קבוצת "ילדי השלום", קבוצה שמשלבת יהודים וערבים דרך הצגת תיאטרון דו לשונית בעברית ובערבית, בהנחייתה של מליס לוין בוסקוביץ' ז"ל – זה היה המפגש הראשוני שלי ביצירת תיאטרון שעושה שינוי. הייתי נערה, וכבר אז תיאטרון היווה עבורי גשר בין אנשים. היכולת להבין אנשים שונים ממני גם באופן לא מילולי השפיעה עלי עמוקות. שתי שפות שונות, במה אחת, בשביל להצליח לגשר על הפערים הקיימים היינו חייבים להגיע עם לב פתוח למפגשים והצלחה ליצור ולשנות מציאות, יחד.
>>יין וקופה ראשית: פסטיבל "קולנוע בין הכרמים" יוציא אתכם מהעיר

פאסט פורווד לכנפיים, ארגון רב תחומי לאמנים מתמודדי נפש, לשם הגעתי כבימאית ומנהלת הסטודיו לתיאטרון. האנסמבל מורכב כולו מאמנים ואמניות המתמודדים עם אתגרי נפש. בכנפיים אני מקבלת תזכורת יומיומית לחשיבות של להגיע עם לב פתוח, נקי, חף מדעות קדומות, ואז קורה הדבר. כך נוצרת הקשבה, אמון, תקשורת, היכולת לעבור תהליך. אותם נושאים שאנו עוסקים בהם בתיאטרון, ביצירה, ובעבודת דמות, מתקיימים באופן יומיומי כאן בסטודיו לתיאטרון כנפיים.

אחד המהלכים המרגשים ביותר שיצא לי לצפות בו מהצד כבימאית האנסמבל, הוא תהליך של אחד השחקנים. לפני כשנתיים הוא לא היה מסוגל לעמוד על במה מול קהל וחש עצמו מכווץ ומשותק. דרך הקשר עם החברים בקבוצה ודרך חוויות קטנות של הצלחה ומסוגלות, הוא הגיע למצב בו הוא רואה בהופעה על במה הזדמנות להשמיע את קולו, להביא את עצמו במלואו ולחגוג את זה. הוא שחקן מדהים, הוא כובש את הבמה, זה קרה בזכות התיאטרון.

במסגרת אירועי שבוע בריאות הנפש של "כנפיים" בחודש דצמבר האחרון התחלנו לעבוד על הצגה. תהליך החזרות הראשון היה אינטנסיבי מאוד – העבודה הייתה סיזיפית, ולעיתים גם מטלטלת. הטקסט הציב את השחקנים מול עצמם: הוא ביקש מהם להאמין בעצמם גם כשדברים לא הסתדרו, לסמוך על התהליך, ולסמוך גם עליי. אמון הוא לא דבר שמקבלים כמובן מאליו, והרגשתי שאני צריכה להרוויח אותו מחדש בכל חזרה. רק כשנוצרה בינינו תחושת ביטחון אמיתית, יכולנו להתחיל לגעת בלב הצגה.

הרגשות באנסמבל חיים על פני השטח; הם חשופים, כנים ולא מתנצלים. בלי ששמתי לב, גם אני התבקשתי להגיע ככה – חשופה וכנה. גם תהליך החזרות לקראת העלייה המחודשת של ההצגה הביא עימו אתגרים חדשים. חלק מהקאסט המקורי עזב, רבים מהם עקב אתגרי נפש שונים שעלו בתקופת הזמן שמאז דצמבר ועד היום. נסו לזכור אילו חודשים גם עברו על כולנו בתקופת הזמן הזו, גם עבורי היו אלה חודשים קשים ומטלטלים מאד. שחקנים חדשים הצטרפו לאנסמבל. כל שחקן חדש הביא איתו קצב אחר ופירוש אחר לטקסט. היו רגעים שבהם נדרשתי לשחרר רעיונות שהייתי בטוחה שהם נכונים, ולאפשר להצגה להשתנות יחד עם השחקנים.

החיבור לטקסט המחזה "קריית כמעט" הרגיש טבעי עבור סיפורם של האמנים הללו, וגם עבורי. המחזה מורכב משישה סיפורים קצרים בהם נפגשים שני אנשים ברגע מכריע בחייהם. הנושא המרכזי נוגע בחוויית הכמעט-יות. בכל הרגעים שבהם אנחנו כמעט מתאהבים, כמעט אומרים את האמת, כמעט מצליחים להיות פגיעים. במחזה הדמויות מתבקשות לקלף מעצמן ציניות ושיפוטיות כדי לעשות שינוי בחייהן. חלקן מצליחות לעשות זאת, וחלקן לא. הרגשתי שיש קשר עמוק בין העולם הזה לבין האנסמבל עצמו. בסופו של דבר, "קריית כמעט" היא הצגה על אהבה. על הרצון לאהוב באמת גם אחרי שהלב נשבר. גם כשהמרחק מפחיד, ולפעמים הקרבה מפחידה אפילו יותר. גם אחרי שנים של זוגיות, ילדים ושחיקה. גם כשהלב כבר למד להגן על עצמו. כדי לגלם את הדמויות האלה, השחקנים הסכימו לעשות משהו לא מובן מאליו, ולפתוח את הלב שלהם.

אחד הרגעים שנחרטו בי התרחש באחת החזרות הראשונות. עבדנו על סצנה שבה אחת הדמויות מתוודה בפשטות על אהבתה לדמות אחרת. בסיום החזרה, השחקן שמגלם את מושא האהבה סיפר בהתרגשות שכבר הרבה מאוד זמן איש לא אמר לו "אני אוהב אותך" בצורה כל כך פשוטה וישירה. באותו רגע הבנתי שהחשיבות של העבודה הזו לא נמצאת רק על הבמה. לפעמים היא מהדהדת דווקא ברגעים שמתרחשים אחריה. אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהבת את ההצגה הזאת. ההצגה מציגה את הרגעים הקטנים בחיים כרגעים מופלאים. זוהי תזכורת לכולנו להיזכר בפשטות, ולראות בה את היופי הגדול שטמון בה. העבודה על ההצגה מרגישה לי כסוג של תגובת נגד לכאב. או אולי תפילה לעוד רגעים מופלאים בחיינו. דווקא בתקופה שבה נדמה שקל יותר להתייאש מאשר להתקרב, ההצגה הזו מזכירה שאהבה היא עדיין מעשה אמיץ.
ההצגה "קריית כמעט" בביצוע עמותת כנפיים תתקיים הערב (13.7) בתיאטרון תמונע.לפרטים נוספים וכרטיסים
דניאל אלבו, יוצרת ובימאית תיאטרון. בת 30, חיה כיום בתל אביב עם בן זוגה. בעלת תואר ראשון בבימוי והוראת תיאטרון מסמינר הקיבוצים.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• תיאטרון תמונע
• גוף ונפש