אחד האירועים המעניינים לאחרונה בגזרת הטלוויזיה היה שובה של "רק בישראל" לחיינו: זה התחיל בהעלאת כל העונות שלה ל-12+, מה שמסתבר שהיה רק הכנה לקראת הקאמבק: ספיישל מיוחד של "רק בישראל", ששודר אמש (שלישי) במועדו הטבעי – ערב יום העצמאות.כזכור, זו לא הפעם הראשונה שהיא משודרת במקביל לבמות הבידור בליל יום העצמאות. כתכנית בידור וסאטירה פטריוטית (האמא של "ארץ נהדרת"), היא ויום העצמאות די הלכו יד ביד. הפעם הזכורה ביותר היתה כמובן השידור החי בליל חגיגות היובל (1998), מעט אחרי מופע "פעמוני יובל" הפומפוזי, כש"רק בישראל" עלתה כדי להגיב (ועשתה את זה בכישרון גדול).

>> מדינה מחפשת פסקול: 12 שירים ישראלים שיחזירו לכם את התקווה
>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון

מאז עברו 28 שנה (ג'יזס קרייסט), ובניגוד למה שנהוג לחשוב – בכל זאת הרבה השתנה. ערוץ 1, שפעם ספג הרבה ביקורת מהתכנית, התחלף בתאגיד השידור הציבורי; נתניהו, שאז היה מנהיג נכלולי ורודף שמלות, הפך לדמות הרבה יותר אפלה; וגם "רק בישראל", מסתבר, השתנתה מאוד. כמעריץ גדול של התכנית במקור, אי אפשר היה שלא להתאכזב. זה היה פרק שהבטיח רבות, אבל איבד את כל מה שהפך את התכנית לכל כך אהובה במקור ובעיקר את הרוח הממזרית והנישתית.

הרוח הזו נעלמה לחלוטין מהספיישל ששודר אתמול. כמעט ולא היו בו התייחסות אקטואליות, וגם העובדה שהוא בוודאות היה מוקלט גרמה לו לפספס לא מעט רגעי קאלט. למשל, טקס הדלקת המשואות שהתרחש לפני התכנית – רק לחשוב מה "רק בישראל" של פעם היתה עושה עם המופע של חאבייר מיליי, למשל.

מה שבלט במקום הוא הרוח הנוסטלגית: חזרה לרגעים קלאסיים של המדינה ושל התכנית (כולל כמה רגעים מוצלחים במיוחד), ועל משקל סאות'פארק – המון המון "ממבר בריז". אלי יצפאן היה שם והעלה באוב את עזרא שמש – דמות מהתכנית שלו מהניינטיז ב"טלעד" זצ"ל. משה פרץ הופיע עם "זיקוקים" (שיר מלפני 15 שנה), וגם גלי עטרי קפצה לביקור עם "הללויה" מסוף הסבנטיז. היופי של "רק בישראל" תמיד היה היכולת להגיב על מה שקורה עכשיו – ולתת את הזווית הייחודית והמקורית שלה. לא נשאר מזה כלום.

מה שכן היה זה הומור AI. בכמויות. בעזרת הסט אפ הברור – קטעים מההיסטוריה של המדינה (טקס הקמת מדינת ישראל, כיבוש אילת באום רשרש, סאדאת נוחת בארץ, רפי גינת והקוליפורמים) והפאנץ' – הנה מישהו שהשתלנו מהמציאות הנוכחית (נתניהו, כיסאות פלסטיק, אורן חזן, מלא חומוס).זה היה מבאס, בעיקר כי זה לא היה ההומור של "רק בישראל" שידעה פשוט להשתמש במציאות ובכלים המביכים שלה (אפרופו "אדוני", "סין סין תאילנד תאילנד" או "בי הפי נאו"), כדי לייצר קומדיה. אם פעם המשפט הכי מזוהה עם התכנית היה "לא נגענו" אז הפעם זה התהפך ל"נגענו אחושרמוטה". וזה יצר יותר קרינג' מאשר צחוקים כנים.

ובעיקר זה חבל, כי ל"רק בישראל" היתה וואחד הזדמנות להביא את הסטייטמנט שלה: אנחנו בכזו תקופה של סטרס ושגעת וטירוף מסביב, שהרוח החכמה והמשעשעת של "רק בישראל" הקלאסית היתה יכולה לפוצץ את הסיכה בבלון. לא חסר על מה לצחוק עכשיו – מהמלחמה דרך טראמפ ונתניהו והבלגן שחוגג סביבנו – אבל ב"רק בישראל" העדיפו להעלות באוב קטעים ישנים. ועד כמה שלהיזכר בספי ריבלין ז"ל היה מצחיק (על גבול המרגש), יש כאן תחושת החמצה די ברורה.

בסוף, זה בעיקר מרגיש כמו לא מעט ניסיונות של קשת בשנים האחרונות להעלות באוב תכניות ישנות. ראינו את זה עם "חוזרים לפספוסים" (שעשתה כבוד למורשת של יגאל שילון ז"ל), עם הקאמבק המוזר מאוד של "כלבוטק" ורפי גינת ועכשיו "רק בישראל". אבל השימוש בפורמט הישן של "רק בישראל" היה ראוי לטיפול הולם יותר. לעשות את מה ש"רק בישראל" הקלאסית ידעה היטב – להיות בידורית ומיינסטרימית, אבל גם לעקוץ את הטלוויזיה הממוסדת והמרובעת. וזה, לצערנו, לא ממש קרה למעט אולי כמה פאנצ'ים פה ושם.

ארז טל ואורנה בנאי עברו לא מעט ב-18 שנה מאז הפעם האחרונה ש"רק בישראל" הפציעה בחיינו. טל הוא היום מגיש קצת יותר מבוגר וממוסד, בנאי שאז היתה בלב המיינסטרים בחרה בדרך אמיצה יותר, ושניהם התקבעו בתקשורת כקול אופוזיציוני למה שהולך היום בישראל (בניגוד לאברי גלעד, למשל). חבל שלמעט כמה בדיחות על נתניהו (כולל מחזור הפאנץ' שיצר גיא לייבה מהטוויטר לפני מאתיים שנה על "תן לי שם אחד שיחליף איתו"), הרוח הזו נעלמה לחלוטין מהספיישל הזה.היינו צריכים קאמבק של "רק בישראל" שיפלטר משהו מהמציאות הישראלית המטורללת. במקום זה, קיבלנו גרסה משופצת של "מועדון לילה" בתוספת לימור, שעה של מילוי אוויר ולא הרבה יותר מזה. הייתי אומר שהעם נקעה רגלו, אבל נדמה לי שהיא פשוט מחכה לרגל המסיימת של "ארץ נהדרת" הערב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• ארז טל
• אורנה בנאי