מכתב מהחזית: נכנעתי, מדינה יקרה. הבנתי את המסר. אסור לחלום פה

אתחיל מהסוף. המילים האלו יהפכו אותיות באוויר כמעט כמו כולן. תל אביב תחזור לעצמה כמעט כמו תמיד. עצמאים עדיין יהיו אנשים חולמניים ולא מחוברים. והמדינה? לא יודע, אני בצד של העם.

ב-7.10, מלבד פצע פתוח שרק ממשיך לפתח מוגלה, קיבלתי גם את גיל 20 בחזרה. מתנה או קללה, רק זמן יגיד, אבל אני (שוב) חייל, ואל תבכי לי ילדה. סוף הנעורים על סטרואידים, ההרגשה היא כמו מודעות לטריפ של סמים פסיכדליים. בגיל 20 יצאתי למסע של 80 קילומטר, שבסופו אקבל כומתה חומה, ואומר בגאווה אני בגולני הייתי. אחרי המסע והכומתה, המלחמה, והתקומה. ועוד מלחמה, ושוב תקומה.

המדינה סירבה להכנס מתחת לאלונקה, אז המשכתי לבדי בדרך. לא ידעתי אז, אבל מסעדנות משכה אותי אליה. התחום הזה, בשילוב העיר הגדולה, גרם לי לחיות מהבוהן עד הגבה. מהמפית ועד הכפית. אין יותר תחושת חיות וקשת של רגשות מסרוויס שעובד. האדרנלין הכי קרוב לשדה הקרב.

בימים יותר שפויים. אבישי בן הרוש (משמאל) ואור פרץ ב"לה סיטה". (צילום רוני כספי)

כשהחלטנו, השותפים ואני, לפתוח את ביסטרו לה סיטה במרץ האחרון, ידעתי שמבחינתי זו תהיה האבן האחרונה שאניח בתחום. ידעתי שזו תהיה שירת הברבור שלי. ניקזתי כמעט עשור בתחום לתוך מקום אחד. את כל החלקים שיש בי, לתוך החלל הזה.

וכן, אני מאותם האנשים שלא חייבים להיות לוחם במלחמה כרגע. הנפש שלי כבר אמרה די אי אז בצוק איתן, אבל אני לא. אם רק היה מנהיג אחד שלא באמת חייב לעזור לי, אבל בכל זאת היה עוזר. שנים שמסעדנים מסתובבים פה חשופים לכל איום, הגוף שלנו מחורר מכדורי הביורוקרטיה, ועכשיו נזכרתם להביא תרומות של קרמי? כמו יישובי העוטף, ויישובי הצפון, כמו הצעקה שלא נשמעה, גם צעקתינו הייתה דממה באוזניהם.

ב-20.10.2023 כוח הלוחמים שלי היה בפעילות מבצעית בגבול הצפון. בשעה 18:50 קידשנו את השבת, זה הרגיש הכי קרוב לבריף עם הצוות שכל כך היה חסר לי. בשעה 19:00 קיבלנו נ"ט (מסוג קורנט). בשעה 19:05 העברתי דיווח שעומר בלווה הרדוף ז"ל .יפה הבלורית והטוהר. פצועים, דימומים, דמעות, וחיבוקים. ובשעה 23:00 החלטתי לעצור את הדימום האחרון.

ריסקתם לנו את החלומות. אבישי בן הרוש, לה סיטה (צילום: רוני כספי, מתוך עמוד האינסטגרם הרשמי)

אני סוגר את המסעדה. אני מוותר על הכל, על הטוב ועל הרע, אני מוותר לעצמי ויוצא מהמלחמה על חלומות ושגרה. נשבעתי כשאסיים בשדה הקרב, לא אשוב להלחם! המדינה שמולי היא חזקה ועוצמתית, ומול אויבינו חלשה ופוליטית. השארתם אותי ואותנו לדמם, אך להלחם. צבעתם אותנו באפור במשך שנים, ובחרנו לשדר וורוד. והיום אני מוריד את החרבות שלי מולכם, נכנעתי מדינה יקרה. הבנתי את המסר, חלומות פה זה רק למגירה. ואותנו אתם מעדיפים עם שלל כישלונות מפוארים.

ולעם שלי אני אומר – זכיתי להאיר בזכות סרוויסים רבים. וגם נגעתי בשמיים השנה עם ההישגים של הביסטרו. אבל המדינה הראתה לי שוב את הדרך לאדמה.

הטקסט הזה כולו מוקדש:
לזכרו של עומר בלווה ז"ל
לזכרו של גלעד מולכו ז"ל, שהיה לקוח של הביסטרו וחבר של הלב.
ולאורי דנינו, שמוגדר חטוף, והביסטרו הכיר בינינו.

מוקדש לזכרה של המדינה שהייתה בחלומי כשהייתי נער.
מוקדש לעם שלי שגם בחלומותיי לא ידעתי כמה אור יש בכם.
קורנט, וחשבון סופי בבקשה.