סדרת האימה הזו חושבת שהמעריצים שלה הם מטומטמים

אחד הנושאים הכי רגישים עבור גיימרים הוא אדפטציות טלוויזיוניות/קולנועיות לכותרים האהובים עליהם. לאורך שנות ה-90 וה-2000 ראינו אדפטציות קולנועיות מפוקפקות במיוחד ל"טומב ריידר", "מורטל קומבט", "דום" וכמובן הסרט הידוע לשמצה של "סופר מריו", אבל הפרנצ'ייז הממושך והמצליח ביותר בתחום היה סדרת העיבודים (מרביתם של הבמאי פול ו.ס. אנדרסון) למשחקי האימה "Resident Evil", המתרחשים באחוזה/עיר/עולם, תלוי במשחק, מוכי נגיף מעשה ידי אדם (ליתר דיוק, מעשה ידי התאגיד המרושע Umbrella) שנוצר במטרה "לשדרג" גנטית את האנושות אך במקום זאת הופך אותה, אלא מה, לזומבים צמאי דם ושאר מוטציות.

>> כשזה מגיע ללעשות משחקי מובייל, נטפליקס דווקא קולעת
>> וגם העיבוד שלה ל-The Witcher היה כיף אמיתי

סדרת הסרטים "האויב שבפנים" המבוססים (בערך) על המשחקים יצאו לדרך לפני בדיוק 20 שנה. אם בסרט הראשון (בכיכובה של מילה יובוביץ', שגם נשארה עם הסדרה עד סופה, בין היתר כי היא נשואה לאנדרסון) מעריצי המשחק עוד קיבלו את הסרט יחסית באהבה – גם כשהמבקרים פחות התחברו – אז בסרט השני ואילך גם המעריצים כבר נטשו את הספינה, והסרטים המשיכו לשבור קופות בעיקר בשוק הדרום אסייתי. לאחר שסדרת הסרטים נגמרה, ניסו לאתחל את הסדרה עם "האויב שבפנים: ברוכים הבאים לרקון סיטי", אך גם הסרט הזה נכשל במשימה. ואז המותג נחת בידיים של נטפליקס, שכבר מתמקצעת בלהוציא סדרות ממשחקי מחשב פופולריים ("ארקיין" מ-League of Legends, "קאסטלווניה", "המכשף"). ויצאה ממנו סדרת אנימציה יפנית ("Infinite Darkness"), שנכשלה. ועכשיו יוצאת ממנו עוד סדרה אחת.

הטייק הנוכחי של נטפליקס על "Resident Evil", השני בתוך פחות משנה, מתמקד באחיות ג'ייד ובילי ווסקר (בגרסאות הצעירות שלהן: תמרה סמארט וסיינה אגודונג, בגרסאות המבוגרות: אלה בלינסקה ואדליין רודולף), הבנות של אלברט ווסקר (לאנס רדיק – דניאלס מ"הסמויה"), מדען בשירות אמברלה ומי שהיה הנבל המרכזי של חמשת המשחקים הראשונים בסדרה. הסדרה, כמקובל בימינו, מתרחשת בשני צירי זמן במקביל: אחד מתרחש לאחר אירועי המשחק השלישי, כשהתאומות היו בנות 14 לאחר שעברו לניו-רקון סיטי, בה השתיים מגלות את הכוונות האמיתיות והזדוניות של אמברלה והאחר בשנת 2036, שם ג'ייד המבוגרת מגיעה ללונדון על מנת לחקור את הנגיף של אמברלה שהשתחרר בעולם.

הבעיה של הסדרה מסתכמת כבר בסצינה הראשונה שלה. ג'ייד משחררת ארנב כפיתיון לזומבים, מה שגורם לכל הזומבים לרדוף אחריו. ואז היא בטעות נחתכת ביד מאיזה ברזל, מה שגורם לזומבים להריח אותם ולעבור לרדוף אחריה. היא מצליחה לחסל אותם ואז מופיעה מין מפלצת דמוית זחל שמנסה להרוג אותה. כמו בסצינה הזאת, ככה לאורך כל הסדרה, ג'ייד עוברת מסכנה לסכנה, ממפלצת למפלצת, מקרב לקרב, אבל למרות כל האקשן, היא פסיבית. היא לא מקבלת החלטות משמעותיות. דברים פשוט קורים לה, ובגלל שהם דברים גדולים ודרמטיים, הסדרה מקווה שלא נשים לב שהיא פשוט נגררת.

לפני שנה יצא סרט חדש לסדרת "מורטל קומבט". גם הוא, כצפוי, לא היה להיט אצל המבקרים אבל המעריצים דווקא קיבלו בדיוק את מה שהם ביקשו: חיקוי מדויק לסגנון הכתיבה המוגזם, הטראשי והכמעט חובבני של המשחקים עצמם, וכך דווקא הוא עשה לכל הוליווד בית ספר באיך עושים אדפטציה קולנועית של משחק מחשב: שומרים על הטון המקורי. "רזידנט איוול" לעומתו הוא כולו מאמץ: מצד אחד מאמץ לשמח את המעריצים עם שורות דיאלוג קלישאתיות שכמו יצאו ממשחק אימה משנות ה-90, לבין מאמץ לבנות מסביב לגרעין הזה עולם מודרני עם המון רפרנסים מיותרים לתרבות פופולרית. בסופו של דבר, הסדרה הזאת לא באמת יודעת מה היא רוצה להיות, לא משנה כמה היא מתאמצת להיות כמה דברים בו זמנית. אמנם הנסיון לרפרר למשחקים עצמם הוא מבורך וגם הדאגה לשמור את העלילה בתוך הקאנון הרחב של הפרנצ'ייז, אבל בסופו של דבר גם הוא לא משרת את המוצר הזה – לא מול המעריצים של המשחקים ולא מול צופים אגביים שנקלעו לסדרה הזאת מבלי להכיר את המותג. ובכל מקרה, אין רפרנס שיכול לפצות על טוויסט גרוע או דיאלוג שכתוב בחוסר טעם. המעריצים לא מטומטמים.

יש בסדרה הזאת כל כך הרבה פגמים, כל כך הרבה דברים שצריך לתקן, כל כך הרבה סיפורים שלא מסתדרים וכל כך מעט רגעים טובים עד שספק אם נטפליקס, הידועה ביד הקלה שלה על ההדק בכל המגיע לסדרות, תשאיר אותה לעוד עונה (אפילו שזו מסתיימת, אלא מה, בקליפהאנגר מטלטל). נותר רק לקוות שהעיבוד למשחק אימה-זומבים נוסף ומהולל לא פחות, אם לא יותר – "The Last of Us" – שאמור להגיע מ-HBO בשנה הבאה, יכבד יותר את חומרי המקור.