צליל מכוון מחדש: השירים שכבר לא נשמעים אותו הדבר מאז ה-7.10

שלמה ארצי כתב פעם ש"כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע". כאלה הם שירים – אהבות נכזבות או אהבות פורחות, שמחה ועצב גדול, לידות ומוות. וזה עוד מבלי לציין את הרגש שמתחבר לשיר באופן אישי. כל צליל הוא כמו פלאשבק למה שהרגשת באותו הזמן. ומאז המלחמה הזו, יש תחושה בלתי נמנעת ששירים רבים נשמעים אחרת. חלקם נטענו במשמעות אפלה, חלקם בציניות, וחלקם נשארו עם הרגש אותו הפעילו לפני, אך הוגברו ברמות. אלו עשרה שירים שפשוט אי אפשר לשמוע באותה צורה מאז ה-7.10.

>> הדוקו "תלושים" אולי חשוב, אבל המציאות עוטפת אותו באירוניה מרה

אריק איינשטיין – "אולי צריך לתת לזה עוד זמן"

כמו תמיד בשירים האלה, מתוך שלא לשמה בא לשמה. אריק איינשטיין הרי כתב את השיר לאלבום "שביר" בעקבות תאונת הדרכים שעבר. הוא סיפר שם על הדרך חזרה אל השגרה, ועל התחושה שאולי זה קצת לא אפשרי – יחד עם הפצעים, שאולי יישארו כבר לעולם. וזה לא מקרה שהשיר זכה לחידוש ממש לא מזמן מאת ברי סחרוף – המילים שבו נשארו נצחיות, ונכונות, גם היום; כשאנחנו מנסים לעד לקיים את השגרה, מתוך ידיעה שהפצעים עדיין לא הגלידו.

רביד פלוטניק – "נתראה בגלגול הבא"

באופן טבעי, שירים רבים באסופה זו נוצרו על מלחמות אחרות, על אסונות אחרים, או על רגעי משבר. השיר הזה הוא דווקא אחד מהחדשים, אך אולי דווקא בגלל זה הוא הפך להמנון של הדור הנוכחי, דור ה"נובה". שיר געגוע פשוט וקטן למי שהלך ולא ישוב, עם תקווה קלה להיפגש שוב, במקום אחר, בזמן אחר, בחיים אחרים. הוא נכתב בכלל לזכרה של גלי בללי אשר נספתה באסון השיטפון בנחל צפית, אבל במוזיקה כמו במוזיקה – כל אחד חושב על אדם אחר כשהעיניים נעצמות והשיר מתחיל.

ירדנה ארזי – "הביתה"

אחד האספקטים הכיי כואבים של השנה שחלפה הוא נושא החטופים, פצע פתוח בלב מדינה מדממת. אהוד מנור ז"ל כתב את השיר הזה סביב מלחמת לבנון – שיר שקרא לשובם של הבנים, החיילים, משטח האויב – הביתה. ברבות השנים הטקסט שכתב הפך לנבואי גם בסוגיה המדממת שיושבת לנו על המצפון עד היום. "עד עלות השחר, מתפללת לשובך, שבוי באזיקי פחדים, אני שומעת צעדים. הביתה, הביתה, כי עוד לא ניתן, כל מה שהובטח לנו מזמן". כואב מדי, ומתבטא היטב במפגש הזה בקיסריה של אלף מוזיקאים מכל קצוות הארץ, שיחד עם משפחות החטופים ביקשו בשירה את מה שכולנו מבקשים – הביתה.

מוניקה סקס – מנגינה

לפעמים הדמעה מגיעה גם משירים לא צפויים. "מנגינה" היה שיר הקאמבק של מוניקה סקס, שהגיע אחרי כמה שנות הפסקה. הוא מתחיל בתור שיר פסנתר, ונגמר בתור דיסקו מוזר – אבל כאמור, באו השנים ובא ה-7.10, ופתאום הטקסט קיבל צורה אחרת. "היינו במסיבה/ עכשיו חוזרים חזרה", שר יהלי סובול בביצוע המקורי, וכל פעם שאני שומע את השיר הזה הצמרמורת עולה בגב. ובעיקר, כפי שמדגישה הפרשנות של עלמה גוב בקאבר נפלא, הפזמון שחזר על עצמו – "לא יודע בכלל מה הולך לקרות".

החצר האחורית – הסיפור הגדול

כמובן שהכל הוא חוכמת בדיעבד, ובכל זאת – אין ספק שמה שהכי בלט מאז ה-7.10, זו העובדה שהעדפנו להדחיק את הסכסוך. מין מחשבה, לא לגמרי בלתי מוצדקת, שיש כאן משהו בלתי פתיר. כזה שקשה ואולי גם לא צריך להקדיש לו את תשומת הלב העיקרית. ואולי זו התזכורת של השיר הזה, שכתב יענקל'ה רוטבליט ונשמע מצמרר ועצוב במיוחד בציון שנה אחרי האסון הזה. אנחנו בורחים מהסיפור הגדול, והוא ממשיך לרדוף אחרינו.

שלמה ארצי – אנחנו לא צריכים

53 שנה עברו מאז שהשיר הזה נכתב ובכל פעם הוא חוזר בקונטקסט אחר, ועם משמעות גוברת. מה שנכתב ב-1970 ע"י אבי קורן כשיר שמייחל לשובו של חייל משדה הקרב, חזר בעשרות גלגולים וקאברים, אך קיבל עכשיו משמעות הרבה יותר כואבת, כפי שמתבטא בביצוע של ארי עם חברי ארץ נהדרת. "ותן לנו לשוב ולראותו / יותר מזה אנחנו לא צריכים". התפילה הכואבת נשארה חקוקה בלב שלנו עד עצם היום הזה, והלוואי וכבר לא תהיה אקטואלית.

נינט – רק שלא תיפול הרוח

בתוך הלב יש את הוויכוח הגדול – מה מנצח, האופטימיות או תחושת החידלון? האמונה או חוסר האמונה? בתוך השנה הקשה בחיים של כולנו, כזו שרק מעמיסה עוד יותר על הלב כל הזמן, חזר גם השיר הזה של נינט שנכתב בכלל בקורונה, אבל הפך להיות נבואי ומצמרר. ואיתו גם האמונה שיום אחד, מתישהו, עוד יהיו סיבות לשמוח. "ויש בי עוד תקווה, אני יודעת/ הימים הטובים עוד לפנינו/ יש בך סליחה, אני יודעת/ רק שלא תיפול הרוח". השיר שנכתב בעיצומה של המגפה שכלאה אותנו בבתים, הפך להיות השיר שנינט לוקחת איתה להופעות בפני המפונים, הפצועים והמשפחות. ואיתה גם האמונה, שאי אפשר יהיה לכבות.

חוה אלברשטיין – החיטה צומחת שוב

גם הוא שיר שנכתב במלחמה אחרת, על הרוגים אחרים – אז היו אלו 11 בני קיבוץ בית השיטה שמתו במלחמת יום כיפור, אבל חמישים שנה עברו מאז, ושוב הקיבוצים איבדו את מיטב בניהם. אחרי ה-7 באוקטובר השיר נכתב מחדש, עם השינויים ההכרחים. "זה לא אותו הבית, זה לא אותו הנגב, אתם אינכם ומוכרחים לשוב".  הידיעה שמשהו בחיוניות נשארת – גם כשהיא פוגשת באסון הכי גדול אי פעם – מכריחה אותנו להאמין שנקום מזה. ואיך קרה, ואיך קרה, ואיך קרה עדיין – שהחיטה צומחת שוב?

גלי עטרי – אין לי ארץ אחרת

כי עם כל הסאבטקסטים, והמשמעויות, והקאברים, בסוף יש שירים שנשארים עצמם. "אין לי ארץ אחרת" ליווה אותנו לא מעט בשנים האחרונות בכל מיני הקשרים, ובמיוחד סביב המחאות – אבל עכשיו הוא נשמע הרבה יותר אמיתי. "בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי". זו התחושה הבלתי נמנעת שיוצאת מהשיר – שהבית כאן, והוא שלנו בסוף, ואי אפשר לוותר עליו. והשילוב המסוייט שבין אהבה עצומה למקום הזה לבין הצורך הזועק לשנות אותו. להפוך אותו יום אחד למקום שאפשר לחיות בו – ולא רק למות למענו. והביצוע הזה עם מקהלת מש"י (משפחות שכולות יוצרות יחדיו) שצולם בעוטף עזה לרגל יום הזיכרון, מזכיר את זה יותר מתמיד.