוא בין השורות ששליין כבר מתחיל לכוון את דרכו לפוליטיקה. הוא מדבר כמו אזרח מודאג, הוא מסביר את עצמו בצורה רהוטה ותקיפה, ולמרות הרצון לא להתלהב מדי מכוכבים פוליטיים, בטח לא כאלה שבאים מהתקשורת (בכל זאת, נכווינו), היה בזה אפילו משהו טיפה מעודד.

בתקופה של ריק מנהיגותי עצום במחנה הליברלי-דמוקרטי – תקופה שבה ממשלה רעה מאוד עושה נזק שברור לכולם ועדיין לא נופלת במשך כמעט שנתיים – ותחושה של המצביע הליברלי הממוצע שאין מי שיישא את דגלו, שליין היה הבנאדם היחיד שהעז לומר את הדברים, ששרטט את מה שהיה בלב שלי ושל לא מעט ישראלים בתקופה האחרונה ולא ראו אף אדם שמבטא את זה. לא בצורה שבה שליין התנסח – כזו שמצד אחד היא פטריוטית עד הסוף (ולא כמו "הפטריוטיות" דה לה שמעטא שמציע ערוץ טלוויזיה מסוים), מצד שני מזהה בבירור מי טוב ומי רע, ומצד שלישי – ואולי הכי חשוב – לא נכנעת לייאוש.

זו תקופה של מבוכה עצומה עבור לא מעט אנשים בישראל. כאלה שמחוברים מאוד לארץ, לא רואים את חייהם בשום מקום אחר, אבל מרגישים אבודים – והם בעיקר מרגישים אבודים, או חלשים, בגלל הבהירות והנחרצות של הצד השני מול חוסר הבהירות בצד הליברלי. שליין הוא אמנם לא פוליטיקאי, אבל הקשבתי לו והבנתי את המקום שבו אני נמצא, יותר מכל פוליטיקאי אחר שניסה להסביר לי, מקום שמצד אחד מחובר מאוד לישראל, אבל מצד שני מבין שהיא פשוט לא תהיה בלי הדברים ששליין אמר בקול רם – הליברליות, החופש, הפנים למערב. כל הדברים שעשו אותנו גדולים באמת, ואולי הולכים לאיבוד עכשיו.

וגם הגישה חשובה – העובדה שמול האינסטינקט המאוד שמאלני להתקפל, להתייאש ולהרגיש שהכל אבוד, שליין עמד זקוף עם מה שהוא חושב. זה גם משהו עבור המון ישראלים שחושבים כמוהו, אבל לא מצאו אף אחד ללכת אחריו מטר פוליטי. האם שליין באמת יילך לפוליטיקה? רק הזמן יגיד, אבל זה לא נראה כמו ראיון של סאטיריקן מאוכזב או מישהו שמחפש עוד סיבוב בטלוויזיה. שליין מבין היטב שהאופציות שלו, בהקשר הזה, די נגמרו באקלים הטלוויזיוני הנוכחי. זה היה ראיון של ישראלי שרואה את השבר מסביבו, ונואש לתקן.

את התיקון האמיתי, עם כל הכבוד למה ששליין עשה עד עכשיו, לא עושים דרך האולפן של "רלוונט". שליין טעה כשהלך לאותו מיזם אינטרנטי בדיוק בגלל שזה היה מקום לשכנע בוא את המשוכנעים, להישאר בתוך הבייס החמים והנעים שיעשה לך "לייק" עוד לפני שהתחלת לדבר.הליכה ל"פגישה" עם רוני קובן אינה צעד של מישהו שמחפש את האישור של הקהל המיידי. היא הבנה שזו במה מרכזית (יחסית) ושהתקופה שבה אפשר היה להישאר רק עם מי שמסכימים איתך מראש – נגמרה. וזה הזמן להביע את הדברים בקול גדול, ובמקום שבו כולם יכולים לשמוע.

לאחד המופעים הגדולים של שליין על הבמה קראו "אין לי למי להצביע". הראיון הזה עם רוני קובן נועד לקהל שאין לו למי להצביע. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם בבחירות הבאות יהיה למי להצביע, והאם זה יהיה ליאור שליין.