לכבוד הקאמבק של "רק בישראל" שלחנו את אבישי סלע לצפות בפרקים הישנים שלה, ומתברר שלא רק שהיא עומדת במבחן הזמן ומוכיחה שלא המון השתנה כאן - היא גם עיצבה מחדש את הסאטירה העממית באנטי-תזה מוחלטת לטלוויזיה הפומפוזית והמגויסת של הימים האלה
השנה ה-78 של מדינת ישראל לא הייתה מלאה בשורות טובות. בטח לא במובן הגדול והשלם של צמד המילים הללו, משהו טוב ואמיתי שקרה במציאות שלנו. בדרך כלל, אנחנו קמים בבוקר (לפעמים גם לפנות בוקר) לבשורות פחות טובות. ובכל זאת, בעולם הקטן והשולי של חובבי התרבות והטלוויזיה הישראלית, התקבלה לקראת יום העצמאות בשורה קטנה של טוב בסוף החודש שעבר, והיא נגעה לתכנית קאלט שחלקנו גדל עליה – "רק בישראל". על הנייר להחזיר אותה עכשיו זה רעיון מושלם (הטור הזה נכתב לפני שידור הספיישל בקשת 12,על האכזבה המרה תוכלו לקרוא כאן)
>> מדינה מחפשת פסקול: 12 שירים ישראלים שיחזירו לכם את התקווה
>> מתנה למדינה: בובות ישראליות משלנו זה מה שאנחנו צריכים עכשיו
"היומן האופטימי לסיכום השבוע", כפי שקרא לעצמו בראשית ימיו, שב לחיינו בדרך מעניינת: כל עונות התכנית עלו לאפליקציית "12+" של קשת, ולפתע תוכנית הבידור והסאטירה שכבשה את הפריים טיים בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, חזרה והדליקה ימים (ולילות) אפלים בזמן המלחמה. אורנה בנאי, ארז טל, הפינות הקטנות וקטעי הארכיון המרהיבים היו לא רק קאמבק מבורך לנוסטלגיה אלא גם תזכורת לטלוויזיה אחרת, כיפית, מודעת לעצמה ומאוד מאוד מצחיקה.
אז למה לחזור ל"רק בישראל"? קודם כל, כי "רק בישראל" עומדת במבחן הזמן. ההומור שלה חזה לא מעט מגמות עתידיות, כמו למשל היכולת ללכוד רגע מוזר מתוך סרטון וידיאו, לחגוג עליו, ולהפוך אותו לשלוש שניות שכל המדינה תדבר עליהם. היום קוראים לזה "ויראלי" וזה קורה בכל רשת חברתית, אבל כש"רק בישראל" התחילה, המילה "ויראלי" הייתה שמורה לחדשות רעות מרופאים.
מעבר לזה, "רק בישראל", ששודרה במשך חמש עונות (ועוד עונת ספיישל אחת, לציון 40 שנות טלוויזיה), הייתה רגע משמעותי בתולדות הסאטירה בישראל. כי עד אז, המונח "סאטירה" היה בעיקר בידיים של תכניות גבוהות מצח יחסית נוסח "ניקוי ראש" או "החרצופים" (ולפניה, יוצרים גדולים כמו חנוך לוין), תכניות שקודם כל חיפשו לבעוט ולדקור, ורק אחר כך להצחיק. הפורמט שייצר ארז טל יחד עם תמר מרום והכתיבה המושחזת של אורי גרוס, הכניס לסאטירה את המרכיב הבידורי. היא הייתה עממית ושמחה, פנתה לקהל רחב וגדול (כפי שהתבטא גם בהצלחה הרייטינגית הפנומנלית שלה), ודרך כך הצליחה גם להגיד את שלה ברמה הסאטירית.
זה היה הטריק שבעקבותיו באה היורשת שלה, "ארץ נהדרת", שממשיכה בדרכה עד עצם היום הזה. המיקס התקדימי שבין היכולת להצחיק עם גגים פשוטים וקלים לעיכול, יחד עם אמירה חברתית ופוליטית יותר נוקבת שמצאה לעצמה קהל הרבה יותר רחב מזה שהסאטירה מורגלת בו. אורנה בנאי, בתפקיד של "לימור", גילמה בדיוק את המעבר הזה שבין היכולת להיות קלילה ופשוטה ובין אמירות מתוחכמות יותר (זה בעצם גם מה שבנאי עשתה בהמשך בכל תחנות חייה, גם אחרי הקומדיה המיינסטרימית).
תפקיד חשוב נוסף ש"רק בישראל" גילמה בשעתה, ועוזר לנו גם היום, הוא הבעיטה הקטנה בחשיבות העצמית. פינת ה"לא נגענו" המפורסמת לא סתם ירדה רבות כל כך על ערוץ 1 המתחרה – מכיוון שהיא זיהתה משהו בפומפוזיות הישנה שייצג הערוץ הממלכתי (בימי רשות השידור הישנה והלא משהו), בהתנשאות הישנה ההיא של רוממה שהתיימרה לתת לציבור את מה שהוא "צריך" לקבל ולא את מה שהוא רוצה. "רק בישראל" שידרה משהו הרבה יותר צנוע ונגיש והרבה יותר מודעות עצמית והומור עצמי.
ארז טל, שהיה מלך הטלוויזיה של אותה תקופה, לא חשש להשתטות ואפילו לרדת על עצמו באמצעות הדמות של לימור, מי שבאה להראות לחננה התל אביבי איך צריך לעשות טלוויזיה ואולי גם כעקיצה לעולם הגל"צניקי ששלט ביד רמה בתקשורת הישראלית. שניהם, גם ארז טל וגם אורנה בנאי (וגם שוקי הכלב!), לא לקחו את המציאות כל כך ברצינות ובוודאי לא את עצמם. טעם שמאוד חסר בטלוויזיה החשובה, הפומפוזית והמגויסת של הימים האלה.
טוב לחזור ל"רק בישראל" בגלל רגעי הקאלט שרק היא ידעה לספק: מ"טדי הדובון" ועד "בי הפי נאו", דרך הדמות הנכלולית של עמנואל פלד ("אדוני"), ועד הרגע המרהיב שבו אורנה בנאי ואהרל'ה ברנע מתאהבים על המסך – רק כדי להתאהב אחר כך במציאות. כל אחד מהדברים האלה חקוק בתודעה שלנו כישראלים, ולפעמים זה פשוט כיף להיזכר במציאות שהיא ייצגה ובדרך שהיא קלעה למכנה משותף רחב, ולא נמוך, של הישראליות.
ויש עוד מסר חשוב אחד ש"רק בישראל" שולחת לנו ממרחק הזמן: המציאות הישראלית לא כל כך השתנתה. גם בסוף הניינטיז ובתחילת שנות האלפיים היה כאן די מפחיד (ע"ע שנות האינתיפאדה והפיגועים הגדולים), גם אז היו כאן פוליטיקאים די מגוחכים (ד"ש לכל מי שהיו לו איזשהם געגועים לממלכתיות של מאיר שטרית, לימור לבנת ודליה איציק), וגם הטלוויזיה של פעם היתה מלאה בתקלות מביכות, ביזאר שהפך לקאלט ורגעים שלא ברור לך מי – ואיך – אישרו אותם לשידור.
ובכל זאת, נדמה של"רק בישראל" – כמו לתכנית אחרת שהיא יציר כפיו של ערוץ 2, "הקומדי סטור" – יש משהו מבורך בסאבטקסט. כזה שאומר שהישראליות הפשוטה היא מלאת פגמים ובעיות כרימון, אבל בסוף אנחנו לא יכולים בלעדיה. שהמקום הזה משוגע ומטורף (היה כבר אז), אבל הוא חקוק לנו בעצמות הרבה יותר משנוכל אי פעם לעזוב אותו. זה היה נכון לתקופה של "רק בישראל" אבל במובנים רבים זה נכון גם עד עצם היום הזה. ולצד כל הפאשלות, היא הזכירה כמה יש המון טוב בישראליות הזאת. טוב ששווה להילחם עליו.