טיים אאוט timeout

מה קורה כשנותנים למוזיקאי הגדול בדורנו לכתוב פסקול

מה נשמע
| מאת: שי סגל

יחד עם הסרט שאותו הוא מלווה, "Black Panther" של קנדריק לאמאר הוא פרויקט במשקל כבד. לאמאר הפך את ההזדמנות לכתוב פסקול לחגיגת שיתופי פעולה מהאגדות. וגם: Shame הם הטינופת המרוכזת הכי גדולה שאלוהים ידע לאחרונה

קנדריק לאמאר (צילום: GettyImages)

קנדריק לאמאר – Black Panther

אלה שנים מכריעות בתרבות הפופ. הפמיניזם הרדיקלי מצא את הסיכה שחדרה את העור העבה של הוליווד הפוריטנית. סחפי האשטג כמו OscarsSoWhite# פגעו בתדמיתו של טקס האוסקר הלבן, ובהמשך, בשנת 2015, נבחרה נשיאה חדשה לאקדמיה האמריקאית לקולנוע – שריל בון אייזקס – האישה השלישית שמובילה את האקדמיה והאפרו-האמריקאית הראשונה לכהן בתפקיד זה. "וונדר וומן" שיצא בשנת 2017 יצר גל הלם בזכות שחקנית יהודיה, ישראלית – שדיברה בגאון על כוחן של נשים בתעשייה (עם רפרור לכוחות העל של דיאנה, דמות שנוצרה ב-1941). ובינואר האחרון גם אופרה עלתה לבמה והתחילה לכאורה את קמפיין הנשיאות האפרו-פמיניסטי שלה, כי על הגל הפוליטי הזה – מה לעשות – כדאי ומשתלם לעלות.

מבחינת הוליווד הנרקיסיסטית, הכיוון הוא אחד: הוליווד משתנה, אמריקה משתנה, העולם המערבי משתנה. אלא שהתנועות הרדיקליות כמו MeToo או תנועת Black Lives Matter הן בין היתר המקור להשתלשלות התודעתית והגורמות העיקריות לכך שהפקות כמו "וונדר וומן" של DC קומיקס ו"הפנתר השחור" של מארוול יהפכו לאירועים בסדר גודל מפלצתי.

סרטים שחורים כבר נעשו בתקציבים משתנים. ווסלי סנייפס עשה את "בלייד", רוברט טאונסנד עשה את "איש המטאור" ושאקיל אוניל עשה את "סטיל" – חלק הצליחו באופן יחסי, אחרים נכשלו כישלון חרוץ. גם פסקולים שחורים הופקו בעבר, כמו "גברים בשחור" מ-1997 ו"פנתר" מ-1995. אלא שהפעם, "הפנתר השחור" של הבמאי ריאן קוגלר מתפאר במעין סינרגיה בין היוצרים, הקהל, הוליווד, השחקנים וכמובן, קנדריק לאמאר. במובן הזה, ההדדיות והמטרות המשותפות דוחפות את המבקרים לכתוב משפטים סנסציוניים כמו "זה עידן חדש", בלי שהם זוכרים – בעיקר כדי שהתוקף לא יפוג מהר מדי – שהוליווד רחוקה שנות אור מנאורות, ושכל עשייתה נועדה להשביע את הרעב לממון.

כך או כך, המערב דרוך לתיקוני עוולות וזקוק לטיפוסים אקסצנטריים וחתרניים שייצגו אותו ואת הערכים שאליהם הוא שואף: ליברליזם ותודעה שמשוחררת מכל מה שחשוך, דכאני ופג תוקף מוסרי. מהסיבות האלה, את הפניה של קוגלר לקנדריק לאמאר אפשר היה לנבא מזמן. הבמאי המדובר ביותר היום והמוזיקאי הגדול בדורנו, שתי דמויות שמחלצות את אמריקה הלבנה מעצמה, עושות בדיוק את המצופה מהן והרווח הוא אדיר לכל הנוגעים בדבר: הוא פוליטי, כלכלי, תודעתי. "הפנתר השחור", הסרט והפסקול, הוא בוסטר גדול לאבולוציה האיטית של הוליווד ושל תרבות הפופ הנוכחית. לצורך העניין, לפני חמש שנים לא היה לו סיכוי לעבור את מבחן הקהל.

קוגלר פנה ללאמאר, ביקש שיתרום כמה שירים ונתן לו לצפות בחלקים מהסרט. התוצאה היא אלבום שלם תוצרת קנדריק והקולקטיב Top Dawg שלו (שכולל שמות כמו סקולבוי, Q, Ab-Soul, SZA, Isaiah Rashad ועוד) בהפקת Sounwave (מארק ספירס) ועוד מפיקים מתחלפים והפתעות כמו BADBADNOTGOOD. לאמאר, שיכול היה להפוך את זה לעוד אלבום של קנדריק לאמאר – החמישי בעשור הנוכחי – עשה מזה פרויקט צד. אמנם במשקל כבד, אבל לא כזה שיתפוס את המקום החמישי בדיסקוגרפיה שלו. סרט כמו "הפנתר השחור", שתוכנו הפנימי והחיצוני עוסק במאבק שחור, חייב לכלול ארסנל של יוצרים ולא להימצא ברדיוס של אדם אחד, מלך בדורו ככל שיהיה. כך קרה שהפסקול שכולל 14 שירים מכיל יותר מ-20 טאלנטים מוכרים וחדשים כמו SZA, טראוויס סקוט, וינס סטייפלס, אנדרסון פאק, ג'יימס בלייק, Khalid, סקולבוי Q, 2 Chainz, Saudi, דה וויקנד, פיוצ'ר, ג'יי רוק, זאקרי, מוזי, ג'ורג'ה סמית', Sjava ועוד. הרעיון היה ליצור שיתופי פעולה מפוצצים, שגם אם אין בהם הרבה מעבר לאר אנ' בי מצומצם יחסית – אי אפשר יהיה להתעלם מהם.

הסינגלים שקידמו את "Black Panther" ויצאו בחודש האחרון, "All the Stars" עם סזא, "King’s Dead" עם ג'יי רוק, פיוצ'ר וג'יימס בלייק, ו"Pray for Me" עם דה וויקנד, אמנם התקבלו בהתרגשות, אבל לא מייצגים לגמרי את הפסקול. הנטיה האקספירמנטלית של לאמאר והשימוש שלו בטניקות כבדות של ראפינג לא פסחו על הסרט של מארוול. במקום זה, הוא הקדים להגיש שירי פופ מסחריים – לא רעים בכלל אבל רחוקים מהעשייה שלו – והתפרע בשאר הזמן. המוזיקה כאן מאתגרת לא פחות מ"To Pimp a Butterfly"; יש רגעים סוריאליסטיים, פסנתרים מנותקים, הפרה של הקצב, ג'אז וביצועים שיכולים לקדוח את הראשים של חובבי הקומיקס לקירות האקוסטיים של בתי הקולנוע.

בשיר הנושא, שפותח את כל ה-14, קנדריק איטי, אחר כך נוירוטי, מיד נבלם ואז חוזר לאמץ את המכניקה הקרה של מכונות ירייה ומתכוונן על מטרות נעות באופק. "מלך של העיר שלי / מלך של הארץ שלי / מלך של המולדת שלי". בהמשך מגיע "X" עם סקולבוי Q, 2 צ'יינז ו-Saudi, בו כל הארבעה מאיצים יחד וזה עובד פחות טוב. "The Ways" עם Khalid ו-Swae Lee הוא הנחיתה המתבקשת מ"X", כשקנדריק מעביר אותנו לאר אנ' בי חלקלק, מתחכם פחות, אבל לא מעניין במיוחד. "I AM" של ג'ורג'ה סמית' הוא בין קטעי האר אנ' בי המשכנעים והיפים יותר, שעומדים בזכות עצמם (בניגוד ל"Redemption Interlude".("Paramedic" שווה האזנה עד הסוף בזכות השבירה הנהדרת של הרפטטיביות לקראת סופו. עוד קטעים מצוינים: "Bloody Waters" שכבר יצר הייפ לא קטן ו"Season" שזורח מעל הכל יחד עם הביצוע של סמית' הצעירה ל-"I Am".

מעניין לשמוע איך השירים האלה, שחצי מהם מתעלה על החצי האחר, יישמעו בהקשר של הסרט. הימור קל הוא שהפסקול יצלח את מבחן ההקרנה יחסית בקלות. גם אם לא, לפחות יצא מזה אלבום לא רע בכלל.

Shame – Songs of Praise

שירי השבח של Shame, להקת הפוסט-פאנק החדשה מדרום לונדון, הם הטינופת המרוכזת הכי גדולה שאלוהים ידע לאחרונה. על הנייר וגם בשמיעה: הם לא שונים מכל להקה בריטית לבנה אחרת. יותר מזה, פעם צ'רלי סטין וחבריו קיבלו מכתב עם המילים המבאסות "שיים היקרים, אתם לא יכולים להשוות את עצמכם גם לחתיכת חרא שנתלית מהתחת של מארק אי סמית'. הגיע הזמן לפרוש". בשיר הפותח, "Dust on Trail", סטין מקבל עליו את דין ההייטרים בהבנה מעוררת הערכה ושר "מה הטעם לדבר / אם כל המילים שלך נאמרו". העניין הוא, שלא משנה אם מדובר בעוד להקה דרום-לונדונית של נערים זועמים, סרקסטיים וחריפים ששמעו מלא דה פול ופוגאזי – שיים עושים את זה נכון. סטין השיג את הכריזמה שאלכס טרנר איבד בעשור הקודם; הוא מטיף, צורח, יורק ומפגין ביטחון רגשי שנמצא בדיסוננס תמידי עם הטקסטים שיש בהם עוינות ילדותית וכנה.

הכעס שלהם לא חדש, אבל אמין וסוחף. ב"Golden Hole" הניו-ווייבי סטין מתאר רומן בין זקן ונערה צעירה, שר כמו סטורי-טלר מיומן, "הזיעה מכתימה את הקמטים / הלשון נוגעת בחור". ב"Lampoon" הם עוברים לטמפו מהיר ודיסטורשנים, וסטין שר את המילים "אני כל כך נזקק / אני כלכך חמדן / אני כל כך רעב". ב"Tasteless" וב"Angie" אפשר לשמוע קצת ניק קייב בקולו של סטין ו"One Rizla" הוא ללא ספק אחד מהשירים הבולטים, שיש להם סיכוי להפוך ללהיט בקרב הכמהים לז'אנר.

"Songs of Praise" הוא אלבום בכורה של להקה שעוד יכולה, בעיקר בזכות הסולן הנדיר שלה, להפיח תקווה בסצנת הגיטרות הבריטית. וכן, יש מצב שמארק אי סמית' היה יורק עליהם.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601