בתוך חוסר היציבות המובנה של התקופה – בין אופוריה לדיכאון, בין תחושת ניצחון לתחושת דשדוש ובין אזעקה ל– עוד אזעקה (ככה זה עובד, בגדול), יש בערך דבר אחד יציב בשבועות האחרונים מאז פרוץ "שאגת הארי" לחיינו. האולפנים. הם תמיד שם, כסופים ומבריקים ונוצצים, ומלאים באותם פרצופים שמספרים לנו את אותו הסיפור 24/7, מהבוקר ועמוק אל תוך הלילה.ערוצי הטלוויזיה התמכרו סופית ללופ האולפני הזה, וכדרכו של לופ העסק די חוזר על עצמו וממלא את חלל האולפנים ואת זמן השידור בקלישאות בלתי נסבלות. הגיע הזמן לפרק אותן, למחוץ אותן ולוודא שלא ישובו לאיים על גורל העולם החופשי.

>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

1. גורם מדיני בכיר (או: "ממש לא ביבי")

כמו מיץ פטל, כמו עוץ לי גוץ לי, כמו דנידין – תבחרו את המטאפורה שנוחה לכם – גם "הגורם המדיני הבכיר" הוא מעין אניגמה. יצור סודי וקטן שמרחף על הכתבים המדיניים, ולוחש להם סוד כמוס לפרה ולמוריה אסרף/ירון אברהם/מסוודה. והכתבים, אנשים חרוצים מאוד, יחזרו ויצטטו את דבריו במלואם – תחת השם "גורם מדיני בכיר". הם יודעים מי הוא, הוא יודע מי הוא, ובינינו – גם אנחנו כבר יודעים מי הוא אותו גורם. אבל איכשהו, קצת כמו עם צווי איסור פרסום, הפסאדה ממשיכה לרוץ באין מפריע. לשיא הגיעו הדברים כשכתבים כמו ירון אברהם החליטו להפסיק לשחק את המשחק וחשפו את זהות הגורם, רק כדי לחזור לשחק את המשחק כמו ילדים טובים אחר כך. לנו נשאר רק לקוות שיום אחד מישהו יחשוף, הו הו, הי הי, את שמו של הגורם עם השיער הסגול והקול העבה.

2. הפרשן הצבאי (או: "יונית, צריך להגיד ביושר לציבור")

כתבתי כאן לא מעט על תופעת הפרשנים לעת מצוא. אותם "לשעברים", שנעים בין גרוטסקי למכעיס ממש, שממלאים כיסאות באולפנים ואוויר בלהג בלתי פוסק – לא תמיד עם קשר למציאות. לפעמים אלה פוליטיקאים לשעבר, אבל לרוב מדובר באנשי ביטחון. הם תמיד מדברים בקול בוטח, תמיד יודעים מה הדבר הנכון להגיד, תמיד נחרצים ויודעי כל. לפעמים הם מתיישרים עם הממשלה, לרוב הם ממש לא סובלים אותה, אבל תמיד יש להם דעה ברורה על כל התפתחות חדשה במזרח התיכון ממש ברגע שהיא מתרחשת מול עינינו. השיער הכסוף, החליפה המהודקת, המבט הנחוש, כולם כמעט שובים אותך – עד שאתה נזכר שביום שהם השתחררו מהצבא, שיר השנה היה "באושר ובעוני" של שי עמר. גג "אתה חייב למות עליי". הנה, מתנו.

3. הצהרת דובר צה"ל (או: "הטלנו חימושים")

למען הסר ספק, אין לי ספק שתת אלוף אפי דפרין הוא לוחם אמיץ. הוא אדם ששירת בתפקידים שאני לא הייתי מתקרב אליהם, ועמד באומץ במקומות שהיו גורמים לי לבכות את חיי לתוך חבילת ופלים (זו האכילה הרגשית שלי, ורק אלוהים ישפוט אותי). ועדיין, ההצהרות היומיות שלו הן קלישאה אחת ענקית. לא ניכנס לכריזמה שאין (בוודאי בהשוואה לדובר צה"ל הקודם), אלא רק למסרים: כן, שוב כוחותינו מתקדמים באומץ ובעוצמה. שוב אנחנו מחסלים את ראש מערך המהדקים במשמרות המהפכה. שוב תקפנו את רובע הדאחייה של חיזבאללה (איך עדיין יש שם מה לתקוף? לא הרסנו את כל האיזור הזה ב-2006?). שוב ההישגים של הצבא תלויים באחריות שלנו. יאדה, יאדה, יאדה. שאלות?

4. "מסיבות העיתונאים" של נתניהו (או: "אזרחי ישראל, סתמו")

בעולם הנורמלי והנאור, כשמדינה נמצאת במלחמה, ראשי המדינה – בוודאי מנהיגים נבחרים – מדברים לציבור באופן שוטף. דונלד טראמפ, מישהו שרחוק מלהיות מודל לחיקוי עבור מנהיגות, עומד כל יום בפני הציבור (ובפני עיתונאים שהוא שונא מוות) ומסביר לציבור על התכניות שלו. וזה בארצות הברית. רחוק מאוד מהטילים הבליסטיים. לא משנה מה דעתם על המלחמה, ברור שרמת הסיכון שלהם או האחריות שהם צריכים לקחת נחותה משמעותית משלנו.

אבל אצלנו? ראש הממשלה מדבר באופן שוטף בעיקר באנגלית לערוצי טלוויזיה אמריקאים. לתקשורת הישראלית (הלגיטימית) הוא לא התראיין מאז ששיר השנה היה "בית משוגעים" של רן דנקר. וכשהוא כבר עושה מסיבת עיתונאים? זה בדרך כלל נגמר בהצהרה ריקה מתוכן, בשאלות מוזמנות (איזה קטע, עוד פעם מוטי קסטל מערוץ 14 יצא ראשון! ממש עירית ענבי הגרילה) ומלקקות ("אדוני ראש הממשלה, מדוע השיער שלך מלא ברק?"), ובאף התייחסות כנה או אמיתית למצב ולפחדים של הקהל שיושב בבית. אחלה מסיבה.

5. הפוליטיקאים (או: "תודה שפינית לנו מזמנך")

האמת שבזמן האחרון פחות רואים אותם באולפנים. לח"כים חסרי הערך יש כלי ביטוי עצמאיים לבטא את עצמם (ואת ערוץ 14, שזה… סוג של כלי ביטוי), והם לא ממש צריכים לענות על שאלות באולפנים. ובכל זאת, כשהם כן מתראיינים, זה שואו מרהיב. כי מרהיב לראות את יו"ר הוועדה לאיסוף בייגלה מדבר בקול רועם ובנחישות אין קץ על "כושר העמידה של הציבור הישראלי", ועל "כמה חשוב לתת את הגיבוי ללוחמים שלנו", ועל כמה "אסור להפסיק את האש (בשום פנים ואופן!!!) עד שכל מטרות המבצע יושגו". זה אכן מאוד מרשים, עד שאתה נזכר שבפעם האחרונה שהאיש היה קרוב לאש זה היה בטקס הזיקוקים של יום העצמאות בעפולה. וגם מהרעש הזה הוא ברח לקומה 4.

6. החיסולים בצד השני (או: "חרבו דרבו חחחח וואה וואה")

כמו אהבה ונישואים (לפחות בשיר של פרנק סינטרה), כמו החיות בתיבה של נוח, גם הם באים אלינו זוגות זוגות – מצד אחד ההודעות על אזעקות בכל רחבי הארץ, ומצד שני התקיפות. איכשהו תמיד יחד עם ההודעות על טילים בליסטיים שמתעופפים לכולנו, מישהו דואג לדחוף את "התקיפות של חיל האוויר בעומק טהרן/הדאחייה/עזה". כי זו סוג של תרופה ונחמה – אנחנו אמנם חוטפים, אבל הם? הם חוטפים הרבה יותר. כל כך יותר. לא תאמינו כמה אש הם חוטפים. הנה, קחו סרטון שדובר צה"ל שחרר לנו כדי שתבינו כמה הם חוטפים. כי אם הם חוטפים יותר, אז אנחנו בסדר. הם הורידו לנו חלון, אבל אנחנו הורדנו להם בניין! וחכו תשמעו את מי חיסלנו! כן, זה בהחלט עוזר לנו. לנו, ולטראומות שלנו מקולות נפץ שמהדהדות בראש כבר שבועיים.

7. הגג (או: "לא תאמינו כמה אנחנו בשטח")

מתישהו, לא ברור מתי, זה הפך להיות מנהג קבוע של המהדורות. מסך מפוצל – מצד אחד האולפן הממוזג בנווה אילן, ומצד שני "השטח". מגיש אחר לבוש במעיל עור נמצא באוויר הפתוח – במקום שבו קורים דברים! כמו… על גג של מלון תל אביבי (שכמובן מציינים את שמו המפורש, כאילו לאיראנים אין גוגל), מתחת לשמיים שמהם בכל רגע עלול ליפול טיל בליסטי. החדשות הן אותן חדשות גם על הגג. הפרשנים הם אותם פרשנים, הכתבות הן אותן כתבות, המגיש הוא מגיש שאתמול היה באולפן ועכשיו הוא על הגג. הכל לגמרי אותו דבר, חוץ מהפסאדה. מהמשחק שאומר "אנחנו בשטח". ההבדל היחיד בין המגישים באולפן למגישים על הגג, הוא שלהם קר מוות והם מחכים כל רגע להיכנס ללובי, לראות אם נשאר משהו במיני בר.

8. החוסן (או: "תהיו חזקים, כי אנחנו ממש לא")

ב-7 באוקטובר ראינו מקרוב איך לא היתה מדינה, אלא רק אזרחים מדהימים שידעו לעשות את מה שהמדינה – בחדלונה – שכחה. זה די עבד בתקופה האסונית ההיא, אז המשכנו – עכשיו גם התפקיד הישן של מדינה, לתת ביטחון לאזרחים שלה? מסתבר שגם זה עלינו. ברוכים הבאים למילה הכי מעצבנת שהגל הנוכחי הביא איתה – "חוסן". האזרחים צריכים להראות חוסן, להיות חזקים, להמשיך ולהאמין לקלישאות של הגנרלים והפוליטיקאים. לא לשאול שאלות, לא להטיל ספק, לא חס וחלילה לתהות אם המלחמה הזאת בכלל נכונה לנו. הרי ברור שהיא נכונה לנו. מה אתה פוגע בחוסן?

הרי חייבים להישאר חסונים מול מציאות כל כך מפחידה. אל תתפנקו לי עכשיו – נכון שכבר שבועיים לא ישנתם כמו שצריך, הפרנסה שלכם נפגעה, אתם רצים ממקלט עירוני לחניון של רכבת קלה, וכל הדברים שאנחנו לכאורה חיים בשבילם – התרבות, הרווחה, החופש להיות מי שאתה ולא לחיות מחרדה לחרדה – נעלמים לאט לאט. אבל תהיו חסונים כבר, למה אתם לא חסונים? אם לא תהיו חסונים, איך נוכל להגשים את המטרה האמיתית שלנו: חיסול הגר…. לא, הפלת המש…. לא, הסרת איום הטי…. אה, שטויות, למי אכפת מהדבר הזה שנקרא "מטרות". תגידו להם "חוסן" וגמרנו.

• מלחמת איראן
• המסך
• בנימין נתניהו
• החדשות