אחרי הארוחה נותרה שאלה אחת: האם זו מסעדה או יוגורטריה?
סשימי טונה? עם יוגורט. טאבולה דג נא? עם יוגורט. רביולי סרטנים? ברור שעם יוגורט. שאראק היא סקיצה של מסעדה מוצלחת שלא מצליחה להביא את עצמה לצלחת. יש לה בסיס טוב, אבל כמו חלק לא קטן מהמנות שלה, הוא מכוסה באין ספור עלים ירוקים וניחוח חלטוריסטי קל
אפילו בתל אביב, עיר ש"גיהנום תעבורתי" הוא השם השני שלה (סתם, על מי אנחנו עובדים. זה לגמרי השם הראשון כרגע), רחוב בן יהודה הוא סיוט יחודי. חתיכות שלמות סגורות לגמרי, בשאר הרחוב הסדרי התנועה סובלים מחוסר סבירות קיצונית וחניה, גם ברחובות הקטנים מסביב, היא יותר עניין של נס מאשר כל דבר אחר (אל תשאלו איך גיליתי וכמה מראות סיכנתי בדרך). אז חיפשנו חניון. הקרוב היה מלא והמשכנו לבא בתור. רק כשפתחנו את החלון לקחת את הכרטיס הבנו לאן הגענו.
יש חניונים יקרים בתל אביב. יש חניונים מגעילים בתל אביב. אין אף חניון שהוא שילוב קטלני כל כך בין מחיר מופקע לגועל כמו חניון כיכר אתרים. באמת, ברור שלוקיישן, לוקיישן, לוקיישן, אבל חייב להיות איזה גבול. כשאתה לוקח 24 ₪ לשעה, לא נראה לי בקשה מוגזמת לצאת מהאוטו ולא להרגיש כאילו אתה בשירותים כימיים אחרי יומיים של פסטיבל טבע (למרות שחייבים להודות שהניסיון לברוח מגל הריח הוא הדבר היחיד שסוחב אותך את אין ספור המדרגות החוצה). חמש דקות הליכה, רבע שעה המתנה לשולחן ותיכף נגלה אם שאראק הייתה שווה את כל זה.
התחלנו עם "סלט טאבולה דג ים נא" (ככה זה מופיע בתפריט). למרבה הצער נשמטה שם ו"ו החיבור. מה שהגיע בפועל היה סלט טאבולה ולצידו, בלי שום קשר לוגי נראה לעין, ישבו פיסות שמנמנות של דג נא. הטאבולה הייתה נהדרת, כנראה בגלל כמות מוגזמת של שביבי שקדים שנתנו קראנץ' פסיכי לאירוע. גם הדג היה מוצלח מאוד ובכמות מכובדת, מתובל בעדינות ומחליק בגרון באופן מושלם. רק שלא היה ביניהם שום קשר. למעשה, הדבר היחיד שהיה פחות הגיוני מהשילוב ביניהם, היה היוגורט היווני שישב בצלחת ולא תרם כלום.
הסשימי טונה היה יותר הגיוני אבל פחות מוצלח. זאת הייתה מנה גסה במיוחד (בעיקר חיתוך דג מאוד לא אחיד), שלמרות שהייתה סבירה סבלה מעודף ברור במרכיבים מיותרים. הדג עצמו, עם טעמים חמצמצים-מתקתקים עדינים בזכות תפוז מקורמל, היה לגמרי לעניין. אבל עד עכשיו לא ברור למה מישהו הרגיש צורך להסתיר אותו במעטה סכך של עלים ירוקים, ועוד יותר מוזר, לדחוף יוגורט גם כאן. והנה ספוילר – זאת לא הפעם האחרונה שהמשפט הזה יופיע.
הבשורות הטובות הן שבמנה הבאה לא היה יוגורט. כבר חידוש. הבשורות העוד יותר טובות הן שזאת הייתה מנה חכמה. בתפריט קראו לזה – "שיפוד דג מוסר עם קציפת טינקרבל". בפועל זאת הייתה גירסה של חריימה מפורק. אתה מקבל שיפוד דג מהגריל וצלחת עם כל הרטבים והתבלינים שמביאים את הטעמים של החריימה. מנה שנעים וכיף לאכול. הבעיה היחידה היא שהתוצאה, מוצלחת ככל שתהיה, עדיין משאירה אותך עם טעם של "טוב, אבל לא טוב כמו חריימה".
>> חלאס עם היוגורט: 10 תופעות שצריך להעיף ממסעדות עירנו
>> בשבוע שעבר אכלנו במאריס והיה קבב. עם יוגורט, נו
ואז הגיע רביולי הסרטנים. נגיד מראש – זאת כנראה המנה הכי טובה שאכלנו כל הערב. גם נגיד – זה לא באמת היה קשור לרביולי. הרביולי עצמו, כלומר הבצק, היה בול בפוני. מילוי הסרטנים היה פחות מוצלח. זה לא שינה כלום כי כל הדבר הזה שחה בתוך ביסק סרטנים אדיר – כלומר מתקתק באופן שאתה לא מסוגל להפסיק לאכול הרבה אחרי שהרביולי נגמר, ועם בצל מבושל כל כך מתוק שהוא התקבל להיות ילד פסטיגל. יום אחד עוד ידובר על נס פת הלחם, שבו פיסת לחם אחת קטנה הספיקה כדי לנגב 8 אמות מביסק המקדש. מה שעד עכשיו לא ברור זה למה מישהו חשב שכל היופי הזה זקוק, מכל הדברים בעולם, גם לתלולית עגבניות מרוסקות וגם, תחזיקו חזק, יוגורט.
הקנלוני שרימפס שנחת במקביל היה לא פחות מתאונה קולינרית מפוארת. קודם כל, כי לגמרי לא ברור מה הייתה המעטפת. לא מעוניין להיכנס לשיפוטיות ערכית אבל מישהי בשולחן, בלי להזכיר שמות, אמרה שזה מזכירה לה מצה רטובה. היא הגזימה רק קצת. וזה עוד היה החלק הסביר לעומת המילוי שהיה מורכב ממעט שרימפס, כרישה והמון תפוחי אדמה חסר עמוד שדרה בחתיכות הרבה יותר מידי גדולות. רוטב הבשמל היה החלק המוצלח היחיד במנה, אבל לא מוצלח מספיק כדי לחפות על הכשלים.
ואז נגמרה הארוחה. לפחות מבחינת המלצרית. לאורך כל הארוחה השירות היה מחופף, עם מנות שמגיעות בקצב לא סביר, בלי שאף אחד יטרח לפנות קודם את הצלחות הריקות ועם מלצרים מתחלפים שזורקים עליך את המנה ונעלמים. עכשיו כשמלצרית הגיעה עם מגבונים ופינתה את כל השולחן, רק בשביל שנגלה לה שעדיין לא קיבלנו את כל המנות, זה כבר נהיה קצת מביך.
מה שהיה חסר היו שתי מנות מטוגנות. מצד אחד, ברבוניות. מהצד השני לחי לוקוס. הכי פשוט, לגמרי מוצלח. הברבוניות היו עשויות נהדר. הלחי, כרגיל, דרשה עבודה (יפה שהמלצרית התריעה על זה מראש), אבל לגמרי סיפקה שכר הולם. השילוב בין המעטה הפריך לדג הרך היה נהדר גם הוא. טעים, אבל מה לעשות, קצת משעמם. בסיס מצוין שהרטבים, רוטב עשבים ירוק ורוטב נאם פלה תאילנדי, לא הצליחו להקפיץ אותו מספיק כדי לייצר באמת וואו. על הקינוח באמת שאין סיבה להשחית זמן או מילים. הייתה רק גלידה. היא הייתה סתמית.
שאראק היא סקיצה של מסעדה מוצלחת שלא מצליחה להביא את עצמה לצלחת. יש לה בסיס טוב, אבל כמו חלק לא קטן מהמנות במסעדה, הוא מכוסה באין ספור עלים ירוקים ומניירות עם ניחוח חלטוריסטי קל באוויר וצלוחית יוגורט מהצד. מקום שמגיש פוטנציאל לא ממומש ברוטב קפיצה מעל הפופיק. זה אולי מספיק טוב בתור ביסטרו שכונתי או מקום לבוא לשתות ולאכול משהו בצד. צריכים להיות לא מעט כיוונונים ושיפורים בשביל שזה יהיה מקום שמגיעים אליו במיוחד. בטח אם צריך לחזור בסוף לחניון כיכר אתרים.
★★★ 3 כוכבים, ♥♥♥ 3 מסכות קורונה (בדקו תו ירוק, רק חלק מהמלצרים עם מסיכות)
שאראק, בן יהודה 120, שני-שבת 23:00-18:00, 03-6307070
סשימי טונה – 69 ₪
סלט טאבולה – 69 ₪
שיפוד דג בקציפת טינקרבל – 78 ₪
ברבוניות – 84 ₪
לחי דג ים – 84 ₪
רביולי סרטנים – 76 ₪
קנלוני שרימפס – 98 ₪
גלידה – 38 ₪