העבודות של בוגרי בצלאל מתחמקות מפוליטיקה ולא מחדשות דבר
תערוכת הבוגרים של התואר השני בבצלאל מהודקת, מהנה וקומוניקטיבית. הבעיה היחידה היא שכמעט כל העבודות בה נראות כמו דברים שכבר ראינו
מה בא אחרי פייר וויג? זה מה ששואלים בוגרי התוכנית לתואר שני בבצלאל בקטלוג תערוכת הבוגרים. וויג, אחד האמנים הגדולים בדורנו, מעמיד בשלושת העשורים האחרונים רף גבוה וכמעט בלתי עביר של עשייה אמנותית. לא משנה כמה חדשני וחתרני תהיה בתור אמן, וויג היה שם קודם ועשה את זה לפניך.
זאת פחות או יותר התחושה בתערוכת הבוגרים של התואר השני שמוצגת בימים אלו בשלוחה התל אביבית של בצלאל. מיזוג בין מדע ואמנות, מיצבים מבוססי זמן וסאונד, פרפורמנס ופרפורמטיביות וסוגיות של אותנטיות וניכוס אמנותי – אלו פחות או יותר המדיומים והנושאים שמעסיקים את בוגרי בצלאל השנה, אבל את כל אלו עשה וויג ועשו גם אחרים פעמים רבות כל כך.
עוד כתבות מעניינות:
אמנות שחורה היא הדבר החם – והצביעות חוגגת
האמנית הגדולה בעולם יוצרת מתוך בי"ח פסיכיאטרי בטוקיו
מסע בעקבות מדריך טיולים מקולקל
לא מדובר בתערוכה גרועה בכלל, נהפוך הוא – היא הרבה יותר מהודקת, מהנה וקומוניקטיבית בהשוואה לתערוכות הבוגרים בבצלאל בשלוש השנים האחרונות תחת ניקולה טרצי, ראש התוכנית השנוי במחלוקת. בתחילת השנה האקדמית הוחלף טרצי בדור גז, מינוי מתבקש לנוכח ההצלחה הפנומנלית שלו בתור ראש המחלקה לצילום בתואר הראשון של בצלאל. שינוי המשמרות הזה בהחלט ניכר בתערוכת הבוגרים הנוכחית, ובכל זאת תחושת דז'ה וו קשה שורה כמעט על כל העבודות המוצגות בה.
בעוד טרצי הפנה את מבטו החוצה לנעשה בעולם האמנות הבינלאומי (הוא ממשיך לעשות את זה וזוכה להרבה ביקורת בתפקידו החדש כאוצר הראשי במרכז לאמנות עכשווית), גז מפנה את המבט פנימה אל העשייה המקומית, גם בתור ראש התוכנית וגם בתור אמן. שאריות הבינלאומיות שהנכיח טרצי עדיין מורגשות בקרב בוגרי התוכנית השנה, שעסוקים פחות בנושאים מקומיים ויותר בסוגיות אוניברסליות. האסקפיזם הזה די מפתיע בהתחשב בסערות הפוליטיות שמייצר בצלאל בירושלים, האחרונה שבהן רק לפני שבועיים עם שלטי שמות ההרוגים בעזה שנתלו במסדרונות בית הספר.
העתק של רפרודוקציה סינית
כמה ניסיונות לעסוק בפוליטיקה ובמקומיות בתערוכה עוברים דרך מסננים משחקיים, הומוריסטיים, מתחמקים ונטולי עמדה. גיא ברנרד רייכמן מציג מיצב דיורמה אלים ואכזרי, דיסטופיה חולנית שמשולבים בה בין היתר קופים חובשי כיפה, ראשים ערופים נוסח דאעש וחייזרים מעוותים לובשי שחורים. אבל בתוך החזון האלים והקיצוני הזה קשה למצוא עוגן אקטואלי. העבודה נראית כמו קול ענות חלושה לסערות שפוקדות את בצלאל (ואת ישראל בכלל) ולתחושת הדחיפות המוצדקת של גז לעסוק במקומיות.
שאיה חזן, אמנית שווייצרית שעלתה לארץ לפני שלוש שנים, מתייחסת בפרויקט שלה לאותה אדישות פוליטית דרך העצמתה. בשתי עבודות וידיאו שמוצגות זו מול זו מופיעה חזן בחלל ריק ושחור, נראית כמו מטיפה אוונגליסטית לא מוצלחת במיוחד ויורה ססמאות, שבבי אינפורמציה ודברי הבל סותרים ומתחמקים שנכנסים לאוזן אחת ויוצאים מהשנייה – מהעצמה נשית, דרך כלכלת האובייקט האמנותי ועד האדרת הבורות.
האמנית היחידה שכן נוגעת באופן ישיר במקומיות היא דווקא אמנית זרה, ליסה גרוסקופף האוסטרית. גרוסקופף עיבדה עבודות של יוחנן סימון, שידוע בציורי הפסטורליה הקיבוצית של שנות ה־50־60. היא מחקה מתוכן בעבודת פוטושופ את הדמויות האנושיות, שלחה למפעל רפרודוקציות סיני וקיבלה חזרה ציורים מזויפים תוצרת סין שאותם היא מציגה תחת שמה. שאלות מעניינות על ניכוס אמנותי ותרבותי, ערכה של יצירת האמנות ומחברה, אותנטיות וזיוף, זרות ומקומיות עולות מהפרויקט של גרוסקופף, רק חבל שכל כך הרבה אמנים כבר עסקו בזה והסוגיות האלו נטחנו עד דק: כריסטיאן ינקובסקי עשה את אותה פעולה בדיוק של הצגת רפרודוקציות סיניות מזויפות של אמנים כמו קאראווג'ו ודיוויד הוקני, דאג פישבון עשה את זה עם ציורי אולד מאסטרס מאוסף גלריית דאליץ' והרשימה עוד ארוכה.
סיוון אלירזי מציגה עבודות צילום פרפורמטיביות יפות ומהורהרות שעוסקות בזהות, בנוף ובמגדר, אבל גם במקרה הזה הן נראות כמו כל כך הרבה דברים אחרים שנעשו בעבר. בעבודה "גאוותו של אדיפוס", למשל, אלירזי מצולמת כשהיא הולכת על חבל דק בחוף הים בחיפה, צילום שנראה כמו העתק מדויק של עבודת הווידיאו "Touch" של ג'נין אנטוני מ־2002 שבה היא נראית צועדת בטקסיות על חבל דק באוויר, במפגש בין הים לשמים.
גם שאר העבודות בתערוכה הן סופר אסתטיות, "נכונות" ועכשוויות אבל נראות כאילו נוצרו במחולל טרנדים. אין ספק שהן ישתלבו נהדר בתערוכות נושא מוזיאליות. פלורה דבורה האיטלקייה מציגה את הטרנד החם בעולם האמנות – גידול בקטריות; אוליביה הילד במיצב סאונד סטייל ג'נט קרדיף שמהדהד בחלל ויוצא החוצה לרחוב ההומה; וגיל־לי כהן בסדרת עבודות וידיאו פרפורמטיביות שבהן היא עורכת פעולות אינטימיות במרחב הציבורי, משהו בין ויטו אקונצי לאיציאר אוקאריס.
תערוכת הבוגרים בבצלאל, שמסמנת את יריית הפתיחה לעשרות תערוכות הבוגרים השנתיות שייפתחו בקרוב, היא מלכודת דבש – מזמינה, מפתה ומהנה, אבל מתחת לפני השטח היא מתגלה כעייפה, מתחמקת ומיואשת.
← תערוכת בוגרי התוכנית לתואר שני באמנויות של בצלאל, דרך סלמה 60 תל אביב, עד 9.6