אמנות שחורה היא הדבר הכי לוהט כרגע – והצביעות חוגגת

המכירות הפומביות בסותביס בניו יורק נראות פחות או יותר אותו דבר, עם אותם שמות גדולים כמו ואן גוך ואנדי וורהול ששוברים כל פעם את שיאי המכירות של עצמם. אבל אירוע יוצא דופן התרחש בשבוע שעבר בבית המכירות הפומביות המעונב כשציור של האמן קרי ג'יימס מרשל נמכר במחיר של 21 מיליון דולר. זה לא מחיר חריג במכירות הפומביות הגדולות. באותה מכירה נמכרו עבודות במחירים גבוהים יותר של המאסטרים המודרניים הגדולים. אבל העובדה שהציור שנמכר הוא של אמן אפרו אמריקאי הפכה את המעמד לאירוע היסטורי של ממש – מדובר במחיר שיא לאמן שחור עכשווי פעיל. הרוכש המאושר, דרך אגב, התעקש להישאר אנונימי אבל מהר מאוד התגלתה זהותו – הראפר שון קומבס (פי דידי), שידוע כאספן אמנות נלהב.

העבודה של מרשל מ־1997, ציור אקרליק ענקי בגודל של כמעט 4 מטר, היא מעין פרפראזה על ציורי הפסטורליה האימפרסיוניסטית של המאה ה־19. רק שבמקום הגברים הלבנים האירופאים מרשל מעמיד בה דמויות שחורות – הן מצוירות יושבות בפארק, משחקות גולף, קרוקט וסקי מים, כאילו הן חיות להן בפרבר אמריקאי אמיד. איימי שרלד, עוד מאמי לאומית אפרו אמריקאית שפרצה השנה בזכות הדיוקן המדובר שציירה של מישל אובמה, עושה אותו הדבר לדמויות השחורות שלה – היא מעמידה אותן בתוך התפאורה של הציור המערבי המסורתי ויוצרת היסטוריה אלטרנטיבית לאפרו אמריקאים.

הדיוקן המדובר של מישל אובמה, שציירה איימי שרלד (צילום: מארק ווילסון/Getty Images)

עוד כתבות מעניינות:
הפליטים שעושים אמנות מדהימה בישראל
ברק ומישל אובמה עשו היסטוריה במעוז הכי לבן באמריקה
האמנית הגדולה בעולם יוצרת מתוך בית חולים פסיכיאטרי

סיפורי ההצלחה של מרשל ושל שרלד הם רק טיפה קטנה בים שמוצף באמנות שחורה ובאמנים שחורים, שהפכו להיות הדבר הכי חם בסביבה לאחרונה. בשנה האחרונה ישנו גל חסר תקדים של אמנות שחורה – במוזיאונים ובגלריות מתקיימות עשרות תערוכות, בבריטניה זכתה השנה לראשונה בפרס טרנר היוקרתי אמנית שחורה והשבוע כאמור הצטרף קרי ג'יימס מרשל בן ה־62 לרשימת ההישגים המכובדת. בכלל, נראה שארצות הברית מגלה מחדש את האמנות והתרבות השחורה – לפני חודש זכה קנדריק לאמאר בפרס פוליצר והעלה את ההיפ הופ לדרגת אמנות אליטיסטית, וגם סרט גיבורי העל החדש "הפנתר השחור" עושה להוליווד בית ספר בכל מה שקשור לייצוג שחורים בקולנוע.

אמנות שחורה, אוצרים לבנים

עד לא מזמן האמנות השחורה נחשבה לז'אנר שולי וחובבני. רוב האמנים השחורים והאפרו אמריקאים התקיימו בעולם אמנות מקביל עם גלריות קטנות משלהם ואספנים משוגעים לדבר. אבל שוק האמנות המשתנה, שכל הזמן מחפש את הדבר הבא במקומות הכי פחות צפויים, עם תנועת Black Live Matters שמורכבת מלא מעט אמנים, דחפו קדימה אמנים שחורים – למשל הציירת נינה שאנל אבני והצלמת לה טויה רובי פרייזר, שמציגות בעבודות שלהן מראות קצת פחות נעימים ופסטורליים מאלו של קרי ג'יימס מרשל ואיימי שרלד.

"Past Times", עבודתו של קרי ג'יימס מרשל

אחת התערוכות שנתנו דחיפה לפריחה חסרת התקדים של האמנות השחורה היא "Soul of the Nation", תערוכת בלוקבאסטר שהוצגה בסתיו האחרון בטייט מודרן (ולאחר מכן נדדה למוזיאון לאמנות אמריקאית בארקנסו). התערוכה התמקדה באמנות שחורה בשנים 1960־1980 והציגה נרטיב שונה לחלוטין ממה שלימדו אותנו ספרי האמנות – לא רק הפופ ארט הלבן מבית מדרשם של אנדי וורהול, רוברט ראושנברג ורוי ליכטנשטיין שלט, אלא גם זרמים תת קרקעיים של אמנות שחורה פוליטית ובועטת, שנראתה אחרת לגמרי ממה שוורהול וחבריו עשו.

מלבד התערוכה בטייט מודרן הוצגו בשנה האחרונה עשרות תערוכות שעסקו בנקודת הזמן הזאת בהיסטוריה של האמנות השחורה; במוזיאון ברוקלין בניו יורק הוצגה תערוכה של אמניות שחורות על רקע הגל השני של הפמיניזם בשנות ה־60 בארצות הברית, ובבריטניה הוצגה תערוכה נודדת שעסקה בתנועת האמנים השחורים באנגליה של אותה תקופה.

אבל למרות הפריחה האדירה של האמנות השחורה, נראה שהצביעות עדיין חוגגת. מאז שנפתח בשנת 2000 הטייט מודרן, שהתהדר בתערוכת הבלוקבאסטר המדוברת, מעולם לא הציג תערוכת יחיד לאמן שחור; רוב האוצרים במחלקות האפריקאיות הם לבנים (רק בחודש שעבר מוזיאון ברוקלין נאלץ להגן על החלטתו למנות אוצרת לבנה למחלקת האמנות האפריקאית), והביקורות טוענות שגל התערוכות הנוכחי נובר בעבר ומתעלם מההווה. "כל 28 שעות נרצחים גבר, אישה או ילד שחור על ידי כוחות המשטרה או הביטחון בארצות הברית", נכתב באתר של Black Live Matters. "משום מה מוסדות האמנות מעדיפים לשקוע בנוסטלגיה רחוקה מאשר להתמודד עם הנושא הבוער שמעסיק לא מעט אמנים עכשוויים".

אפשר להגיד שמצבה של האמנות השחורה היום דומה לזה של הנשים – לכאורה עולם האמנות חוגג את הפלורליזם ואת הליברליות ברוח ה־MeToo, אבל מאחורי הקלעים הוא עדיין נשלט ברובו על ידי גברים לבנים שמושכים בחוטים, גם של הנשים וגם של האמנים השחורים. אפשר רק לקוות שגם במקרה הזה המהפכה עוד תבוא.