טיים אאוט timeout

ברק ומישל אובמה עשו היסטוריה במעוז הכי לבן באמריקה

| מאת: מיטל רז

הזוג הנשיאותי-לשעבר הפך את טקס חשיפת הדיוקנאות המסורתי והמנומנם לאירוע היסטורי, בזכות בחירה אמנותית-חברתית יוצאת דופן שהאמריקאים לא יודעים איך לאכול

הזוג אובמה חושפית את הדיוקנאות בסמית'סוניאן (צילום: GettyImages)

טקס חשיפת הפורטרטים הרשמיים של הנשיאים האמריקאיים בגלריית הדיוקנאות הלאומית בוושינגטון הוא בדרך כלל אירוע מנומנם למדי, שזוכה לסיקור מזערי בתקשורת, אם בכלל. אבל ביום שני כשהדיירים החדשים, ברק ומישל אובמה, הצטרפו לאוסף, הפך הטקס הזניח הזה לאירוע היסטורי של ממש.

הדיוקנאות של הזוג אובמה לא דומים לשום דבר שנראה בגלריה, מעוז האמריקנה הלבנה, שאותה מעטרים פניהם של אישים שעיצבו את פניה של ארצות הברית – מג'ורג' וושינגטון ועד אל קפונה. אין ספק שמדובר במעמד יוצא דופן מכל הבחינות – הנשיא השחור הראשון והפירסט ליידי השחורה הראשונה צוירו (לבקשתם) על ידי שני אמנים שחורים, שמנסים לשבור את המוסכמות של ציורי הדיוקנאות המסורתיים.

לדיוקנאות של מנהיגים יש היסטוריה ארוכה בתולדות האמנות – לכל אורך ההיסטוריה האנושית מנהיגים ביקשו להנציח את דמותם בפסלים, בציורים ובמטבעות ולצייר דרכם אידיאל של כוח, עוצמה, הירואיות ומוסריות. הדיוקנאות הרשמיים של נשיאי ארצות הברית לשעבר שמרו כל השנים על הקונבנציות המוכרות: ברוב ציורי הדיוקנאות הנשיאים נראים עומדים בחדר הסגלגל, לבושים בחליפות מחויטות, מביטים קדימה אל אופק בלתי נראה ומשדרים עוצמה ויציבות. גם דיוקנאותיהן של הנשים הראשונות, מסורת שהתחילה בגלריית הפורטרטים לפני עשור עם הילארי קלינטון, נוטות בדרך כלל לעשות אידיאליזציה לאישה שלצדו.

התוספת החדשה לאוסף גלריית הדיוקנאות היא ללא ספק הדבר הכי מוזר ומשונה שראה המוסד המעונב והמיושן הזה: את הדיוקן של הנשיא לשעבר צייר קהינדה ווילי בן ה-41, בחירה מתבקשת למדי: ווילי, שנולד לאב קנייתי ולאם אפרו-אמריקאית, בוגר לימודי האמנות באוניברסיטת ייל, הוא אמן פופי וקליל לעיכול. כבר כמעט שני עשורים הוא עושה מיש-מש בין התרבות המערבית לאפריקאית; הוא משתמש בז'אנר הקלאסי של הדיוקנאות המערביים ושותל בתוכו דמויות אפרו-אמריקאיות על רקעים דקורטיביים וססגוניים.

בדיוקנו של הנשיא ה-44, אובמה מתואר יושב בחליפה ללא עניבה על קצה של כסא משרדי בסגנון המאה ה-18. הוא מישיר מבט (ולא מביט קדימה אל האופק כמו דיוקנאות של מנהיגים אחרים) ורוכן קדימה, נראה צף על רקע צמחייה עבותה ופרחים סימבוליים שקשורים לביוגרפיה הפרטית שלו – היסמין מסמל את הוואי ארץ הולדתו, השושנים הכחולים מתייחסים לשושלת הקנייתית של אביו והחרציות הן הפרח הרשמי של שיקאגו.

איימי שרלד, שציירה את דיוקנה של מישל אובמה, היא אמנית פחות מוכרת מווילי, אבל גם היא מזוהה עם ז'אנר הדיוקנאות המיושן שמתחיל שוב לצבור תאוצה. כמו ווילי, גם שרלד מנכסת את ציורי הדיוקנאות המערביים להיסטוריה השחורה ומעמידה במרכז הציורים שלה דמויות אפרו-אמריקאיות על רקע צבעוני, בדרך כלל בתנוחות אריסטוקרטיות ובבגדים מוקפדים. מה שבולט אצל שרלד הוא גוון העור השחור שהופך אצלה לאפור (היא מגיעה לגוונים האלו על ידי ערבוב של צבע שחור ולבן, כמה מפתיע).

בדיוקן הנשיאותי של שרלד, מוצגת מישל אובמה באותו אופן – גוון עורה אפרפר, היא יושבת על כסא בלתי נראה על רקע כחול ולובשת שמלה גיאומטרית של המותג "מילי". השמלה לא נבחרה סתם (ברור שלא), היא "עוצבה בהשראת קהילת נשות הג'י בנד באלבמה, שהופכות שאריות של בגדים לשמיכות טלאים שהן יצירות מופת", אמרה שרלד בטקס ביום שני.

על פניו, נראה שהדיוקנאות של האובמאז עושים היסטוריה במסורת ציורי הדיוקנאות הנשיאותיים ומתקנים את העוול בייצוג שחורים באמנות. הבעיה היא ששני הציורים כל כך שונים ומוזרים, על הקומפוזיציות המעוותות (שלה) והסוריאליסטיות (שלו), עד כדי כך שהאמריקאים לא באמת יודעים איך לאכול אותם. האם מדובר באמנות עכשווית בועטת ופוליטית, או פשוט בציורים גרועים שעושים שימוש באיקונוגרפיה סתמית, מתייפייפת ולא מתוחכמת במיוחד? השאלה נותרת פתוחה לדיון, שבטח יתחדש עם חשיפת דיוקנו של הנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb