האם איימן עודה יצליח להשיב את התקווה לרחוב הערבי?
איימן עודה, מנהיג הרשימה המשותפת, הוא הכי "צעיר ערבי משכיל שמסתכל ישר בעיניים" שתמצאו. האובמה של המגזר הערבי בישראל מדבר על חיבוקים ועל העצמת מוחלשים, מפזר מילים גסות כמו "שלום" ו"תקווה" ועומד על הדמיון בינו לבין בן גוריון. ראיון
אנשים מבאסים תמיד שואלים אותך איפה היית כשמשהו רע קרה. כשרבין נרצח, כשהודיעו שג'ון לנון נורה. אבל לא רק טרגדיות קשה לזכור. כשאני מדברת עם איימן עודה אני מנסה להיזכר איפה הייתי כששמעתי בפעם הראשונה את ברק אובמה מדבר, כשהבנתי שאני שומעת משהו אחר. משהו שהוא מעורר תקווה באופן שכמעט לא נוח לגוף שמורגל בדיבורים על פתרונות זמניים, התמודדות עם קיפאון, מקסימום שיפור קל של הקיים, וכן, גם הגוף שרגיל להתבטא בחופשיות כאדון, כבעליה של המדינה היהודית הדמוקרטית. עודה באמת משתמש בטרמינולוגיה אחרת, וזה מעיף ת'שכל.
איימן עודה (בחולם וסגול, כמו ב"אודה לך אם לא תתייחס אליי כאזרח סוג ב'"), חיפאי, בן 40, אב לשלושה, "חילוני אבל מאמין", הוא מספר אחת ברשימה המשותפת, או אל־קָאאִמַהאל־מֻשְתַרַכַּה. איחוד המפלגות הערביות – חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד – כבר כונה בתקשורת הישראלית "סלט וולדורף של ניגודים קיצוניים" (אילן לוקאץ') ו"סגסוגת בלתי אפשרית" (אוהד חמו). עודה מוכר כבר ברחוב הערבי, אבל הוא סטאר עולה בשבילנו, כי מי אנחנו שנכיר מישהו מהרחוב הערבי. אנחנו נזכור ששמענו אותו בפעם הראשונה אצל יונית.
עודה הוא הכי "צעיר ערבי משכיל שמסתכל ישר בעיניים" שתמצאו. כשיש לו דקה זמן הוא קורא, והוא אכן מדקלם מחמוד דרוויש בעל פה לפי דרישה. הטענה הרווחת כלפיו היא שתחת כנפיו הליברליות והרהוטות נוח להסתיר עמדות חשוכות, איסלאם קיצוני, פוליגמיה ואת חנין זועבי. לא שמישהו באמת יכול להסתיר את זועבי. יש שאפילו השוו אותו לבנט של הבחירות הקודמות – אח מבחוץ ואללה יוסתור מבפנים. "יש הבדל קטן ביני לבין בנט", אומר עודה, "הוא, יש לו רסיס באיזשהו מקום בגוף, ואני בא עם עלה זית ביד".
[interaction id="55004ce97fdf079b4ee635ca"]
אז איך זה באמת להיות ערבי בישראל מול שלטי הבחירות של ליברמן?
"זה שראש הממשלה אומר שהסכנה האמיתית במדינת ישראל היא לא הפלסטינים בשטחים אלא הערבים שבתוך המדינה, זה ששר החוץ מבקש לגרש 200 אלף ערבים, זה בעצם אומר לי 'איימן, תחכה לטרנספר'. אז שואלים אותי איך אתם רצים יחד? איך חד"ש רצים עם האחים המוסלמים? עשינו ברית של המודרים, של המאוימים. אנחנו רוצים להביא את כל האוכלוסייה הערבית למגרש הראשי, אנחנו באים בכוח בשביל להיות חלק מהמשחק. הרשימה המשותפת קמה לאחר תקופה קשה מאוד לאוכלוסייה הערבית במדינה, תקופה שבה הגזענות, ההדרה והשנאה השתלטו על השיח, ולא רק של הימין הקיצוני. אנחנו נהיה 15 מנדטים ונפעל גם למען המוחלשים היהודים שיצביעו לימין. אני פותח דלתות. אני רוצה להיאבק למען הטוב הכללי. זו גישה מחבקת ומקרבת. חוץ מזה, אני רוצה לומר למי שמוטרד שהמדינה הזו היא כבר לא מדינת היהודים, היא מדינת הטייקונים".
במסגרת פנייתו למוחלשים באשר הם, עודה מגיע עם דב חנין לאוהל של ארגון הסיוע לנזקקים "פתחון לב", המוצב בכיכר רבין. "פתחון לב" מנסים להחתים את כל מנהיגי המפלגות על התחייבות לקידום תוכנית למיגור העוני. כרבים מהמתמודדים במגזר היהודי, חוץ מביבי שעדיין עסוק באירן ובריהוט גן, זיהה עודה שהאזרחים הערבים כמו היהודים מוטרדים יותר מאיך לגמור את החודש מאשר ממה שקורה לאחיהם בתורכיה ואפילו בעזה. הוא עדיין מחויב לרעיון שהכיבוש הוא המקור לכל צרותינו ושסיומו יביא לשיפור דרסטי ברמת החיים בתוך גבולות ישראל, אבל הוא פונה כל העת ל"שקופים", גם לאלה שלדרעי פחות נוח לראות. "שני שליש מהילדים הערבים הם עניים", אומר עודה למתנדבים באוהל, "אני לא בא לפה כדי להזדהות, אני חלק מזה. הבעיה הקשה היא שאנשים עובדים נשארים עניים. לאן הולך הכסף? להתנחלויות ולביטחון. אנחנו רוצים שהכספים יעברו למוחלשים".
עודה הוא בין הראשונים לחתום על האמנה של "פתחון לב". כשהעט מונף, עודה וחנין מבחינים פתאום ששם המפלגה הכתוב על ההסכם אינו נכון. כתוב שם "הרשימה הערבית המשותפת". חנין מסביר: שם המפלגה הוא "הרשימה המשותפת". המארח נבוך. האין זו בעצם הרשימה הערבית המשותפת? הטקס מופסק עד שהמילה "הערבית" מכוסה במדבקה לבנה.
מחוץ לאוהל, באין צלם בסביבה, עודה עוצר לשוחח עם כמה מאכילי יונים. "הוא תמיד ככה?" אני שואלת את הדוברת הצמודה אליו. "כן, באמת שכן", היא צוחקת, "לפעמים הוא מגזים, הוא לא מבין עדיין את הלחץ. הבוקר הוא התעקש לרחוץ את כל הכלים אצל אמא שלו שהכינה כיבוד לפגישה של כמה נציגים. הוא עיכב את כולנו".
אל תצביעו לנו
מצביעים תל אביביים רבים ("תל אביביים" כתכונת אישיות, לא כלוקיישן) שהרגישו שמרצ והמשותפת זה די אותו דבר ורק צריך להחליט מה יותר מגניב להגיד שהצבעת, נותרו מעט מבולבלים בסוף השבוע האחרון, לאחר שבאירוע בזק, סירבה המשותפת לחתום על הסכם עודפים עם מרצ והואשמה שבכך הפחיתה, אולי, שניים־שלושה מנדטים מגוש השמאל. מרצ הגיבו על הסירוב הזה בכל הכוח. זהבה גלאון האשימה אותם בלאומנות ובבדלנות; מוסי רז ועיסאווי פריג' אמרו שהמהלך מוכיח שלאנשים שבאמת רוצים שיתוף יהודי־ערבי יש רק רשימה אחת והיא מרצ, ועוד כהנה. עודה, שתמך בהסכם העודפים ובילה את 24 השעות שהיו לו כדי להעביר את המהלך בניסיונות נואשים לשכנע את שותפיו, ולבסוף רק את המתנגד האחרון ג'מאל זחאלקה, מתנסח בנושא בבהירות: "צר לי על מה שקרה. חלק מהחברים נפגעו מההתנשאות, שזהבה לא הייתה זו שפנתה, אבל מבחינתי זהו הדבר השני בחשיבותו. הדבר הראשון הוא שאכן היינו צריכים לחתום. אנחנו ארבעה מרכיבים ברשימה, וביממה אחת זה לא הבשיל. כמעט חתמנו אבל הזמן אזל".
להערכתך, איבדתם קולות יהודיים בסיפור הזה?
"אני יכול להבין את היהודים שמאוכזבים מאי החתימה, אבל רוצה לחזור לעיקר: המיעוט, בכל מקום בעולם, הוא קבוצה שוחרת דמוקרטיה, וכך גם המיעוט הערבי. לא כי אנחנו כאלה דמוקרטים מבפנים – אנחנו בעד זכויות נשים אבל יש אפליה אצלנו, אנחנו מתנגדים לחמולות אבל יש חמולות אצלנו – אלא כי מעצם היותנו מיעוט אנחנו בעד סובלנות. ניסו להדיר אותנו מהפוליטיקה, מסיתים נגדנו כל הזמן. יהודי דמוקרטי צריך לחשוב כל הזמן על העובדה הזו, שלמרות הכל לא בחרנו להסתגר. כל קול יהודי נוסף יש בו אופק, תקווה, בשורה. אף שאנחנו מקבלים את הרוב המוחץ שלנו מערבים אני מתרוצץ בחוגי בית יהודיים. זה לא נראה לך מוזר שאני מדבר עכשיו עם עיתון תל אביבי? שאני מגיע לבית ספר בליך במקום להסתובב בכפרים? אני אומר להם שם 'אל תצביעו לנו, אבל דעו שנהיה בעד זכויות הצעירים במקום לשפוך מיליארדים להתנחלויות'".
איך בכלל מתייחסים אליך במגזר? חושבים שאתה נחמד מדי וסחבק של יהודים?
"200 אלף אזרחים ערבים צפו בעימות שבו לא הסכמתי ליפול בפח הגידופים. חלק העירו לי: היית צריך לכסח את ליברמן ואפילו לזרוק לו משפטים כמו 'תחזור לרוסיה'. אני לא מאמין בזה כלפי האזרחים הרוסים שכבר נמצאים פה, ואני גם לא רוצה שיזדהו איתו כשאני תוקף אותו. הגישה הזו, תתפלאי, מוצאת חן בעיני המגזר. למרות כל ההבדלים ביני לבין בן גוריון, הוא אמר פעם: 'אני לא עושה מה שהיהודים רוצים, אלא מה שטוב ליהודים', וכך גם אני עם הערבים".
למה לתל אביבי להצביע לכם?
"שינוי כיוון אמיתי בדרך שאליה המדינה צועדת חייב לעבור דרך שותפות אמיצה בין היהודים והערבים שחיים כאן. אני מדבר אל היהודים והערבים בהרבה אהבה כי אני מאמין שמקום שיש בו שני עמים ויותר מתרבות אחת מעשיר אותי, מוסיף לי. אני נמצא במקום הזה מתוך בחירה, כי הוא טוב לי. לכן אנחנו מחפשים גישה רחבה ולא ניתוק. מגיע לערבים, כקבוצה לאומית, ללמוד בבתי ספר על המורשת שלהם, על מחמוד דרוויש ועל תאופיק זיווד ולא רק על רחל המשוררת. למה שירים של דרוויש צריכים להגיע אליי דרך החלון ולא מבחינה רשמית? זה יזיק לך? זה יוסיף לך ויעשיר אותך. ולגבי הזכויות האזרחיות, אני רוצה לעודד תעסוקת נשים ערביות, לפעול לאיסוף הנשק מידי האזרחים, מיגור האלימות, הכרה בכפרים בנגב – כשהתוכנית הזו תתבצע תושבי תל אביב יתחילו להרוויח כסף, כי ערבים עובדים הם ערבים שמשלמים מסים. מה שאני מציע זה חוסן כלכלי, דמוקרטי ובעיקר מוסרי".
יכול להיות שזועבי צודקת, שחד"ש באמת יותר קרובים למרצ, ויכול להיות שצודקים אלה שאומרים שהריצה של חד"ש עם התנועה האיסלאמית זה כאילו מרצ ירוצו עם הבית היהודי רק כי גם הם יהודים. יכול להיות שאסמא אגבריה זחאלקה, מנהיגת דעם, צודקת וההתלכדות הערבית הכפויה משדרת שהערבים מוכנים להידחק לפינה שאליה דחף אותם ליברמן. ויכול להיות שעודה עצמו צדק ב־2008 כשאמר: "יש בינינו לביניהם – רע"ם תע"ל – הבדל עצום בתפיסה, גם מבחינה חברתית וגם מבחינת מעמד האשה. אני לא רואה מצב שבו נרוץ במשותף". בשני נושאים שחשובים מאוד לבוחר התל אביבי, שמוטרד, בואו נודה כבר, מעט פחות מה"מצב הביטחוני" ומה"סוגיה הכלכלית", ויותר ממעמד האישה וזכויות הקהילה הגאה – הרשימה המשותפת, על אחיה המוסלמים, בדפיציט".
סלח לי על הניסוח הפומפוזי, אבל האם האישה בעצם הועלתה קורבן בשם השיתוף הלאומי?
"סעיף 5 במצע שלנו עוסק ב'שוויון זכויות לנשים בכל תחומי החיים'. אני לא מתחמק מהבעיות שיש ברשימה בנושא זה, אבל אני חושב שהיא מסמלת גם התקדמות ורצון אמיתי של כל הזרמים לעסוק ולטפל בדיכוי הכפול שממנו סובלות נשים ערביות במדינה. אני ממש לא חושב שנכון לומר שהקרבנו את הנושא הזה, כאשר מספר חמש ברשימה המשותפת היא פעילה פמיניסטית מוכרת מאוד בציבור הערבי, עאידה תומאסלימאן. עאידה הובילה מאבקים גדולים וחשובים בנושאים אלו ונתפסת כמובילת דעת קהל שתוכל להנהיג מהכנסת שינוי אמיתי. לגבי סוגיית הפוליגמיה: אני מתנגד באופן נחרץ לתופעה, אבל חושב שהדרך לשינוי לא עוברת בחקיקה או בהדרה של האוכלוסייה הערבית בנגב, שם התופעה נפוצה, אלא בהשקעה מסיבית בחינוך, בתשתיות, בבניית עתיד וחברה בריאה".
בעניין השוויון בין המינים, עודה בהחלט לא רק נאה דורש. אשתו, ד"ר נרדין עאסלה, היא רופאה גניקולוגית בבית חולים הלל יפה שבחדרה. "נרדין עובדת קשה מאוד. אנחנו משתדלים לחלוק בצורה שוויונית את מטלות הבית, בהתאם לתקופות יותר ופחות לחוצות שעוברות על כל אחד מאיתנו, אבל אני חייב להודות שבתקופה האחרונה אני לא מספיק לעשות את חלקי כמו שהייתי רוצה. לשמחתי ולמזלי, יש לי הורים צעירים ואוהבים שעוזרים לנו לעבור את התקופה המורכבת הזאת. לפני חמש שנים ביקשתי מנרדין שנמצא דרך שתאפשר לי לגור לתקופה בכפרים הלא מוכרים בנגב כדי להכיר מקרוב ובאופן אישי את מציאות החיים הבלתי נסבלת שם. נרדין הייתה אז בתקופת מבחנים וביקשה שאקח אחריות מלאה על הילדים למשך חודש כדי לפנות לה זמן ללמוד ושאחרי המבחן האחרון אוכל לנסוע לנגב לחודש. האמת ששתי התקופות האלה הפכו למשמעותיות ומיוחדות עבורי – גם החודש השמח עם הילדים בבית וגם החודש בנגב".
אני מאמין
מחוץ לאוהל של "פתחון לב", בזמן שמסדרים עניין המדבקה, עודה מתבקש להתראיין לערוץ הכנסת. אחרי שהוא מיטיב לנסח, כהרגלו, את הפליאה על כך שאנחנו חיים במדינה שבה "מי שתומך במדינת כל אזרחיה הוא מוקצה ומי שתומך בחוק הלאום הוא מקובל", הוא נדרש לעמדתו לגבי נישואים חד מיניים. עודה, שהמינוח "נעים הליכות" קטן עליו, מסיים את הראיון הזה בעצבים. הוא מרגיש שהוא ענה, המראיינת לוחצת. הוא עונה שוב, היא לא מסופקת.
אז הנה אנחנו שואלים שוב, מה עמדתך לגבי נישואים חד מיניים?
"לגבי נישואים חד מיניים, את יכולה להבין אותי, שאני…" עודה נעצר ושותק לפתע. זה קורה לו לפעמים. "כבר אמרתי בכל מקום שאני בעד זכויות פרט ואני מתנגד לאפליה של אנשים. אנחנו ארבעה מרכיבים של הרשימה וכל אחד מאיתנו ישמור על העמדות המקוריות שלו. אנחנו נצביע לפי העקרונות של חד"ש".
העקרונות של חד"ש בנושא זכויות הפרט הם אכן ברורים. בכנסת היוצאת יזמה המפלגה תיקון לחוק זכויות התלמיד: איסור אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. בכנסת שקדמה לה, החוק היחיד שעבר למען זכויות להט"ב – חוק האוסר על אפליה על רקע נטייה מינית בלשכות התעסוקה – היה גם הוא ביוזמת ח"כים מחד"ש (עפו אגבריה ודב חנין). כל זה לא הופך את החיים של עודה לקלים יותר כשהוא נדרש להתבטא בסוגיות כל כך רגישות לגבי סלט הוולדורף שהוא מנהיג.
אפרופו גישה מחבקת, מה עמדתכם בנושא לגליזציה?
"אנחנו בעמדה של דה קרימינליזציה. שהמשטר יחפש אחר הפושעים האמיתיים, לא אחר המשתמשים הקטנים".
"המשותפת" היא שותפות אמיתית או מעשה מרכבה שאומר ביוש ב־18 בחודש?
"אנחנו רוצים שזה יחזיק מעמד. הרשימה הזו יכולה להיות הבסיס של המחנה הדמוקרטי במדינה מול המחנה הציוני והמחנה הלאומי, לכן אנחנו רוצים לחזק בשנים הקרובות את הקשר הערבי־יהודי. איך אפשר לקדם שלום, שוויון וצדק חברתי בלי המשקל של האוכלוסייה הערבית? האם אפשר לנצח את הימין בלי המשקל של האוכלוסייה הערבית? גם השמאל צריך לדאוג שנהיה לגיטימיים. יש לי גישה די ברורה: החברה הערבית צריכה לשים את כל כוחה במגרש הפוליטי. במקום לחכות עד שישתכנעו 50 אחוזים מהיהודים בסוגיה זו או אחרת, נסתפק בינתיים ב־31 אחוזים מהיהודים, ועם ה־20 אחוזים שאנחנו מהווים באוכלוסייה – יחד זה 51 אחוזים".
קבל שאלה כיפית: האם, כמו זועבי, אתה רואה בציונות אידיאולוגיה גזענית?
"יש לי כמה בעיות עם הציונות כרעיון. אחד מהדברים שאני לא יכול לקבל מבחינה ערכית, המבנה שלי לא יכול לקבל את זה, הוא שיהודים לא יכולים לחיות עם עמים אחרים. זו אמירה גסה כלפי עמי העולם. למרות ההזדהות המוחלטת שלי, שיש בה הרבה רגש, כלפי מה שעבר על היהודים באירופה, אני רוצה לספר על הפנים של הציונות שהערבים ראו בשנת 48. אפשר להתווכח על הסכם החלוקה, אני שייך לערבים שהיו בעד הסכם כבר בשנת 47, אפשר להתווכח על מי התחיל במלחמה, אבל אי אפשר לסלוח על כך שהפלחים הכפריים, 700 אלף, שלא בחרו בהנהגה שלהם – ההנהגה הגרועה ביותר, שישבה עם היטלר – האנשים הללו לא בחרו, לא שמעו על האו"ם שנוסד בשנת 45, לא הרימו יד בעד ונגד, חלקם לא ידעו קרוא וכתוב – חלקם ברחו, חלקם גורשו. הם איבדו אדמות, משפחות. זו נכבה. זה אסון של עם. ככה ערבים ראו את הציונות בשנת 48. אני חושב שהכרה באסון הזה היא דבר שיוסיף לכולנו. אנחנו לא מתנגדים לעצם הקמת מדינת ישראל, אלא לפשעים שנלוו אליה. הגרמנים חכמים, הם ביצעו את הפשע הנורא ביותר בהיסטוריה, שאין לו אח ורע ואין אפשרות להשוותו לדבר, אבל הם הכירו בו. האם ההכרה פגעה בהם? נהפוך הוא. היא עשתה אותם לגיטימיים".
האוכלוסייה השחורה בארצות הברית נמצאת היום מרחק שנות אור מהמצב שבו הייתה לפני מאה שנה. מה צריך לקרות לחברה הערבית כדי להשיג התקדמות של ממש?
"לא דיברנו על השלום. השלום הפך למילה גסה בבחירות האחרונות, ואני חושש שלדמוקרטיה מחכה גורל דומה בבחירות הבאות. אני רוצה לחזור לשלום. כל עוד יש מלחמה בין העם שלנו למדינה שאליה אנחנו משתייכים אזרחית, האוכלוסייה הערבית לא תוכל באמת להתקדם. אנחנו כמובן בעד הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67 לצד ישראל. חייתי את אוסלו, אני זוכר שהריח של השלום, מדומיין ככל שיהיה, היטיב ליחסים בין היהודים והערבים. אני מאמין בבני אדם. דמייני את תנועת ההתנגדות הצרפתית במלחמת העולם השנייה. שני צעירים מתחת לאדמה, בשעה שהרייך עובר מעל פריז. אחד מהם אומר לחבר שלו: 'בעוד תשע שנים יוקם שוק משותף עם גרמניה'. באותו הרגע הוא נשמע משוגע, אבל בסוף זה אכן קרה. ומי היה מאמין שכמה עשרות שנים אחרי מלקולם X יהיה נשיא שחור בארצות הברית? אני מאמין שאפשר אחרת. אני רוצה להוביל את הגישה הזו. אני יודע שקיימים מאות אלפי יהודים שרוצים את הגישה הזו. יותר ממאות אלפים".