טיים אאוט timeout

וורהול במוזיאון ת"א: אוסף צילומים של חובב אינסטגרם גרוע במיוחד

| מאת: מיטל רז

הבנאליות, הציניות והריקנות המודעת לעצמה באמנות של אנדי וורהול הופכות את תערוכת צילומי הפולארויד שלו לרלוונטית מתמיד. זה לא בהכרח דבר טוב

אנדי וורהול (צילום: Getty Images)

במאמר שפורסם ב"טיים" לפני שלושה חודשים האשים האמן אלכס מלמיד את אנדי וורהול בעלייתו של טראמפ לשלטון. "לטראמפ יש נרקיסיזם ילדותי, תיאבון וורהולי לפרסום", הוא כתב. נשמע מופרך, אבל יש בזה משהו: טראמפ הוא תוצר של שנות ה־80 הפרועות, תקופה של פריחה חסרת תקדים באמנות העכשווית שהונהגה על ידי וורהול, שאותו פגש בכמה הזדמנויות. "להרוויח כסף זה אמנות, עבודה היא אמנות ועסקים טובים הם האמנות הטובה ביותר", אמר וורהול במשפט שהפך להיות המוטו של טראמפ.

השנה מציינים 30 שנים למותו של וורהול ובאופן מפתיע עולם האמנות לא ממש מתרגש מהתאריך. אולי כי הדיון האינסופי על וורהול – גאון או טיפש – כבר מיצה את עצמו ואולי כי ההשפעה שלו טבועה כל כך עמוק בתרבות העכשווית: תיעוד אובססיבי, מיתוג עצמי ועיסוק כפייתי במפורסמים – וורהול היה שם קודם ועשה את זה לפני כולם.

קשה היום לדמיין את הטלטלה שוורהול גרם לתרבות ולאמנות בשנות ה־60. עד אז האמנות האמריקאית נשלטה על ידי אליטות אינטלקטואליות מבית מדרשם של מארק רותקו וג'קסון פולוק. ואז הגיע וורהול, שבז לאמן האינדיבידואליסט המתייסר, היה מכור לכסף ולפרסום ועשה עבודות שכולם יכלו להבין ולאהוב – ממבקרי אמנות (טוב, לא כולם) ועד ילדים. האינפנטיליות האמנותית, החד ממדיות וההערצה לפרסום ולתרבות "הנמוכה" היו נר לרגליו של וורהול וגם של הבאים אחריו. גם מי שלא מאמין שוורהול הוא אמן גדול, מכיר בעובדה שהוא שיקף באופן יוצא דופן את תרבות הצריכה האמריקאית הבהמית.

מיק ג'אגר. היחיד שמוכר לקהל הישראלי (מתוך התערוכה)

מיק ג'אגר. היחיד שמוכר לקהל הישראלי (מתוך התערוכה)

אכן, תעשיית וורהול שרדה ונותרה מוצלחת במיוחד גם 30 שנים אחרי מותו – מעבודות הווידיאו האקספרימנטליות ועד הדפסי הרשת המשוכפלים שהפכו לסימן ההיכר שלו. בשנים האחרונות מציפות את השוק עבודות חדשות של וורהול, תמונות הפולארויד שלו. הוא צילם יותר מ־20 אלף תצלומים במצלמת פולארויד מגושמת וישנה. אלו צילומי סנפשוט מהירים, חלקם גרועים ומעוותים בכוונה, בעיקר של כל המי ומי של עולם הקולנוע והמוזיקה בשנות ה־60־70. הסיבה להצפה הזאת היא קרן אנדי וורהול, שעושה עבודה ראויה לציון בשימור המותג – בשנתיים האחרונות היא יצאה במסע פילנתרופי וחילקה כמעט את כל תצלומי הפולארויד שלו למוסדות אמנות.

חלק מהם ניתנו גם למוזיאון תל אביב, והוא מציג בימים אלו תערוכה של הרכש החדש. התערוכה מורכבת משש סדרות של צילומים שנעשו בתחילת שנות ה־70, כמה שנים אחרי שואלרי סולאנס, הפמיניסטית הרדיקלית, ניסתה להתנקש בחייו וסימנה את תחילת תקופת וורהול המאוחר והפחות טוב. התאווה לפרסום, הצבעוניות העזה והעבודות הגדולות מהחיים מחליפות את מקומן בפורמט קטן של צילומים מהירים וחטופים, מעורפלים ומונוכרומטיים.

מדובר בתערוכה וורהולית מובהקת – בנאלית, נטולת רגש ומשעממת. אבל קשה להבין את ההקשר הרחב ואת המורשת של וורהול בתערוכות מהזן הזה. לא סתם התצלומים האלו לא יצאו החוצה במשך שנים, הם נראים כאילו נועדו לניסיונות ראשוניים או לשימוש אישי וקשה להרכיב מהם דיוקן של אמן פורץ דרך. אז כן, גם כאן אפשר למצוא תמונות של כל עשירי ומפורסמי התקופה – דוגמניות, שחקנים ויורשי עצר, אבל חוץ ממיק ג'אגר, אף אחד מהפרצופים לא מוכר היום, בטח שלא לקהל הישראלי. סדרת צילומים חזקה אחת היא של ילדות אנונימיות שתיעד וורהול במסיבות יום ההולדת הצנועות שלהן, סוג של פראפרזה על המסיבות המפוארות והנוצצות שלו. וורהול היה רווק ללא משפחה, אבל הוא תמיד הקיף את עצמו בילדים ואפילו יצר בתחילת שנות ה־80 סדרת עבודות לילדים בנושא צעצועים. תצלומי הילדות הן מהעבודות הבודדות שאפשר לזהות בהן נגיעה אישית, אינטימית ונוגה. אבל בלי ההקשר הרחב לחייו וליצירתו, התערוכה נראית פשוט כמו אוסף צילומים של חובב אינסטגרם גרוע במיוחד.

30 שנים למותו של וורהול ונראה שעולם האמנות עוסק פחות במורשת שלו ויותר במחירים המאמירים שלו. היום אנדי וורהול הוא לא פחות מתאגיד מפלצתי – העבודות שלו מהוות כשישית ממכירות האמנות העכשווית בכל העולם. אבל בניגוד לאמנים אחרים, וורהול היה בוודאי נרגש לראות את התעשייה המשגשגת שלו, שכנראה לא תפסיק לפרנס בשנים הקרובות גלריות, בתי מכירות פומביות ואספנים.

"אנדי וורהול: תצלומים מאוסף המוזיאון", מוזיאון תל אביב, עד 21.10

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: f899107eb0f0d89