מערכות החדשות חייבות לעצור את ריאליטי החטופים, ובדחיפות

סיקור חזרת החטופים מעזה ברשת 13. צילום מסך
סיקור חזרת החטופים מעזה ברשת 13. צילום מסך

אין שום דבר חדש באופן שבו מערכות החדשות מנצלות את הטרגדיה האנושית שחוו החטופים, אבל עם כל פעימה נראה שעורכי השידורים מתדרדרים עוד יותר לתהום של שמאלץ בהשראת ז'אנר הריאליטי. איזה שיר מרגש תשימו כשהמציאות הקשה תכה בצופים?

2 בפברואר 2025

אין דרך רכה להגיד את זה, אבל השתגעתם לגמרי. מעורכי חדשות ציניים ועד עיתונאיות מוערכות כמו לוסי אהריש – כולכם איבדתם את זה לחלוטין. כמו בשתי השבתות הקודמות, גם אתמול עשיתי כל שביכולתי להימנע מצפייה במגוון תוכניות ה"משדר מיוחד" שסיקרו את חזרת החטופים, אבל טעות אחת קטנה חשפה אותי לפסיכוזה הטלוויזיונית שאולפני החדשות נשאבו אליה בשמחה ומרצון. עם כל  העיוורון הרגשי וקהות החושים שרק טלוויזיה יכולה לייצר, צועדים עם מוזיקה סוחטת רגשית בדרך לתהום.

>> למה קומדיה של נטפליקס מצדיקה את טבח שבעה באוקטובר? זה מורכב

אין שום דבר דבר חדש בלהכריז שהחדשות הפכו לריאליטי – זה היה נכון עוד שנים לפני המלחמה, עם כתבות שכל תכליתן לסחוט מהצופה דמעות, אחרי הפרסומות. אין גם שום הפתעה בכך שמאז המלחמה נמחק הקו הלא מוגדר שנהג להפריד בין ידיעות חדשותיות (החצי הראשון של המהדורה) לכתבות צבע מרגשות (החצי השני, רגע לפני הריאליטי של הפריים-טיים). החדשות בישראל כבר מזמן נכנעו לרייטינג על חשבון עיתונות, כך שאני באמת כבר לא מצפה מהם דבר מעבר לדרמה רגשנית שמתעדפת הדגשת סנטימנט זולה על פני מידע חשוב אך יבשושי. אבל בגלל שמהדורות החדשות שכחו שהן כאלו, התיאטרון הרגשי שהחליף אותן הולך להרוג את כולנו כשהמציאות תכה בפנים.

קית' סיגל משתחרר, ואביבה סיגל צופה בו, פטריק בפרומו. צילום מסך/ רשת 13
קית' סיגל משתחרר, ואביבה סיגל צופה בו, פטריק בפרומו. צילום מסך/ רשת 13

אתמול היה יום משמח, ומורכב. מורכב לשפחות החטופים, מורכב לצופים הנרגשים, מורכב גם לעורכי חדשות שצריכים לתווך מציאות מורכבת בזמן אמת, ולקבל החלטות בחטף. אבל מה לעשות שההחלטות האלו משודרות על המסך לציבור, מעצבות את השיח והרגש, וקובעות מציאות עקומה. אחת ההחלטות האלו שלקח עורך כלשהו ברשת 13 הדגימה יותר טוב מכל את הדרך שבו הריאליטי הרקיב את החדשות: קליפ בן 3 דקות ששודר בערך ב-14:00, במשדר המיוחד אותו הובילה לוסי אהריש.

רק כמה דקות לפני כן הדלקתי את הטלוויזיה, בכלל כדי לצפות במשהו אחר – אבל היא נדלקה על ערוץ 13 ומשהו מוזר תפס את תשומת ליבי. "תמונות ראשונות של קית' סיגל עם חיילי צה"ל", הכריז אודי סגל בקולו הנמוך את החדשות. "הוא כבר נמצא במסוק בדרך, עוד מעט ממריא לבית חולים איכילוב", המשיך, אבל הדבר המוזר לא חדל. משום מה, לאורך כל 30 השניות הראשונות של הדיווח החדשותי הזה, על אירוע מתגלגל שמתרחש עכשיו, מוזיקה נרגשת ליוותה אותו. גיטרה אקוסטית פורטת, כינורות מייללים, קולות מהמהמים בהתרגשות – כמו סוף של סרט טרנטינו.

האם סגל נושא נאום מרגש בחדר הלבשה של קבוצת פוטבול? אולי הוא בדיוק קיבל אוסקר, אבל התודות התארכו יתר על המידה ומסמנים לו לרדת? לא, הוא פשוט מנסה לדווח חדשות, והקול המונוטוני שלו צורם על רקע אניו מוריקונה מעלי אקספרס, שדולף לתוך דיווחי החדשות מהפתיח הגרפי, שבסך הכל נועד להחליק את המעבר בין הפרומו לפרק הבא של "הישרדות" ולחזרתם של החטופים ששרדו. בכנות, לא יחסתי לזה חשיבות רבה מדי, כי סגל בדיוק אמר "הנה הרגע הזה, מתוך בית החולים: עופר חוזר להיות אבא עם ארבעה ילדים".

זה רגש אמיתי. עופר קלדרון מחבק את ילדיו. צילום: עומר מירון/ לע"מ
זה רגש אמיתי. עופר קלדרון מחבק את ילדיו. צילום: עומר מירון/ לע"מ

אני לא חושב שיש אדם עלי אדמות שיכול לראות את הסרטון בו עופר קלדרון מחבק שוב את ילדיו מבלי להתפרק בבכי. העיניים המחפשות, החיוכים החותכים, החיבוק שרק אבא יכול לתת, חוש ההומור הקיבוצניקי – הדקה ועשר שניות האלו העבירו אותי את כל קשת הרגשות, ועזרו לשחרר עוד קצת את הפקק בנפש שתקוע מאז יום האסון. ספק אם רוג'ר ווטרס היה יכול להוריד מזה את העיניים. עוד הייתי הלום דמעות כשסגל הציג תמונות ראשונות של המסוק ממריא לאיכילוב עם קית' סיגל, והעביר את המשך השידור לקולגה לוסי אהריש.

אהריש הודתה לסגל, הביעה את התרגשותה מהתמונות שראתה, ומיד המשיכה עם המילים "אנחנו פותחים עם הרגעים הכל כך מרגשים האלה שאי אפשר להפסיק לראות אותם, וחיכינו להם יותר מדי זמן". ואז הגיעו 3 הדקות המוזרות ביותר על המסך, במהלכן אפילו לא הצלחתי להבין מה כל כך צורם לי – עד שלקראת האמצע נפל לי האסימון: מוזיקה מרגשת התחילה – השיר "Bring you home" של תמיר גרינברג, שכבר הפך להמנון בכיכר החטופים – ועל המסך מופיע עופר קלדרון, מוקף בחמושי חמאס, מנופף בעל כורחו להמון העזתי בעודו אוחז ב"תעודת השחרור" הצינית של מחבלי האויב. בעריכה צולבת רואים את בני משפחתו צופים בסרטון שלו מובל לעבר מכוניות הצלב האדום, מוקף בטרוריסטים. אחריו עולה לבמת החמאס קית' סיגל, ועל מסך מפוצל רואים את שורדת השבי אביבה סיגל רואה שוב את בעלה האוהב, לראשונה מאז הופרדו בשבי. ברגע שירדן ביבס עלה לבמת החמאס לצלילי הפזמון הרגשני, כבר לא יכולתי יותר.

הרי ראינו קליפים כאלו אינספור פעמים על המסך – בביקור המשפחות אצל "האח הגדול", אחרי ביצוע עמוס דמעות ב"כוכב הבא", כשמישהו מודח ב"הישרדות". קיו מוזיקת פסנתר מרגשת, מעט סלואו מושן, אסופת רגעים מרגשים מהתקופה. רק שבלב הרגעים המרגשים האלו נמצאים אנשים רגילים, שספגו על בשרם את הסבל הכי בלתי נסבל שאנחנו מסוגלים להעלות על דעתנו. שעומדים לפני תהליך החלמה ארוך, כאשר במקרה של ביבס, גם חיי משפחתו עוד עומדים על הפרק. הוא לא חתם על חוזה מול רשת 13 להשתתף בריאליטי הזה, ולסחוט מרגעי השחרור שלו קליפ רגשני זה אקט ציני שמעיד על הפסיכוזה שבה שקועה הטלוויזיה.

זה שאף אחד לא עצר לחשוב רגע, מעורך הווידאו ועד למגישי ועורכי השידור, לפני שהפכו את רגעי האימה על בימת החמאס מלפני שעות ספורות לסיכום ריאליטי מרגש – רק מעיד על אובדן המצפן המוסרי של השידורים. אני רוצה לתת להם את חמת הספק שלפחות הכוונות היו טובות – אולי עורך המהדורה זרק "תארזו לי את הסרטונים מהיום לקליפ" לחלל המערכת, ואולי עורך הוידאו הוא מפליטי הכישלון "פקין אקספרס". אני רוצה לחשוב שסביר שהם כבר ערכו כל כך הרבה סרטונים מרגשים בעבר, עד שכמעט ולא שמו לב לקריקטורה על שידור חדשות רגשני שיצרו בטעות. אבל האמת היא שכנראה פשוט לא אכפת להם, חרף בקשת משפחות החטופים להתחשב בפרטיותם. אני בטוח שברשת 13 רוצים לעזור למשפחות להפיץ את המאבק הציבורי הכי חשוב בתולדות המדינה, אבל אני גם רואה שלא אכפת להם לנצל כל מה שנתנו המשפחות (להזכירכם, המשפחות מאשרות את שחרור סרטוני המפגש) ליצירת טלוויזיה רגשנית בדרך היחידה שהם יודעים – דרך כלי של ריאליטי.

באיזה גמר אתם חושבים שאנחנו בדיוק? "הישרדות" (צילום מסך: רשת 13)
באיזה גמר אתם חושבים שאנחנו בדיוק? "הישרדות" (צילום מסך: רשת 13)

עם רידוד המציאות המורכבת הזו לקליפ ריאליטי רגשני, קשה שלא לחשוב על המשך עסקת החטופים. האם גם בשלב שבו יחזרו ארונות, אודי סגל ידווח זאת לצלילי גיטרה אקוסטית וכינורות מייללים? איזה מוזיקה ישימו בחדשות 13 על רקע התמונות הקשות שעוד יגיעו? כנראה שלא תהיה – הם בכל זאת לא מטומטמים – אבל אין לי ספק שגם השידור ההוא שעתיד לבוא יהיה מסחטת רגשות שמציגה את המציאות המופרעת הזו כעוד פרק בריאליטי, כאילו תיכף נגמרת העונה. כאילו בסוף יש פרס. כאילו אנחנו לא צופים במציאות מחרידה, ואין עליה אחראים. כאילו נשאבנו לתוך עולם הטלוויזיה, ואף מציאות לא תפריע להפסקת הפרסומות הבאה. צריך לקדם את הפרק הבא של "הישרדות".