אי שם בתחילתהעשור הקודם עמית אולמן, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי הביאו את המיוזיקל לפרינג' הישראלי עם מחזמר הראפ הבלשי "העיר הזאת" בתיאטרון האינקובטור. בכךהם הראו שלקאמרי ולהבימה אין בלעדיות על מחזות הזמר, והצליחו לייצר חוויה ייחודית גם בלי התקציב של "קברט" או "סיפור הפרברים". כמה שנים לאחר מכן, הם הצליחו לשחזר את ההצלחה הזו עם "תיכון מגשימים" – מחזמר שכולו מחווה לסרטי הנוער. לפני שנתיים "העיר הזאת" זכה לעיבוד קולנועי די מוצלח בהובלתו של אולמן, וכעת תורו של "תיכון מגשימים", שזוכה לעיבוד לא מושלם, אך כזה שמפצה שעל כל פגם שנוכח בו.
>>חיים יבין היה האמת שלנו. הגיע הזמן להודות שזו הייתה אשליה

עלילת הסרט קלישאיתית במכוון – יואב (אמיר בנאי) הוא תלמיד שעובר מנס ציונה לתיכון מגשימים, ואם בתיכון שלכם הטרנד היה קרבות בייבלייד או יוגי-הו, בתיכון מגשימים צוברים סטטוס חברתי דרך באטלים של ראפ – ויואב החדש בדיוק הסתבך עם חנן (יונתן הורנצ'יק), הילד הרע והראפר המבטיח של תיכון מגשימים. אך יואב כמובן מתאהב במלכת השכבה מאיה עדן (יעל שלביה), מה שגורם לו להבין שעליו להוכיח לכולם שהוא גם יכול להשתלב – מה ששולח אותו להתאמן בראפ אצל המאמן האגדי אמסי חמורבי (עמית אולמן) כדי להביס את חנן באליפות הראפ הארצית. במקביל שימי (נועם קליינשטיין בהופעה מצוינת), הידידה של יואב, מאוהבת בו בסתר, ויש גם כמה דמויות שרק מחפשות את מה שכל נער מחפש בתיכון – זיון.

כמחווה לסרטי נוער, הסרט משתמש בהמון מוטיבים שלקוחים מסרטי הנוער של פעם – הרצון לאבד את הבתולין, אינדיבידואליזם וקולקטיביזם, התאהבות נעורים ואנשים מבוגרים בעלי מראה צעיר שבקושי עוברים מסך בתור בני נוער. כל אלה משתלבים לחוויה קולנועית מאוד מהנה, אבל גם פגומה. אבל עוד לפני שנגיע לפגמים, מילה קצרה על ההפקה המוזיקלית של תומר כץ (D Fine Us), שעיבד את היצירה המוזיקלית המקורית שיצר איציק פצצתי להצגה. הפעם תשמעו גיוון מוזיקלי יותר רחב ממה שהתאפשר ב"העיר הזאת", שם נשארו בעיקר בשילובים בין ראפ לג'אז ובלוז שמאפיינים את סרטי הנואר.

שינוי הז'אנר של "תיכון מגשימים", שעובר גם דרך רוק נעורים (תפקיד המסומן בעזרת יובל מנדלסון והשראות פאנק-רוק), מאפשר לסרט לעשות יותר, וזה מורגש. אמנם הפסקול של "העיר הזאת" יותר אחיד, אבל כאן יש יותר שחקנים, קולות ודרכים להישמע. זו עדיין אותה שפה מוזיקלית אותה בנו אולמן, ג'ימבו ג'יי ופצצתי בהצגות, אבל כל דמות מביאה איתה קצב אחר, פלואו שונה ואין שיר שלא מרגיש שייך. החריזה יכולה לפעמים להיות לא מדויקת, אבל מאחר ולא כל דמות נמצאת באותה הרמה – נגיד, בתחילת המחזמר, כשליואב היה עוד הרבה מה ללמוד (נס ציונה, בונאה) – זה עובד, ויש פה כמה שירים שייתקעו לכם בראש לפחות לשבוע.

עם זאת, היתה הרגשה שהפלייבק המוזיקלי מורגש מדי. אולי זה אקט מכוון, ואולי זה ירגיש שונה על מסך ביתי, אבל בצפייה על מסך קולנוע זה פגם במשחק של רוב השחקנים, כי זה הרגיש פחות אותנטי. אמיר בנאי ויונתן הורנצ'יק מצליחים להתמודד עם זה יפה, וגם שחקנים כמו נועם כרמלי ודניאל שלמייב, שני ליהוקים מעולים, שמצליחים לדייק את הדמויות של מיקרו ואפי באמצעות כישרון המשחק והנוכחות שלהם. הצילום המצוין והעריכה הטובה ממשיכים ומרחיבים את הקו הסגנוני שאולמן התחיל ב"העיר הזאת", וזה בין ההישגים היותר גדולים של הסרט הזה, אבל יש פגם אחד שבלט יותר מהכל – הליהוקים.

אולי נתקלתם בי מקטר על זה בעבר, אבל בכל פעם שאראה את התופעה הבזויה הזו, אזרוק עליה זרקור של שיימינג – ליהוק של אנשים שאינם שחקנים. אני לא מכוון כמובן לראפרים שצצים בהופעות אורח בסרט, כי חלק מהקונספט הוא לתת כבוד לסצנה המקומית, ואני גם לא מתייחס לשחקנים בעלי כישרון וללא ניסיון בבית ספר למשחק, כי יש גם כאלה. הכוונה היא לליהוקים של פרצוף מוכר רק בשל הפרצוף המוכר – ויעל שלביה היא דוגמה מצוינת.

היא בבירור החוליה החלשה ביותר לקאסט, וגם אם בעמוד הויקיפדיה שלה רשום שהיא שחקנית (בעיקר בזכות תפקידים כאלו), כשהיא עומדת לצד אנשים שממש למדו את זה לעומק – כמו דניאל שלמייב, נועם כרמלי או עידו ברטל שעושה עבודה מצוינת בתפקיד הארכי-נבל – אין בכלל מה להשוות.זה צורם לראות את ההבדלים האלה ברמת המשחק והביצוע של כל אחד, וכשמנרמלים ליהוקים כאלה זה פוגע בקהילה שלמה של שחקנים שעבדו קשה רק בשביל שדוגמנית חסרת נוכחות או פישר עם אייפון יקחו להם את התפקיד. בין אם מדובר בשורה בפרסומת ובין אם בביט במחזמר ראפ ישראלי, זאת תופעה שצריכה להפסיק.

לפחות הפעם מפצים אותנו על זה עם המון כבוד לסצנת הראפ הישראלית לדורותיה.בסרט עצמו יש המון הופעות אורח של ראפרים מכל הדורות של הסצנה הישראלית, ותמצאו כאן את קוואמי ולירון תאני, את ג'ימבו ג'יי ואולמן עצמם, כמובן, וגם אברהם לגסה, שרק, נורוז, שיר גבאי והדר פרג'ון, ומה אני אגיד – זה פשוט תענוג. כיף לראות אתהניסיון לתת מקום לכל קשת הראפ הישראלי בתפקידי ביט שנכתבו מראש במחזמר כתפקידי ביט – לא מתוך אגו, אלא מתוך צורכי העלילה.

"תיכון מגשימים" הוא לא סרט מושלם. יש בו לא מעט פגמים שחשוב וכדאי לשים עליהם אצבע, אבל כמעט על כל פגם לאורך הסרט יש משהו אחר שמפצה – בין אם מדובר בהופעת אורח משובחת ובין אם במוזיקה מגוונת ועשירה. הוא מהווה גם משהו שלא ראינו שנים בקולנוע הישראלי – מיוזיקל רב משתתפים עם ריקודים המוניים (גם אם חלקם יכולים להיות מהוקצעים יותר), שחקנים טובים (כשהם באמת שחקנים), והמון כבוד לסצנת הראפ המקומית. ובעיקר, הרבה לב ואהבה למיוזיקלס, סרטי נוער, ראפ ומה שביניהם.
תיכון מגשימים, 100 דקות. בימוי: עמית אולמן. עכשיו בקולנוע

• ביקורת סרטים
• תיכון מגשימים
• המסך
• ראפ
• עמית אולמן
• העיר הזאת