תל אביב, תתעוררי: זה הרגע הגרוע ביותר בתולדות העיר להתייאש בו

תל אביב בדיכאון. ויש לה את כל הסיבות בעולם להיות בדיכאון. שמחת החיים ששמה אותה על מפת ערי העולם נעלמה בשבעה באוקטובר ועדיין לא חזרה. ולמה שתחזור. המשבר הכלכלי שהביאה איתה המלחמה סגר מאות עסקים בעיר, סצנת המסעדות בקריסה, חיי הלילה דעכו, תקציב התרבות קוצץ דרמטית, מחוסרי הדיור ברחובות התרבו, יוקר המחייה המזנק הפך את היומיום התל אביבי לקרב הישרדות שבו רובנו מפסידים. וזה עוד לפני החטופים, הנופלים, הפצועים בגופם ובנפשם, המתמוטטים בשקט מבפנים. דיכאון.

>> מי שצוחק אחרון: כך ניצחה "הפטריוטים" את "ארץ נהדרת"
>> מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת

מבחוץ ובמבט שטחי זה נראה שהעיר חזרה לשגרה מתישהו במהלך 409 הימים האחרונים, והיא נמרצת, סואנת ולחוצה כתמיד. אבל זאת לא השגרה שלה. זאת שגרת מוות. מאחורי כל זה מסתתר ייאוש גדול. מתחת לפסאדה המתפקדת, תל אביב היא עיר שבורה שכל הרוח עזבה את מפרשיה. אלפים מתושביה כבר הגלו את עצמם לאירופה, קליפורניה, תאילנד, איפה שלא יהיה – רק לא לראות את השבר הזה ששואב לתוכו את המציאות כולה ומפרק את מה שנשאר ממדינת ישראל.

אפשר להבין את המדוכאים, את המיואשים, את הנוטשים. רק לפני חודשיים עמדנו חצי מיליון איש על דרך מנחם בגין בהפגנה הגדולה בתולדות המדינה. זעקנו, צרחנו, דרשנו את כולם עכשיו אחרי הרצח הנורא של ששת החטופים. בדיוק באותו זמן, התניעו חברי כנופיית נתניהו מבצע שיבוש תודעה נגד הציבור הישראלי שמטרתו ריסוק המחאה למען החטופים והכשרה תקשורתית של הפקרתם. הם הצליחו. הם ניצחו. אנחנו נכשלנו. אנחנו הובסנו. החטופים מופקרים כבר כמעט 14 חודשים. מלחמת השווא נמשכת. ייאוש.

הבעיה היא שזה רגע ממש גרוע להתייאש בו, אולי אחד הגרועים בתולדות העיר והמדינה. אנחנו בעיצומה של הפיכה משטרית אלימה, לא באמצעות רפורמה משפטית אלא דרך השתלטות פוליטית על המשטרה, חקיקה ברוטלית וקמפיינים תקשורתיים של שיבוש תודעה בהיקף של ערוצים שלמים. אנחנו בעיצומה של מלחמה שאיבדה כיוון וחיילים נופלים בה על מזבח שימור הקואליציה. ואנחנו רגע לפני שקואליציית החורבן מסתערת בבליץ של פיטורים וחוקים אנטי-דמוקרטיים על שומרי הסף האחרונים. כפסע מדיקטטורה.

ולא צריך להיות סופר מד"ב דיסטופי כדי לדמיין מה תעשה דיקטטורה לתל אביב. מספיק לפתוח חלון ולהריח את הייאוש, או לפתוח טלוויזיה על ערוץ 12 ולצפות בעמית סגל מגזלט את האומה ומשבש תודעה בשידור חי. אנחנו לא בצומת דרכים. אנחנו לא על סף תהום. עברנו את הצומת והנפילה לתהום בעיצומה. הביוב הבוגדני שנשפך מלשכת ראש הממשלה בפרשת הריגול וזיוף הפרוטוקולים, יחד עם ההסתה המאורגנת נגד היועמ"שית והשב"כ, אינם משאירים מקום לספק: הם הכריזו מלחמה על מדינת ישראל.

בקרב מובילי המחאה נגד קואליציית החורבן יש לראשונה מזה זמן תמימות דעים: אלה שבועות מכריעים לעתיד הדמוקרטיה הישראלית. אולי ימים. התובנה הזאת אינה מייצרת בינתיים התארגנות מחודשת למחאה. זה יצטרך כנראה להיות ספונטני, להתפרץ בבת אחת בכל הזעם שנכבש לאורך השנה ולהתבטא גם במרי אזרחי לא אלים בהיקף חסר תקדים, אם לא למען עצמנו וילדינו אז למען החטופים. או שזה נגמר. אולי זה נגמר. אולי כבר נכנענו מזמן וכל השנתיים האחרונות ברחובות היו רק פרפור אחרון יפהפה של דמוקרטיה אזרחית. אולי.

אבל הרוח התל אביבית ידעה בעשורים האחרונים להתאושש ממשברים קשים ולנצח את הייאוש כשצריך, ואולי גם ברגע הקריטי הזה נצליח לקום מעפר חיינו – פשוט כי לא בטוח שתהיה עוד הזדמנות. על הכף מוטל בסך הכל כל מה שיקר לנו: החופש. השיוויון. הדמוקרטיה. השלום. הזכויות. הערכים. ההומניות. הערבות ההדדית. האתוס האזרחי הישראלי. האפשרות שנוותר על כל זה ללא קרב נראית בלתי נתפסת, לא בעיר הזאת, לא כשרוב מובהק ומוחלט תומך בעסקת חטופים, בסיום המלחמה, בהקמת ועדת חקירה ממלכתית ובהחלפת הממשלה. רק שאין יותר "בלתי נתפס". גם "בלתי נתפס" מת בשבעה באוקטובר.

בשבועיים האחרונים הצליחה התקשורת להסתיר מהציבור הישראלי את העובדה שחייל כמעט נרצח בידי מתנחלים ששברו את ראשו, כמו גם את העובדה שמפגין למען שחרור החטופים נדרס בפיגוע דריסה ונאבק על חייו. ככה נראה העתיד של תל אביב – דברים נוראיים יקרו ויוסתרו, כמו בשטחים ובעזה – אם תחליטו ברגעי האמת להישאר בבית כי התייאשתם וכי כלום לא יעזור. ואם אתם חושבים שתל אביב בדיכאון עכשיו – פשוט חכו ותגלו איזה דיכאון ודיכוי עוד מחכה לה.