דעה לא פופולרית: "קופה ראשית" מחזירה לסיטקום את כבודו האבוד

במונחים ספורטיביים, "קופה ראשית" היא סיפור סינדרלה אמיתי. סיטקום שהחל בטלוויזיה החינוכית (עוד בדמדומי עידן רוממה והרשות הישנה), וצמח כמעט במקרה ללהיט פריים טיימי, כמו גם כנראה לתכנית הכי מצליחה של תאגיד השידור הישראלי. הרייטינג אתמול (שיא של 13.7 אחוז) לא משקר; עלילות "שפע יששכר" נכנסו עמוק למיינסטרים הישראלי ונגסו מהמקום השני ברייטינג של גמר "מאסטר שף" בקשת 12 – נתון שהתאגיד לא מרבה להשיג בימים רגילים.

>> חסר הביטחון: דרוקר חשף את פרצופו העלוב של איתמר בן גביר
>> להרוג את החתול: "הפינגווין" הצליחה איפה שכל הגדולות נכשלו

אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על רייטינג. אתמול חזרה הסיטקום לעונה חמישית, וכמו כל יצירה טלוויזיונית מצליחה – גם רמת הציפיות מתחילה לעלות. היא התחילה בתור סדרה קטנה וחמודה, אבל עכשיו היא הקומדיה של המדינה וזה מביא איתו לחץ מסוים. אם לשים את השורה התחתונה כבר בהתחלה: בציפיות הגבוהות "קופה ראשית" לא עמדה.

נדמה שמבחינת הביקורות הקטלניות מקיר לקיר על פרק פתיחת העונה נובעות גם מרמת הציפיות, וגם כי "קופה ראשית" מנותקת מהזמן הזה. המלחמה לא שם. רבות דובר כאן על הדילמה שיש סביב כל יצירה טלוויזיונית שאינה עוסקת ישירות במלחמה ומתעלמת מהפיל שבחדר ומהאש והעשן שסובבים אותנו, וזה בדיוק מה שב"קופה ראשית" בוחרים לעשות, למעט בדיחה קטנה או שתיים שמרמזות על קיומה של המלחמה ברקע (כמו בחיים של חלקנו, אגב). מתברר שזו דעה לא פופולרית: הניתוק הזה חיובי. אולי זו גם הסיבה להצלחה הרייטינגית: אנשים נואשים למשהו אחר בתוך לופ החדשות המדכא והאינסופי שמקיף אותנו. משהו שירענן מעט את המועקה.

למרות שפרק הפתיחה לא לחץ חזק במיוחד על בלוטות הצחוק, היו לו את הרגעים שלו והוא עדיין נתן בראש. זה קורה במידה לא מועטה בזכות קאסט השחקנים המצוין – ובעיקר שני שחקנים שחווים רנסנס מחודש דרך "קופה": קרן מור ודב נבון. זאת דרך מעניינת שעברו השניים, מ"החמישיה הקאמרית" שפרצה להם את הדרך לפני 30 שנה ועד לדמויות העממיות של כוכבה שמש ואמנון טיטינסקי שהכניסו אותם לכל בית בישראל. מור ונבון היו מזוהים עם הומור גבוה, ובתוך הדמויות המרהיבות האלה הם מצליחים להקליל – וזה עושה להם רק טוב (ולסדרה עוד יותר).

הקומדיה של "קופה" נראית לפעמים בסיסית ופשוטה, אבל הקלילות הזאת ומגיעה גם עם רבדים סאטיריים דוקרניים על החברה הישראלית – בין אם זה על אמונה (או פייק אמונה), או על תרבות העבודה הישראלית ועל השאיפה של כולם לעבור להייטק. והסאטירה שלה עובדת דווקא כי היא עדינה ולא מפריעה לסיטואציות הקומיות, אלא מתקיימת ברקע של קומדיית המצבים.

כי מעל הכל, "קופה ראשית" מחזירה את הכבוד לקומדיית המצבים. בעולם וגם בארץ, הסיטקום הקלאסי והפשוט די נעלם מהתמונה ופינה את מקומו לתכניות סאטירה, דרמות קומיות או קומדיות קרינג' מורכבות יותר. יש משהו פשוט במבנה של "קופה ראשית": 25 דקות, שני קווי עלילה שבסוף איכשהו נפגשים, דמויות קבועות – והוא מצליח לעשות את העבודה. במובן הזה, זה בהחלט פלאשבק נעים. "קופה ראשית" חזרה למסך בתקופה די מדכאת – התמשכות המלחמה, החרדה לגורל החטופים, כולם עדיין שרירים וקיימים בנפש הישראלית. בתקופה כזאת, לא טריוויאלי לעלות עם משהו שהוא לחלוטין קומי – לפעמים אפילו סלפסטיקי – שמחפש להצחיק וכמה שיותר. תמיד יש רגש אשמה מסוים שמתבטא בכל מיני התנצלויות מעושות. כאן זה לא המקרה. ושוב, טוב שכך.

האמת היא שזה דווקא די מתאים לטבע הישראלי. בתקופות מתוחות או קשות בעבר, אפשר היה לראות איך הומור פשוט ובסיסי יותר מהווה פורקן. מההצלחה הגדולה של "כוורת" וההומור הסנדרסוני על רקע השבר של מלחמת יום כיפור; "זהו זה במפרץ", שאמנם התבדחה על המצב ועל האטרופין, אבל נשארה באיזורי הבאבא בובה; ועד המערכונים של דייויד ברוזה לא מפסיק לשיר במקלט, כשבחוץ משתוללת מלחמת לבנון השנייה. הישראלים הם  כאלה – מחפשים, דווקא כשהכל עצוב, את המקום לפרוק דרך הומור. במובן הזה, "קופה ראשית" עושה שירות גדול לצופים שלה, והם מחזירים לה באהבה שוברת שיאים ולא מובנת מאליה.