הסטודנטים זועמים: רפורמת מיקי זוהר תהרוג את הקולנוע הישראלי

"אני מרגישה שמנסים לשתק את התרבות הישראלית מתחת לרדאר ובזמן מלחמה, בשקט בשקט, שלא נשים לב", אמרה לי לאחרונה נטע גולדמן, שלומדת אנימציה בבצלאל. והיא לא לבדה. בשבועות האחרונים התארגנה קבוצה של סטודנטיות וסטודנטים מהמחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, שיצרה סרטונים תחת הכותרת "את הקול שלי אתם לא תשמעו". קבוצה דומה התארגנה גם בבית הספר הקרוב לקולנוע "סם שפיגל".

>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך
>> אבודים: החטופים מוסרים ד"ש מ-2003 בסדרת דוקו חדשה של yes
>> המציג הינו שחקן: בואו נעשה לכם סדר בסיפור של "תיקי ביבי"

הסטודנטים נחרדים משינוי של כ-300 סעיפים במבחני חלוקת כספי התמיכות למוסדות הקולנוע, שיתעדפו קולנוע מסחרי על פני קולנוע סטודנטיאלי, פריפריאלי, תיעודי, ובקיצור – כזה שגם כולל ערך אומנותי או יצירתי מעבר לערך המסחרי שלו. השינויים המוצעים, שקיבלו את הכינוי "הרפורמה הקולנועית", יחזקו יוצרי קולנוע ותיקים בעוד שיחסמו כמעט לחלוטין את דלת הכניסה לתעשייה ליוצרים חדשים, צעירים וסטודנטים.

במכתב ששלחה התאחדות הסטודנטים הארצית אל שר התרבות והספורט מיקי זוהר, עליו חתמו יו"ר ההתאחדות, אלחנן פלהיימר, סגנית היו"ר, סיוון קורן, ויושבי ראש של אגודות סטודנטים במוסדות רבים ברחבי הארץ המלמדים את מקצועות הקולנוע, מחינו על השינויים בתבחיני התמיכה, שיהוו מכת מוות לעתיד הסטודנטים לקולנוע בישראל וגם לתעשיית הקולנוע הישראלית, ויעמיקו את הפערים בין סטודנטים עם קשרים בתעשייה לבין סטודנטים ללא קשרים, יחסמו את דרכם של יוצרים חדשים ויפגעו ביצירה הישראלית.

 

הסיפור פה הוא ויכוח ערכי על מטרתו של הקולנוע הישראלי. המילה "מסחרי" היא מילת קוד. הכוונה של השר היא לעודד את היוצרים ליצור בידור קליל, קולנוע של הסחת דעת, קולנוע שלא שואל שאלות, קולנוע שלא עוסק בסוגיות שיכולות להפריע למשטר

 

המחשבה המוטעית מאחורי הרפורמה, היא שסרטים ישראלים לא מגיעים לקהל מספיק רחב, ושהרפורמה המדוברת לכאורה תתקן את זה משום שתעודד קרנות קולנוע לתעדף תמיכה בקולנוע מסחרי ויוצרים בעלי ותק על פני סטודנטים, יוצרים עצמאיים או בני פריפריות. זוהי מחשבה מוטעית מהיסוד, מאחר והקולנוע הישראלי לאורך שנותיו דווקא דיבר את קולן של האוכלוסיות המוחלשות – בני ובנות הפריפריות הגיאוגרפיות, החברתיות והכלכליות והמיעוטים השונים בתוך מדינת ישראל, בעוד הקולנוע המסחרי דיבר את קולה של ההגמוניה השלטת.

אם השר היה רוצה לקדם את הקולנוע הישראלי בפני קהל רחב יותר בפריפריה בישראל, מטרה מבורכת לכל הדעות, הוא היה נוקט בדרכים שמשיגות ישירות מטרה זו – ולא באמצעות קיצוץ בתקציבי הקולנוע ופגיעה כלכלית ביוצריו הצעירים. לפי בחינה שערכו פורום יוצרי הקולנוע הדוקומנטרי, למשל, מדובר בצעד שיוביל להכחדת תעשיית הדוקו הישראלי כמעט לחלוטין, ואין ברפורמה שום מחשבה כיצד לחשוף אותה לקהלים חדשים.

הביטו על הסרטים המצוינים שנעשו כאן לאחרונה, "הרב עובדיה: מלך הספרדים" ו"הצדיק האחרון: שושלת אבחצירא", סרטים שנועדו לתת ביטוי ומקום לפריפריה הגיאו-חברתית בישראל, ולספר סיפורים של אוכלוסיות שלא נשמעו עד כה בין כותלי ההגמוניה (ששלטה ועדיין שולטת ברבים ממוסדות התרבות). הרפורמה הקולנועית מאיימת לגדוע באיבו תהליך מהפכני זה בתולדות התרבות הישראלית. במידה והרפורמה תעבור, סטודנטים ויוצרי קולנוע צעירים המבקשים ליצור סרטים נוספים שמספרים את הסיפורים של האוכלוסיות שלהם, אוכלוסיות שמרכיבות את הרקמה של החברה הישראלית, לא יצליחו להשמיע את קולם.

האם המטרה של משרד התרבות היא לקדם שוויון בתרבות? או שמא להחריף את אי השוויון ולתת עוד תקציבים למוצלחים ממילא? אני סבור שאנו צופים פה דווקא בסיפור אחר, מאחר והטענה כי קיים ניגוד בין קולנוע אומנותי לבין קולנוע מסחרי שגויה גם היא (זכור לי משפט שנאמר בכנס החירום שנערך בנושא בפסטיבל הקולנוע בירושלים: "מי שהולך בתרבות על בטוח, בטוח מפסיד את התרבות"). לא ניתן לדעת מראש אילו סרטים יצליחו מסחרית ואילו לא, אילו יהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית ואילו לא.

הסיפור פה הוא ויכוח ערכי על מטרתו של הקולנוע הישראלי, שהתחיל בכהונתה של שרת התרבות הקודמת, מירי רגב. המילה "מסחרי" בהקשר של הקולנוע הישראלי היא מילת קוד. אין קולנוע מסחרי ישראלי, חוץ מכמה דוגמאות קיצוניות ובודדות. הכוונה של השר היא לעודד את היוצרים ליצור בידור קליל, קולנוע של הסחת דעת, קולנוע שלא שואל שאלות, שלא מנסה לגעת בסוגיות רגישות בחברה שלנו. ובקיצור: קולנוע שלא עוסק בסוגיות שאולי יכולות להפריע למשטר, קולנוע שעושה נעים בגב, קולנוע שלא דורש דבר מהצופים למעט כספם, אפילו לא את זמנם.

ולמה להעביר גזרות כה שנויות במחלוקת בעיתוי כזה? אנו בתקופה של פצע מדמם, והקולנוע הישראלי עוסק במשימה הקשה של לספר את הסיפור התרבותי שלנו גם בזמן של קרע ומוות – קרע תרבותי, שסע פוליטי, מוות של בני אדם רבים, חוסר אמון בין האזרחים לצבא ובין הצבא לדרג הפוליטי. העברת השינויים בזמן מלחמה, כמו דרך "דוקטרינת הלם" של ממש, מהווה הפיכת שולחן והצהרה בוטה ומוזרה בהקשר של התקופה – שעל יוצרי הקולנוע ליצור קולנוע מסחרי ולאו דווקא לספר את הסיפור שלנו, עכשיו, עם כל הכאב והמורכבות שבתוכו.
אנו קוראים לשר לבטל לאלתר את השינויים המתוכננים, למען עתידנו כסטודנטים ולמען עתיד הקולנוע והתרבות הישראלית.
>> נדב גולן הוא יו"ר איגוד הסטודנטים והסטודנטיות בבצלאל וסטודנט במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל