"לפתוח מקום בתקופה הזאת זהו מעשה לא פחות ציוני מלהילחם"

"כשרואים מישהו בלי רגליים קל לזהות את הפגיעה ולהזדהות, אבל פגיעה בנפש היא שקופה. אנשים צריכים לדעת שאנחנו סוחבים עלינו צלקת. קורה שאני מתעורר בבוקר והידיים לא עובדות או שהגוף כולו משותק. יש ימים של שיתוק מוחי שאי אפשר לחבר מספרים, וימים אחרים שבהם אני כמו מטען רוצה להתפוצץ על כולם, כדי שהכעס יעבור הלאה", אומר המסעדן אבישי בן הרוש ומלטף את לוק, כלבת זאב שהוצלה מעזה, ונקראת על שם שני לוק ז"ל. הכלבה תולה בו מבט אסיר תודה של שותפות גורל כמי שקיבלה את חייה במתנה. "צריך לחיות עם הכאב ולהניח את הסבל בצד. לקבל את העובדה שהחיים כואבים, ועכשיו הם כואבים הרבה יותר. לא להיכנע לסבל ולא לצפות מהעולם שיציל אותנו".
>> שף ענר בן רפאל פורמן מציין שנתיים לתריסר: "מי היה מאמין?!"

פרט לעצב בעיניים, שום דבר בחזותו של בן הרוש אינו מעיד על הצונאמי הפנימי שמתחולל בו מאז השבעה באוקטובר. מאחוריו 323 ימי מילואים, שבסופם הודיע לצבא שהוא אינו יכול עוד. "כרגע", הוא מדגיש, "זה מה שאמרתי וקיבלו את זה, בשונה ממה שמשקפים בתקשורת. אם עוד פעם ידפקו לנו ככה את המדינה אני אצא להגן עליה, אבל בכוחנו היה לא להפוך את המלחמה למלחמת התשה. ברגע שזה מה שקרה, הודעתי שאני צריך לחזור לחיים ולהתפרנס". מי שעוקב אחר האינסטה של בן הרוש, שבו הוא פורש את המאורעות וההתמודדות מבלי לייפות דבר, נחשף להתלבטויות המקצועיות של מי שכבר ניסה ונכווה. בחודש מרץ 2023 הוא פתח בשולי שוק הכרמל את לה סיטה, ביסטרו קטן עם קריצה נוסטלגית למטבח שעליו גדל. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים: צו שמונה, ובעקבותיו סגירה.

"ידעתי שמבחינתי זו תהיה האבן האחרונה שאניח בתחום. ידעתי שזו תהיה שירת הברבור שלי. ניקזתי כמעט עשור בתחום לתוך מקום אחד. את כל החלקים שיש בי, לתוך החלל הזה", הוא כתב אז בטור אישי, שנקרא כהספד לחייו הקודמים כמסעדן. אלא שמסעדנות היא חיידק שאינו מרפה, ובימים אלה בן הרוש חוזר לעניינים עם מקום חדש ושותפים חדשים־ישנים, סער לוי ומיכאל סבט, שליוו אותו בלה סיטה ובקפה תמתי. "הם חבר'ה צעירים שמגיעה להם הזדמנות להקים את העסק הראשון שלהם. לפתוח מקום בתקופה הזאת זהו מעשה לא פחות ציוני מאשר להילחם".

קפה פרימו ממוקם ברחוב אליפלט, בקו התפר שבין פלורנטין, נווה צדק ויפו. חלל שמעוצב כסלון משנות השישים או השבעים, עם ספות ושטיח ושולחנות קפה נמוכים, המשדר חמימות ביתית. באחת הפינות שתי אימהות עם תינוקות רכים משוחחות בלחש על רקע שיר תימני מסורתי שמתנגן ברקע, ועל הבר יושבים כמה חבר'ה מהזן הפלורנטינאי. "כל המקומות המגניבים שפגשתי בתל אביב היו בשוליים. יש כאן משהו שמזכיר את תל אביב מפעם, לא כמו אפקט הקוואסן בנחלת בנימין", מסביר בן הרוש את הבחירה ברחוב נטול החן והצל, ומוסיף שהוא קורא לקפה "מרכז שיקום יום וליל – כל מה שאנשים צריכים זה להיכנס עוד פעם למקום ושיחייכו אליהם, ושלא יחשבו על מלחמה לעשר דקות". בית התרבות שמוביל הקולקטיב המשולש אינו מתיימר להיות מסעדה או בר או בית קפה, אלא מקום שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו וקצת שקט מהמציאות. "בין המקומות האחרונים שבהם אנשים יתוועדו, דבר שהולך ונעלם בדור המסכים וה-AI. אנחנו מארחים והמקום מורכב מכל מה שחשוב בחלל אירוח – אנרגיה, מוזיקה, חיוך ועיניים שתמיד מחפשות איך להיטיב עם האורחים ולהודות להם. החיים פה מורכבים, ובסוף אנשים יוצאים למקומות בשביל אנשים ולא עבור מה שמונח בצלחת".

לעומת החשיבות שהשותפים מייחסים לאירוח, התפריט תופס מקום משני וכולל כרגע בעיקר כריכים, מאפים וקפה. לאחר החגים יתווסף סרוויס ערב עם יינות וקוקטיילים ומנות קטנות ומינימליסטיות, למשל צלוחיות זיתים וגאודה ("כמו שפעם הגישו במנזר ליד בירה"), ברוסקטות, קציצות דג ברוטב פוטנסקה וקרעי דג ברוטב רומסקו. "אני רוצה שהמקום יהיה נגיש, עם שלושה חומרי גלם שמתחברים בצלחת ומשתנים בהתאם למה שיש לנו בכיס. לא שיקראו את התפריט במשך עשר דקות", מחייך בן הרוש חיוך קטן. "נשאיר את כל הכבוד לשפים המדהימים שיש בעיר הזאת לעשות אוכל חדשני, נסתכל עליהם ונשאב השראה. כמו שבאיטליה יש סצנה של שפים צעירים שגדלו על ברכי סבתא ויש את מאסימו בוטורה. יש מקום גם לזה וגם לזה במקום שהוא לא מחויב ולא מחייב". התמחור נגיש בהתאמה, 18-52 ש"ח למנה, כדי להקל על האורחים ולא להכביד על הכיס.

לאחר כל מה שנאמר, מתבקש למצוא בקפה פרימו איזשהו סטיקר או פריט צהוב, אך אלה אינם בנמצא. רק על מכונת הקפה מופיע כיתוב שמתייחס למלחמה מתוך נקודת מבטם של מי שהסתכלו למוות בעיניים. בתגובה אומר בן הרוש שהוא אינו מאמין בסיכת החטופים או בכל סממן אחר, ולא מסיבה פוליטית. "המלחמה והחטופים תקועים לי בגרון כל יום וכל דקה. אני לא זקוק לשום תזכורת ורואה מול העיניים את אורי דנינו שישב מולי בלה סיטה והתאהבנו, את גלעד מולכו שהקים את התדר בזמנו ואת עומר בלווה. כמו שהמילה 'מקום' בעברית מתייחסת לאלוהים, ואומרים 'המקום ינחם אתכם' – המקום הזה באמת מיועד להביא נחמה. כולנו היינו בסוג של מלחמה ואיבדנו אנשים יקרים".

מעבר לנחמה, קפה פרימו מסמל עבור בן הרוש תקווה וחזרה לחיים. לכל מי שמוכן לשמוע הוא מבקש להעביר מסר שמותר לדבר, להיחשף ולשתף בקושי, בעיקר של הנפש. "חשוב לי לומר שלכל מי שנפשו נחרטה מותר להמשיך הלאה. השיפוטיות, ההלקאה והכעס אינם מגיעים מהסביבה אלא מבפנים. כל מי שלקח חלק במלחמה הזו חי חיים מקבילים והכאב אינו נגמר, אבל צריך להחליט שבוחרים בחיים. לפתוח עסק ולהמשיך בעשייה וביצירה זוהי תמצית ה'שנהיה ראויים'".
קפה פרימו, אליפלט 16, ראשון-שישי 14:30-07:00, שבת סגור (שעות פתיחה בהרצה)