לא תשודר ברדיו: אם תרצו לשמוע שירי שלום, חפשו אותם באינדי

קראתי, נהניתי והסכמתי סה"כ עם טור הדעה של ניצן פינקו על איך הפקיר השמאל את הזירה המוזיקלית לאורך המלחמה. ובכל זאת, לצד העובדה שצויין שם שמדובר על המיינסטרים, זה לא הודגש מספיק בעיניי. הנקודה הזו נבלעה, ולא נאמר כמעט כלום על סצנת האינדי המקומית, שיצרה לא מעט מוזיקה אנטי מלחמתית – שלא לדבר על שירי כאב ושכול ואובדן, שהגיעו מהמקומות הכי אישיים שיש. אבל זה נושא לטור אחר.

כמה מזה באמת אשמת ה"שמאל המוזיקלי" וכמה מזה אשמת תקשורת המיינסטרים שממעטת לחשוף את אמני האינדי המקומי? אותם אמנים שראיתי בעיניי מתגייסים מהרגע הראשון, לא פחות מהשמות הגדולים בתעשייה – בין אם להופעות למפונים, נפגעים וכו', ובין אם ליצירת שירים שמתכתבים עם המצב מזוויות שונות לכל אורך השנתיים האחרונות. שלא לדבר כמובן על מאות ימי מילואים וכל הנגזרות והמשתמע מכך. אותם מוזיקאים שחוזרים לבית מפורק ועתיד לוט בערפל ברמה האישית, המשפחתית והמקצועית. מתהלכים בינינו ברחובות כישרונות אדירים. משוררים, ליריקנים, מוזיקאים, מפיקים מוזיקליים. שמאלנים! עם דעות נחרצות, עם מסרים, בין היתר, כמו אלה שעל חסרונם קוננה ניצן בטור שלה. מסרים של מחאה, של שלום ושל אנטי-מלחמה.

נוצר ואקום במיינסטרים המוזיקלי, אולי כי אמנים מפחדים, כי יש להם מה להפסיד, או אולי בגלל שהם חשים שתפקידם לבדר ולא להיות סמל פוליטי כזה או אחר – גם בסדר. אני לא אשפוט מוזיקאי על בחירות שהוא רואה כנכונות לפרנסה שלו או לאמונה שלו. זה נכון למיינסטרים, וזה נכון גם לאמני האינדי המבוססים יותר, אלה שפרנסתם תלויה בכך. אבל לוואקום יש צורך להתמלא במשהו, ואם אלה שאנחנו מצפים מהם ליותר לא 'מספקים את הסחורה', יש מי שכן יספק אותה בלי שנצטרך ללעוס את אותם השירים במשך עשורים ולנכס אותם כל פעם מחדש למחאה התורנית.

אין שיר שקורא להפסקת המלחמה? יחלקו על דעה זו יונתן קונדה ודליה שחם, בשתי שפות, ויספרו כמה צמאה האדמה לסיום המלחמה בין בניה. והשבת כל החטופים? עמנואל והכיסופים, יחד עם יוסי בבליקי, אולי דנון ובועז קראוזר, יסתרו זאת בקריאתם – "תנו להם לשוב היום" (ספוילר: לקח להם שנה וחצי נוספות להשיב את החטופים החיים האחרונים). אין הפניית אצבע שמאלנית ביקורתית על אשמים במצב? יספרו לך אנטיתזה על כמה כל מה שדרוש זה כוחו של טיפש אחד להרוס בשנייה.

ומה עם לקיחת אחריות על העתיד? גם את זה יש, כפי שיספרו לכם רותם בר אור וסלומה מי יבנה את העתיד. דו קיום? היש יותר דו קיום מ Isma של סמירה סרייה ונטע וינר? אם יש, זה שיר אחר של אותו הצמד. יש שירי תקווה אופטימים ויש שירי יאוש כועסים כמו "כולנו הפסדנו" של ויתרתי. אני יכול לשחק את המשחק הזה כל היום. אין מוזיקה? דווקא יש. הם אולי לא נראים ולא נשמעים, אבל לא בגלל שהם בחרו לא להיראות ולא להישמע. יש אצבע מכוונת והיא לא של האמנים. מה שאין זו במה גדולה שתיקח את השמאל המוזיקלי ותהפוך אותו להמנונים.

 

הקלות הבלתי נסבלת של יצירת מוזיקה בימינו, כשהטכנולוגיה הופכת לזמינה יותר וזולה יותר, מציפה את ערוצי הסטרימינג באינספור שירים חדשים. ונכון, לא כולם יצירות מופת, אבל חלקם ממש ממש מעולים. קשה לבלוט בין מאה שירים חדשים כל שבוע, נכון. אבל זה כבר האתגר של המוזיקאים, וכשאחד או אחת מהן מצליחים, הרווח הוא של כולם כי האיכויות גבוהות. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש הרבה מוזיקה יותר מראויה שלא מקבלת זמן אוויר, שהוא ההזדמנות שלהם להוכיח שגם להם יש מקום באוזניים של המאזינים.

ואי אפשר להתעלם מהעובדה שבתקשורת הכתובה רוב הסיכויים שלא יאזינו לשיר בכלל, ויתייחסו אליו רק אם יש סיפור אישי יוצא דופן או כותרת מעוררת סקרנות. הנקודה הזו, אגב, היא כללית יותר, ופונה למוזיקאים וליוצרים משמאל וימין כאחד. יש מעט מאוד ביקורת מוזיקה לשם ביקורת מוזיקה. זה קיים, אבל לא מספיק, ואני טוען שוב שיש מקום ליותר, במיוחד בעידן האלקטרוני שבו אין צורך להתחשב בכמות הדפים, הדיו, והמיקום של אייטם על הדף. חייבים לשאול את עצמינו בכנות – האם תקשורת המיינסטרים אשמה בלעדית במצב? האם הגיוני לחשוב שלנו, כמאזינים, יש חלק גם ביצירת המצב?

בסדנת אמן של מכללת ג'אסט מיוזיק, אמרה יסמין ישבי, עורכת המוזיקה הראשית של גלגלצ, שהם מאמינים שהסיבה שאנשים מתחברים לתחנה היא כל המוזיקה הישנה והמוכרת, ושהיא נותנת להם את זה כדי שהמאזינים לא ינטשו. היא דיברה שם על הכנסת ארבעה שירים חדשים לפלייליסט הקבוע של התחנה בכל שבוע, אבל מי שעוקב אחרי הפרוטוקולים של הישיבות האלה יודע שלרוב אלה האיי-ליסטרז שזוכים במקומות האלו.

כאן המקום לשאול את עצמינו, כל אחד ברמה האישית, איפה אנחנו עומדים? האם אני פתוח למוזיקה חדשה וטובה? או האם אסתפק בשלושים שנה נוספות של אותו הדבר? האם אני נכנס לאתר כדי לצרוך חדשות ותוכן איכותי, או 'האם איך נראית היום כוכבת הסיפור שאינו נגמר' הוא שיא התרבות שבאתי לצרוך? (ואני ממש מתאפק לא לציין את התכנים הבאמת מזעזעים, כמו 'כל החפצים המוזרים שנמצאו בתוך…'. טוב, לא כל כך התאפקתי). אז פלא שהשמאל משתמש בשיר בן שלושים שנה כהמנון מחאה? אולי כי הם לא מכירים אחרת? אולי הבעיה היא לא שהשמאל המוזיקלי שתק, אלא שאנחנו לא נחשפנו או הקשבנו למי שדיבר.

הדוגמא הזו של דברי יסמין ישבי נצרבה לי בזיכרון, וסיפקה לי רפרנס להציג פה, אבל כמובן שאני לא בא להצביע על תחנת רדיו מסוימת או עיתון מסוים כמקור כל הרשע. וגם לא הייתי רוצה שייקחו ממני את הטוב והישן והמוכר והחו"ל. אבל כאחד שעוסק בזה מדי יום, אני טוען שניתן למצוא את המקום גם לחדש שבשוליים. יש מי שטוען שתפקידם של הרדיו והתקשורת בכלל, בין היתר, הוא חשיפת קהל המאזינים לאפשרויות נוספות. ובעוד שאי אפשר לומר שתקשורת המיינסטרים לא עושה את זה בכלל, אני טוען שהם יכולים לעשות יותר. לא מעט מוזיקה הראויה להפוך ללהיטים, לנכס תרבותי אמיתי או להמנוני מחאה, הולכת לאיבוד וחבל.

הטור הזה יושב לי בבטן כבר לא מעט זמן, הרבה לפני שפורסם הטור של ניצן. הוא התחיל כפוסט בפייסבוק, שהפך לפלייליסט אנטי מלחמתי אלטרנטיבי משובח, בעזרתם של גולשים שחלקו מוזיקה של עצמם או שהם מכירים, אבל גם שדרנים ברדיו ובלוגרים של מוזיקה, דבר שמחמם את הלב, נותן תקווה ומראה שעצם העובדה שכל אלה קיימים – אומר שיש מקום באוזניים שלנו גם למוזיקה עצמאית חדשה.
שמי אוהד בראון – נשוי, עם שתי בנות, כלבה ומשפחת ארנבים – ולפני כשלוש וחצי שנים נפתח בפניי עולם המוזיקה הישראלית העצמאית באיחור של יותר מדי שנים. מאז אני עוסק ביחסי ציבור למוזיקאיות ומוזיקאים עצמאים מסגנונות שונים, אני כותב טור שבועי שמפרגן לשירים חדשים בניוזלטר המצליח של ימית הגר ומתחזק בלוג מוזיקה בשם אינדי מיוזיק ישראל.