לא אירופה: אם קרח הוא הדבר הכי מרגש בארוחה – יש לנו בעיה
ברור שאת האוכל בקפה אירופה עושה מישהו שיש לו יד, רק צריך להחליט מה עושים עם היד הזאת. עד אז יש כאן מנות גדולות ומוצלחות ביחס למחיר ומקום נחמד לשבת בו בלי שיקרעו לכם את הכיס. בעיר הכי יקרה בעולם גם זה משהו
יש הרבה דברים מוזרים בעולם המסעדנות התל אביבי. אף אחד מהם לא מתקרב להזיה שיש סביב שמות של מקומות. עזבו רגע מקומות עם שמות שאף אחד לא יודע איך לבטא (תודה לך תומר אגאי על ס'נה, או צ'נה) או שמות שלחפש אותם בגוגל הוא פרוייקט חיים. חושבים שלחפש a זה סיוט? בואו נזכור שיש מסעדה בעיר הזו שהשם שלה הוא ליטרלי תרגיל חשבונאי (85/15 והתשובה היא 5 ושני שליש). אבל זה עוד כלום לעומת מקומות שאשכרה קוראים לעצמם בשם לא נכון. נניח מסעדה שקוראת לעצמה קפה שקרכלשהו.
מה העניין? אתם הרי באופן מובהק לא קפה. קטע פריזאי? בסדר. למעשה, יש לפחות מסעדה אחת בעיר שיש בשם שלה את המילה קפה, אבל אתם יודעים מה לא מגישים מה בכלל? קפה. כלומר אלא אם אתם מכירים בנס כסוג לגיטימי של קפה ולא תקלה של הטבע. קפה נואר? לא קפה. קפה איטליה? לא קפה. קפה אירופה? לא קפה ולמיטב ידיעתי גם גאוגרפית, וגם מנטלית (בטח לאור העובדה שחלק משמעותי מהמנות שם מוגש עם צ'פסטיקס) לגמרי לא אירופה.
>> בשבוע שעבר אכלנו ב-a עם דמעות בעיניים
>> בתחילת אוקטובר התלהבנו מהבראנץ' של קפה אירופה
למעשה, אם בוחנים את זה לעומק אין דבר רחוק יותר מאירופה מאשר שדרות רוטשילד. גם אלף בתי באהואוס לא יצליחו לשנות את העובדה שמדובר ברחוב הכי מזרח תיכוני שאי פעם היה כאן. בטח בצד של ההתחלה (מה זאת אומרת ההתחלה של מה? של הכל. של הרחוב, של העיר, של המדינה. של כל מה שהוא לא אירופה, לצערנו). אבל השם מחייב, אז נשים מפיות לבנות ונעצב חלל גדול ובר, וחצר אחורית מקסימה (אם אתם נהנים לצרוך את האוכל שלכם בתוך עננת עשן סיגריות, עדיף גולואז בלי פילטר). ויהיה צוות חייכני וקשוב לפרקים. והכל נעים מאוד וידידותי. ונקרא לעצמנו "קפה" כדי לשדר נון שלאנט אירופאי. וגם נשמח לקבל ילדים. כי ככה זה שם, ביבשת הישנה, יש מלא ילדים.
זאת לא תלונה. בערך באמצע הארוחה בקפה אירופה התיישבו על הבר לא רחוק מאיתנו אבא ושני ילדים קטנים. אחד מהם בן לא יותר משלוש. שני הילדים הפגינו התנהגות מופתית ופתיחות קולינרית, שהיו מכניסים גאווה לליבה של סופר נני. מבחינתי, זה שקול לנס רפואי. אם הייתי מנסה להושיב את הילדים שלי בגיל הזה במסעדה והייתי מזמין להם מולים, זה היה נגמר בסצינה שהיו שומעים בצד השני של העיר. אבל עם הכבוד למאסטריכט ולאיחוד האירופי המדומיין כאן, הגיע הזמן לדבר על האוכל.
התחלנו עם קרודו דגים, שהגיע על קרח. וחשוב להגיד את זה כי כל דבר שמוגש על קרח זה שדרוג. נראה לי שזה בגלל שאנחנו במדבר, וקרח במדבר זה דבר מרשים. במיוחד כשיושבות על הקרח שתי שורות של פיסות דג שמנמנות, האחת של סלמון והשניה של טונה. הבעיה של הטריק הזה היא שבסוף הקרח יכול לשדרג רק את הפרזנטציה. והדגים אומנם היו טעימים ומוצלחים מאוד, אבל אם להיות עדינים, לא באמת אמרו משהו מעניין. רוטב היוזו והבצל מוחמץ היו נסיון חביב לתת איזה קיק למנה, ופה ושם אפילו הצליח, אבל למרות שזאת הייתה מנה מאוד נעימה, שום דבר כאן לא הצליח להגיע לרמת הריגוש של הקרח.
הקרפצ'יו ארטישוק המשיך את הקו הנעימי של הארוחה. זאת מנה פשוטה למדי – פרוסות ארטישוק שהרגישו מצנצנת עם בלסמי וגבינת פרמזן – שמבוצעת באופן חינני למדי. החיבור בין החמיצות של הבלסמי והאוממי מהפרמז'ן מאוזן להפליא, והכל ביחד מתחבר למנה שהיא כיף שקט שמלטף את חלל הפה. הרוטב פה כל כך מוצלח ששווה להזמין את הפוקצ'ה רק בשבילו.
סלט הסשימי הדרים, אין דרך קלה להגיד את זה, היה תאונה קולינרית רבת נפגעים. היו שם עלים ירוקים, וטונה וסלמון ואשכולית ירוקה וג'ינג'ר מוחמץ, אבל זה רק תיאור טכני למשהו שהיה מלוח באופן מוגזם, וזה עוד כלום לעומת כמה שהוא היה חמוץ (חמוץ כמו דמעות של לימון פרסי, אם אתם חייבים לדעת). כאן צריך לציין לטובה את הברמן שבאזור שלו ישבנו. הוא מיד זיהה שיש בעיה (לא יכול להסביר לכם איזה פרצוף עשיתי מהחמיצות, אבל אם הייתי עולה להופיע ככה בזמר במסיכה אין מצב שמישהו מזהה אותי), לקח את הסלט ודאג להוריד אותו מהחשבון.
הניוקי עגבניות שמש החזיר את העניינים לסדרם, ואפילו יותר מזה. קודם כל כי הניוקי עצמם היו נהדרים. אווריריים בדיוק במידה, מטוגנים בחמאה להשחמה קלה ונותנים את השילוב המושלם של נגיסה ואז התמוססות בפה. ביחד איתן היו גם עגבניות שרי רכות ושעועית ירוקה ששמרה על הקראנץ' והוסיפו יחד משחק מרקמים. ואם זה לא מספיק, כל האושר הזה שחה בתוך ציר דגים וירקות שאתה רק רוצה להעביר לכוס ולשתות.
גם שיפוד הקלאמרי היה לגמרי בצד המוצלח של הערב. קודם כל כי יחסית למה שמקובל היום בחלקים גדולים מדי ממסעדות העיר, זאת מנה בגודל יפה בווליו פור מאני ראוי לשבח. טבעות קלאמרי גדולות ובשרניות שעושות לך תיאבון רק מלהסתכל. ויש את עניין הטעם. לא ברור לי מה בדיוק קרה שם, אבל מישהו תיבל את הקלאמרי בדיוק לפרופיל הטעמים של השיפוד פרגית הישראלי הקלאסי. ואז יש קטע ממש מוצלח שבו אתה לוקח ביס של קלאמרי, ולרגע המוח לך לא מבין מה לעזאזל קורה פה. למרבה הצער, הקלאמרי לא היה מדוייק באותה המידה בעשייה שלו והיה מעט צמיגי, מה שקצת הרס קצת את הקסם. ועדיין, בטח ביחס למחיר, זאת מנה מוצלחת למדי.
לקינוח לקחנו את הברולה וניל שהיה נחמד למדי אבל סבל מקושי מסוים. לא ברמת המטאפורה כמו ברמת המרקם. נראה שעוד כמה דקות מחוץ למקפיא היו עושים איתו חסד גדול, למרות שגם בתור מקפא הוא הצליח לעשות את העבודה, בעיקר בזכות קראמבל מעולה שפוזר מלמעלה. לגבי הגלידת פיסטוק שישבה מעל הכל – וואלה, לא הבנתי. אולי זה מקובל באירופה.
בכל מה שקשור לאווירה נעימה, קפה אירופה לגמרי מספק את הסחורה. כשזה מגיע לאוכל, אנחנו רק ביום הפלישה לנורמדי: הרגליים כבר על הקרקע, אבל הדרך לכיבוש היבשת עוד ארוכה. ברור לחלוטין שאת האוכל בקפה אירופה עושה מישהו שיש לו יד. עכשיו הוא צריך להפסיק לירות לכל הכיוונים ולהחליט מה הוא עושה עם היד הזו. עד שזה יקרה, קפה אירופה הוא מקסימום עוד מקום נחמד לשבת בו בלי שיקרעו לכם את הכיס, אם אתם במקרה באזור.
קפה אירופה, שדרות רוטשילד 9, שני-שישי 01:00-18:30, שבת-ראשון 01:00-16:00, 03-5259987
★★★3 כוכבים. ♥♥2 מסיכות קורונה (בדקו תו ירוק ומאז לא נראתה מסיכה באזור)
פוקצ'ה 22 ₪
קרודו 72 ₪
קרפצ'יו ארטישוק 39 ₪
סלט סשימי 72 ₪ (לא חויב)
ניוקי עגבניות שמש 72 ₪
שיפוד קלאמרי בגריל 43 ₪
ברולה וניל 48 ₪