רייב דה פלאנט: זאת המסיבה הכי גדולה בעולם. אתם לא מוזמנים

מתישהו במהלך 25 השנים האחרונות לקחנו את הפנייה הלא נכונה. אפשר להתווכח מתי בדיוק, מאיזו סיבה ומה חשבנו לעצמנו בשעתה, אבל הפנייה הלא נכונה נלקחה והנה אנחנו כאן. כלומר, אתם שם. אני בכלל בברלין, עומד באמצע שדרת ה-17 ביוני וסביבי כ-400 אלף איש בכל הצבעים, מכל המינים והמגדרים, ורק מכנה משותף אחד ביניהם: כולם מחייכים ורוקדים במסיבה הכי גדולה בעולם. וזה מזכיר לי משהו. זה מזכיר לי את שנת 2000. זה מזכיר לי איפה היינו אז ולאן הגענו עכשיו.

>> המסיבה הכי טעימה: המסעדה שרוצה להחזיר את ניו יורק לתל אביב

איפה הייתי אז? בדיוק באותו מקום. באמצע השדרה הגדולה של ברלין, מוקף בשני מיליון איש שמחים ורוקדים, קראו לזה "לאב פארייד". ברלין הייתה אז עיר-אחות של תל אביב, קרחניסטית ופרועה וחופשית, מרופטת ומשתפצת בכל פינת רחוב. תל אביב הייתה אז בשיאה כעיר ללא הפסקה, מיטב הדי.ג'ייאים בעולם היו מגיעים אליה מדי סופ"ש, ואומת הדאנס חיבקה אותה מסביב לגלובוס. בין שתי הערים הפריד רק מרחק של חמש שעות טיסה. העולם נראה קטן וחמוד וכולנו היינו אזרחיו. תל אביב הייתה הראשונה לייבא את הלאב פארייד, וב-2001 כבר השתוללו 300 אלף איש על הטיילת הכי שמחה במזרח התיכון. אנחנו היינו העולם והוא היה חדש ומופלא.

הרבה מים עברו בנהר השפרה ב-25 השנים שחלפו. ברלין השתנתה. תל אביב השתנתה. עכשיו מפרידים ביניהן יקומים שלמים. תל אביב הייתה חלק אינטגרלי ואפילו מרכזי במארג החדש שנטווה אז בין צעירים בכל העולם סביב תרבות המועדונים, הרייבים והפסטיבלים. בלאב פארייד הברלינאי של שנת 2000 ניגנה אלה גוטמן בבמה המרכזית, הייתה משאית ישראלית של מוזיקה פלוס, ואלפי ישראלים הדליקו את עצמם ואת הרחובות בבירת גרמניה. אתמול, רבע מאה אחרי, לא נתקלתי אפילו בישראלי אחד. אנחנו כבר לא מוזמנים.

זו לא האנטישמיות שהרימה את ראשה המכוער, אם זה מה שמדאיג אתכם. מארגני המצעד דרשו שלא להגיע אליו עם דגלי לאום משום סוג – תנחשו למה – ומשטרת ברלין קיבלה אישור מיוחד להחרים דגלי מדינות אם יונפו כאלה. הלאב פארייד עצמו השתנה. כבר לא קוראים לו ככה. עכשיו זה "רייב דה פלאנט", הפגנה פוליטית שבמרכזה 30 משאיות סאונדסיסטם ו-300 תקליטנים, בלי כוכבים מחו"ל ובלי ספונסרים מסחריים גדולים, ועם רשימת דרישות מהממשלה הגרמנית לביטול איסורים דרקוניים על רייבים, השוואת התנאים והתקציבים בין המוזיקה האלקטרונית לאמנויות אחרות, ושימור מועדוני הטכנו של ברלין שזכו להכרת אונסק"ו כאתרי מורשת עולמיים, ולקינוח דרישה לשלום עולמי ופירוק כולל מנשק. את המונח "בלי פוליטיקה" לא מכירים פה.

במשך יותר מעשור לא צעדה האהבה ברחובות בעקבות האסון של מהדורת 2010 שנערכה בעיר דואיסבורג, כשבאירוע תדחוקת קהל נמחצו למוות 21 איש ונפצעו מאות נוספים. לקח לרשויות בגרמניה עשור להתאושש מהאסון ההוא ולאשר שוב אירוע דומה. ככה זה כשמפיקים לקחים במקום לטייח ולכסתח. בזמן הזה הלכה תל אביב והתנתקה מהמודל הברלינאי, כאילו החליט התת-מודע הקולקטיבי שלנו לוותר על מקומו כחלק מהעולם הגדול והשמח לטובת היטמעות במרחב המזרח-תיכוני האלים והנואש. ועכשיו המסיבה הזאת, עם משאיות שנושאות סלוגנים בעד שלום ופירוק מנשק וציבור גדול שנלחם למען התרבות שלו, נראית כמו הדבר הכי רחוק מישראל שרק יכול להיות.

כן, הכל השתנה. גם הקהל הקלאברי. המיקס הבינלאומי המשוגע של תחילת האלף פינה מקום לליינאפ מקומי וגרמני יותר, הצבעים הזרחניים והנצנצים נעלמו לטובת תלבושות מועדוני S&M קשוחות, הקרחנה שתודלקה אז באסיד ואקסטזי התמתנה והתפשרה על סמים פחות מוצלחים. אבל השמחה נשארה כאן. כולם מחייכים. שנים שלא ראיתי כל כך הרבה חיוכים. קשישים שהיו כאן ב-1989 במצעד הראשון, צעירות שלא נולדו עדיין כשהמצעד הגיע לשיאו במילניום, שוכני הברגהיין המקועקעים והמחוררים – כולם מחייכים זה לזה, סולידריים ואינקלוסיביים, מקבלים את האחר באהבה מאופקת כמנהג האירופאים. אני צועד איתם בשדרה כמו שצעדתי אז, הפעם עם ילדים ובלי צבעים זרחניים בשיער, וחושב איפה טעינו. למה טעינו. כמה טעינו. וכמה אנחנו הולכים להתגעגע.