טיים אאוט timeout

הכתם נשאר: איך הפכה פלורנטין מבירת אמנות הרחוב לספארי של תיירים

| מאת: עדי סמריאס

האמנים האמיתיים כבר מזמן לא שם והקירות מלאים בקשקושים רעשניים. יצאנו לאחד מעשרות סיורי אמנות הרחוב המוצעים בפלורנטין כדי להבין מה קרה להבטחה הגדולה

Murielle Street Art, סאבטקסט זה אוברייטד (צילום: טלי מאייר)

בן רגע הופכים האמריקאים והאמריקאיות הצעירים שפקדו את סיור הגרפיטי ואמנות הרחוב בפלורנטין לאמני רחוב בעצמם. "אתם מוזמנים לבדוק את מכלי הספריי על הקיר ממול", אומרת המדריכה החביבה שמותגה גם היא בשיחת הטלפון המקדימה לסיור כאמנית רחוב בעצמה, "רק אל תהיו כמו הדושים שריססו על הבית של השכנה הנחמדה פה ליד". המשתתפים אמנם התבקשו לנסות רק את המכלים על הקיר בעוד העבודה עצמה נעשית על בדי קנבס ותקליטים בתוך הסדנה, אבל מספיק סיור בלתי מחייב ברחובות השכונה הדרומית כדי להבין שמשהו פה יצא מכלל שליטה.

הקנס על גרפיטי נע בין 500 ל־700 ש"ח, אבל השכונה שבעבר נחשבה לקנבס אחד גדול עבור אמני הרחוב והגרפיטי של העיר התמלאה בהיפר קקופוניה מכוערת של ספריי וצבע ופסאודו אמנות רחוב, שלחלקה אחראים אותם תיירים ועוברי אורח המשתתפים באותן סדנאות אשר עקב חוסר יכולת הבחנה או כישרון לעתים משחיתים יצירות בעלות ערך ממשי. אליהם מצטרפים "אמנים" אחרים מטעם עצמם. בתוך בליל הקשקושים הזה מתרוצצים מדריכי הסיורים, חמושים במדונות ומגפונים, וכל קשר בין רובם לזרם התרבותי אמנותי הזה קלוש עד לא קיים. ואמני הרחוב עצמם – שסיפקו לפלורנטין את המיתוג האלטרנטיבי הנחשק כדי למשוך תיירות ובורגנים חובבי הייפ לגור במגדלים שייבנו על חורבות המוסכים והנגריות המעוטרים בציורים שלהם – הם כבר מזמן לא גרים פה.

כדרכן של קלישאות, קשה לדבר על פלורנטין בלי להזכיר את סדרת הניינטיז המיתולוגית. "היה לה אימפקט עצום ואנשים נהרו לגור בפלורנטין, עם אווירה שזה המקום שבו אמנות נוצרת", מספר האמן והאקטיביסט יגאל שתיים, שציור הרחוב שלו המתעד את רצח ראש הממשלה יצחק רבין (באופן אירוני נמחק בטעות על ידי עובדי עירייה ושוחזר) מתנוסס זה 23 שנים בשדרות וושינגטון פינת פלורנטין, מעל עבודה ותיקה אחרת של זאב אנגלמאיר אשר גם היא כוסתה לאחרונה על ידי קשקוש גרפיטי מכוער. הסמליות זועקת מעל כל פינת רחוב.

רואים את אנגלמאיר מציץ מאחור? (צילום: טלי מאייר)

הסיפור של אמנות הרחוב בתל אביב מוכר למי שמתעניין בו, אבל עלום לגמרי לרוב העוברים והשבים בעיר, וכמעט מעולם אינו מסופר מפיהם של מי שהיו שם אז – לפני שפלורנטין הפכה למוזיאון עם פוחלצים. בסוף שנות ה־90 ובתחילת שנות ה-2000 החלו להפציע על קירות השכונה וסביבה בדרום העיר עבודות של הגל הראשון של אמנות אורבנית – גרפיטי ואמנות רחוב – אמנים כגון ,Know Hope ,Klone ,Zero Cents, אנה מירקין (שעבדה אז תחת השם Foma) ועדי סנד. "התחלתי לצייר בחוץ ב־1999. הייתי בן 16 והעניין העיקרי שלי היה לראות את השם שלי על הקיר", מספר קלון, שמאז כבר הפך לאמן בעל שם עולמי. הוא מתייחס למונח Tagging, שבו אמן (או אמן בהתהוות) מרסס את שמו או את כינוי הרחוב שבו בחר בחלל ריק במרחב הציבורי. ה־Tagging החל בשנות ה־60 בפילדלפיה ובניו יורק וממנו התפתח הגרפיטי הצבעוני והמורכב שאנו מכירים כיום אשר ממנו מתפתחים חלק מהאמנים לעבודות מורכבות יותר.

"בתור עולה חדש זה שינה את התפיסה שלי לגבי המקום שאליו הגעתי ויצר את השייכות שכה חסרה להמון מהגרים פה וברחבי העולם", הוא מספר. "עם השנים השתנו הסיבות לפעולה עצמה, והפעולה עצמה השתנתה בהתאם. כשהתחלתי לא ממש היה מה לראות בעיר והייתי צריך לחפש כל פיסת מידע שיכולתי למצוא. היינו כמה אנשים בכל הארץ שציירו ברחוב ולא היה ממה ללמוד, אז המצאנו את עצמנו בכל פעם מחדש".

"גדלתי על כל החבר'ה האלה, כל הראשונים שהתחילו לצייר פה", מספר Dioz אשר יצירותיו מתאפיינות בצבעוניות כאוטית ובצד UNTAY ,Dede וניצן מינץ נחשב לאחד מאמני הגל השני שהחל ליצור סביב 2008. "הייתי הולך ומסתכל ונדהם. מחפש פיסים, מסתובב וממש לומד את הסטייל. בעיקר הם השפיעו עליי, לא היו לך יותר מדי אנשים שציירו בעיר הזאת, לא היה לך יותר מדי ממה לקחת השראה".

אם מחפשים מכנה משותף לאמנות האורבנית שהתפתחה בעיר באותה תקופה, אפשר לומר שעבודותיהם של קלון, נו הופ ודדה מתייחסות למצב האנושי האוניברסלי, לניכור במרחב האורבני, לא בהכרח למשהו מקומי; אנה מירקין הבליטה בעיקר דמויות נשיות על קירות העיר במעין פמיניזם אורבני. לכולם הייתה יד בעשייה של דבר שונה מכל דבר אחר שהיה פה לפני כן. קירות פצועים ודלתות מוסכים חלודות התמלאו ביצירות צבעוניות ורבות הבעה, גם מחוץ לתחום דרום העיר וגם בחיפה ובירושלים, אם כי בעצימות נמוכה יותר.

"העירייה נלחמה בזה בעצבים גדולים. הם לא הבינו את התרומה של זה, גם בפלורנטין נמחקו קירות יפהפיים", מציינת האוצרת טל לניר שב־2011 אצרה במוזיאון תל אביב לאמנות את התערוכה "בפנים: אמנות רחוב בתל אביב". התערוכה, שלקחה את אמנות הרחוב והכניסה אותה לקירות הממוזגים של ביתן הלנה רובינשטיין, נחשבת לקו פרשת מים שחתם את תקופת הבראשית של אמנות הרחוב בתל אביב. "לאט לאט זה קיבל יותר מקום", אומרת לניר, "אחרי התערוכה היה גל שני, ופתאום חלה ירידה".

אין מדיום, אין מסר

הסיור עוצר בפינת הרחובות בן עטר-פלורנטין, אחת הנקודות החביבות על מדריכי הסיורים, סמוך למקום שבו שכן בעבר סקוואט BA. היום נמצאת שם גינת בן עטר הקטנה שבה מזרקה ופינות ישיבה, במקום בניין המקווה הישן שהפך לסקוואט ונהרס. גם כאן קשה לפספס את האירוניה: את אחת מעבודות הרחוב המושקעות בשכונה שנוצרה לפני כמה שנים במאמץ משותף של כמה אמנים מכסה שלט של העירייה המהלל את פלורנטין. העירייה מתירה היום לצייר בגינה באופן חופשי וחוקי, אך דבר קיומו של הסקוואט, שהיה מלא באמנות רחוב, מושמט כמובן מהסיור. הקיר המרכזי בגינה היה לסמל להתחדשות אמנות הרחוב בעיני חלק מהאנשים, ואנדרטה לגופה שהייתה בעבר אמנות הרחוב בפלורנטין בעיני אחרים: עבודות קיטשיות, כתובות בנאליות, ציורים וקשקושים שלא מתחשבים זה בזה ובסביבה וכתובת אחת שאומרת המון, אולי יותר מדי: "The Street is Your Gallery".

מוקד העלייה לרגל בשכונה (צילום: טלי מאייר)

הציור המרכזי על הקיר שבו המדריכה מתרכזת הוא "מועדון ה־27" של יהונתן כיס־לב. הציור מציג את כיס־לב, שעמוד הוויקיפדיה המהוקצע שלו מבשר שנוסף על היותו צייר הוא גם שחקן, פעיל שלום ומדובב – לצד אגדות רוקנ'רול דוגמת איימי וויינהאוס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון ו"בראד פיט זועף", כפי שאחד האמריקאים מזהה את דיוקנו של קורט קוביין. המדריכה מנסה לתפור סיפור רומנטי סביב העבודה: כיס־לב הרגיש מיואש בגיל 27, ובאופן חתרני הצליח לעבוד על העירייה ואת המשטרה בדרכו להציב את פניו על אחד הקירות הבולטים בשכונה; אבל למעשה זו עבודה שהנרקיסיזם נשפך ממנה ובמידה רבה מסמלת את גל אמנות הרחוב הנוכחי בשכונה ובעיר. זו לא עבודה שגורמת לך לעצור ולחשוב או לתהות על מקומך ביחס אליה. אם המדיום הוא המסר, בפלורנטין של היום המדיום נוטרל מכל משמעות, והמסר הופך להיות ה"אני" בלבד. "הרבה חבר'ה חושבים שהם יתפרסמו ויוכרו ככה כאמנים", מציינת לניר ביחס לשטף הציורים על קירות השכונה שהסיורים עוברים דרכם. "זו לא הייתה המהות של אמנות הרחוב מההתחלה, הרומנטיקה היא לא העניין".

משכונה היפסטרית לספארי ליאפים

את נקודת המפנה במה שקרה לפלורנטין ולאמנות הרחוב בה ובשכונות הסובבות אותה אפשר לציין בשנת 2014. אתר Thrillist דירג את פלורנטין כשכונה השנייה הכי היפסטרית בעולם, ואתר Business Insider דירג אותה במקום השביעי מתוך 26 באותה קטגוריה מומצאת – כברת דרך מרשימה בהתחשב בכך שב־2006 בחרה העירייה להציב בה פטרולים של שוטרי משמר הגבול בעקבות פשיעה והזנחה. כמו שקרה לקרויצברג שבברלין וּויליאמסברג שבניו יורק – הרעיון הרומנטי של שכונת פועלים שהפכה לשכונת צעירים ואמנים הפך לרעיון מסחרי.

זה מה שקרה ל"שכונה הכי היפסטרית" (צילום: טלי מאייר)

בשנים האחרונות הבינו העירייה והיזמים שאמנות הרחוב היא אמצעי להשבחת הנדל"ן ולהבאת תיירים ולא מפגע סביבתי, והיא אף מעודדת ציורי קיר על קירות מוזנחים, בתיאום איתה: קלון צייר על חומה באורך 30 מטרים ברחוב אילת 59, ומחוץ לשכונה יש עבודות מתואמות נוספות (כפתור החירום הענקי של דדה בקינג ג'ורג' למשל), ובמסגרת הפרויקט צפויים להתבצע ציורי קיר נוספים על ידי אמנים נוספים. כשהשלב הזה מגיע האמנים המקוריים הולכים, ובמקומם מופיעים אמנים חדשים ופסאודו אמנים. פלורנטין אינה ייחודית בכך. אחד האמנים האורבניים הנחשבים בעולם, העונה לשם Blu, בחר למחוק במכוון עבודה איקונית שלו על מה שהיה פעם סקוואט בקרויצברג ופונה מדייריו (בדיוק כמו זה בבן עטר), לאחר ששווקה כ"נוף אורבני" על ידי יזם פרטי שהקים בניין דירות יוקרתי מולה. בלוג אמנות הרחוב Vandal ניסח את זה יפה אז: "העבודות האלה נעשו עבור קרויצברג הישנה, לא עבור קרויצברג היאפית, והיאפים לא יכולים לקבל אותן".

"פלורנטין הייתה פעם שכונה שאף אחד לא רוצה לדרוך בתוכה", מתייחס קלון לשכונה שלפני פלישת היאפים. "היה לה מעמד מיוחד רק כי פעם היא הייתה נקייה לגמרי מגרפיטי והיינו מציירים בכל מקום שהיינו רוצים". אבל אז הגיע "מגוון רחב של בוטיקים וגלריות אמנות ייחודיות", כפי שצוין ב־Business Insider, בהן הגלריה פחות מאלף (דולר) וגלריות אחרות המציעות "אמנות רחוב" שאותה יוכלו התיירים והיאפים בעלי האמצעים לרכוש ולתלות בדירת הפנטהאוז שלהם. אחר כך הגיעו "הסיורים האלטרנטיביים", בדומה למה שקורה בערים כמו ברלין ולונדון, הסוקרים את הנעשה בקירות השכונה.

חלק ממדריכי הסיורים הללו חסרי כל ידע בנושא עד שהם מתפלחים לסיורים המקצועיים יותר ומחקים אותם במקרה הטוב או מדברים שטויות במקרה הרע, כפי שמעידה יעל שפירא – היסטוריונית של אמנות וחוקרת תרבות המתמחה באמנות אורבנית שהקימה ב־2013 את חברת סיורי האמנות הסיירת. מהעבודות של הסיור המקורי שאותו הדריכה שפירא שרדה רק אחת של האמן נו הופ בנווה צדק. עד כדי כך השתנו הרחובות בשנים האחרונות."קצת מצחיק לראות מישהו עם פאוץ' ומגאפון מסביר לחבורה של דודים על המשמעות של היצירה שלך", אומר UNGA מהקרו החיפאי הנודע והוותיק Broken Fingaz, שלהם גם כמה עבודות בתל אביב. "אבל ככה זה – יש על זה הייפ כמה שנים ובשלב מסוים הם יעברו לטרנד הבא ואנחנו נמשיך לצייר". גם קלון חושב שהתופעה תיעלם בסופו של דבר. "נראה לי שכמו כל דבר בעולם הזה, יהיה תמיד מישהו שינסה לסחוט מיץ ממשהו כדי לעשות כסף קל יותר או פחות. גם זה יחלוף".

פעם היה פה ציור יפה. בלגן בגינת בן עטר (צילום: טלי מאייר)

"התפתחה תעשייה סביב הדבר הזה ויש אמנים שכועסים על זה, אף שלדעתי אין להם כל כך על מה לכעוס", טוענת שפירא. "במשך הזמן צמחו הדרכות מקצועיות סביב הדבר הזה, עם היסטוריונים של התחום או מדריכי טיולים שאינם מהתחום, והאמנים מתעצבנים על עצם העובדה שזה קורה כי יש משהו סחי יותר בקבוצה של דודות או סבתות שמסתכלות בצורה מקצועית על סטריט ארט ומולן מדריכה מסבירה עם מדונה. זה לא מה שהם חשבו שיקרה כשהם יצאו החוצה ליצור, אבל מה שקרה לסטריט ארט הוא מה שקורה לכל סוגה אמנותית מוצלחת: היא מתחילה בשוליים, מתחת לרדאר של הממסד, ונעה לכיוון המרכז. כיום סטריט ארט הוא אולי הדבר הכי מיינסטרים בעולם". סיורי אמנות הרחוב והגרפיטי הפכו לתעשייה כלכלית שעזרה להעצים את התיירות בשכונה וכיום שוכללה לכדי המוטציה המכוערת של סדנאות גרפיטי, המאפשרות לעוברי האורח להביא את עצמם לידי ביטוי על קירות השכונה. בקשר לנזק של הדבר הזה גם שפירא מסכימה. "זה יוצר בליל של קשקושים לא אמנותיים ובלתי מקצועיים", היא אומרת, "וזה הורס נכסי תרבות חשובים ביותר, לא פחות מכך".

פרפרים ושרבוטים קיטשיים במקום אמנות

לא רק הסיורים מעצבנים את האמנים. "מה שמפריע יותר הוא החיבוק הזה מהמיינסטרים אשר גורם להרבה אמנים ליצור דברים שמיועדים לקבל לייקים, וזה יוצר סוג של אמנות קיטשית שבאה למצוא חן במקום לדחוף את התנועה קדימה ולאתגר", מתייחס UNGA לחלק גדול ממה שמופיע היום על קירות השכונה. "זה כבר לא מרגיש לי כמו מקום שבא לי לצייר בו, זה לא המקום ההוא שהיה פעם", אומר Dioz. "יש סלידה וגם עצב, עצוב לי שנהיה מוגזם מעבר לכל פרופורציה, חבל". גם טל לניר מסכימה שאמנות הרחוב בפלורנטין היא כבר לא מה שהייתה פעם. "אתה לא רואה את היצירות בועטות באף אחד, אני לא קמה בבוקר ועוברת בדרום העיר ואומרת 'וואו, מה זה'".

אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)

לאהוב, לחמול, לכער את הקירות. "אמנות רחוב" בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)

את היצירות הבועטות של לפני עשור החליפו פרפרים ושאר שרבוטים חביבים על קירות השכונה. האמנים הבועטים עושים את זה בגלריות נחשבות בעולם, או שפשוט עזבו את השכונה בצל עליית המחירים בה. שכונות בערים אחרות בארץ הפכו לאבן שואבת לאמני רחוב, בהם Brothers of Light הירושלמים המוכשרים ואמנים חיפאים בהובלת ברוקן פינגאז.
"היום אנחנו נדחקים לפינות ברמת גן או במקומות רחוקים שבהם אפשר לשכור דירה וסטודיו במחיר הגיוני", מסביר Dioz.

בפלורנטין פועל במקומם דור חדש של אמני רחוב, חלקם מוצלחים יותר וחלקם מוצלחים פחות. אחת מהן היא מיוריאל כהן (Murielle Street Art), בעלת מיני גלריה ברחוב פלורנטין בשם Tiny Tiny Gallery. היא מודעת לביקורת ומקבלת אותה. "חלק מאנשים לא יאהבו את האמנות שלי, חלק יכולים לשנוא את זה. לי לא אכפת אם יאהבו את זה, עצם העובדה שאני מאפשרת לעצמי את החופש הזה זה העניין".

אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)

"לי לא אכפת אם יאהבו את זה". עבודה של מיוריאל כהן (צילום: נדב נוימן)

ל־Dioz הוותיק יש פרספקטיבה אחרת: "כל מי שמחזיק עט הולך ומצייר שם, תמיד אנשים מתחילים ככה אבל בוא נראה אם הם ממשיכים אחרי שנה־שנתיים או עשר. רובם לא". הטייק של קלון על המצב הנוכחי דומה: "בעשור האחרון נהיה צפוף ורוב הזמן אין סיבה לזכור את השמות כי הם נעלמים כמו שהם מופיעים. ההבנות היו שיש מספיק מקום לכולם, אבל כאמור, זה היה לפני שציור על קירות היה מגניב".

מה צופן העתיד לפלורנטין ולאמנות הרחוב בתל אביב? הנבואה המתבקשת של Dioz היא ש"לא יישאר פה ציור אחד כי הכל יהיה מגדלים. לא יישאר זכר למה המקום היה. זה כבר קורה, האוכלוסייה השתנה מאוד פה". בינתיים אפשר לראות את הבלגן, בדיוק כמו המגדלים, מכה שורש באזורים אחרים בעיר, עם כתובות גרפיטי לא אפויות בסובב אלנבי או באזור שוק הפשפשים. באזורים הדרומיים לפלורנטין עדיין אפשר למצוא מדי פעם עבודה חדשה ומעניינת, גם אם לא בועטת. "אני חושבת שגם בעולם קצת הגיעו לשובע", מציינת לניר. "זה קרה עוד בשנות ה־80 – היה שובע מאמנות רחוב והגל עבר, נדרש עשור לחזור לזה".

על כל זה מאפילה הג'נטריפיקציה המואצת שהופכת את תל אביב לעיר לעשירים בלבד, וככזאת היא מבייתת את אמנות הרחוב ומפקחת עליה. התהליך הזה מתבטא בעובדה שיש מעט מאוד אמנים בולטים שאפשר לכנותם "אמני גל שלישי", בעלי אמירה בעלת ערך חברתי או פוליטי מעניינת על קירות השכונה, ממש כמו בשאר העיר. אבל קל מדי להאשים את הג'נטריפיקציה, וייתכן שהכתובת נמצאת ממש על הקיר שמול הפרצוף שלנו – לפלורנטין. וכן לשאר העיר, אין שום דבר חדש או מעניין להגיד. וזה תמרור אזהרה.

חיקוי של בנקסי בפלורנטין (צילום: טלי מאייר)

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601