גלריה משלהן: גלריה לאמנות נשית נפתחה בפלורנטין
לימור זהר־שביט ומעין גולדמן יצאו מגבולות עולם האופנה כדי לפתוח בפלורנטין גלריה חדשה, ארטמיסיה, שמוקדשת לאמנות נשים בלבד. האג'נדה שלהן ברורה: אמניות מקומיות תחילה, פוליטיקה ומסרים אחר כך
בנות גלריה ארטמיסיה, שנפתחה השבוע ושמוקדשת אך ורק לאמניות, מגדירות את המקום כ"מרחב נשי, מכיל ואינטימי". החלל החדש, שממוקם בפאתי פלורנטין, בין הנגריות ובתי המלאכה, מזמין ומושך את תשומת לבם של עוברי אורח שמציצים בסקרנות לתוך החלל הלבן והמואר עוד לפני הפתיחה הרשמית. בניגוד לגלריות צעירות אחרות שפחות משקיעות בנראות חלל התצוגה מטעמי תקציב, ארטמיסיה היא גלריה מוקפדת ומעוצבת לעילא, מקירות התצוגה המגנטיים ופינות הישיבה עד לגינה הקטנה.
על היוזמה אמונה לימור זהר־שביט, שעד לפני ארבעה חודשים שימשה כסטייליסטית הבית של קסטרו. מאחורי הרעיון לפתוח גלריית נשים עומד דווקא גבר – אלי אדרי, בן זוגה של זהר־שביט ובעליה של הגלריה "פחות מאלף", שממוקמת ממש בצד השני של הכביש. "אם גבר היה פותח גלריית נשים זה היה מגוחך", צוחקת זהר־שביט, שתפסה את המיזם בשתי ידיים והתמסרה לו בלהט ובתשוקה. אל זהר־שביט חברו מעין גולדמן, מנהלת התוכן של הגלריה, ונירה שלימוביץ', מנהלת הגלריה, שתיהן אושיות אופנה בפני עצמן.
שלושתכן מגיעות מעולם האופנה. המעבר הזה לאמנות הוא לא קצת מוזר?
זהר־שביט: "למה? את רואה בזה בעיה?"
גולדמן: "כל אחת מאיתנו מגיעה גם מעולם האופנה. עולם האופנה נשמע נורא הרמטי, כאילו באמת יש איזה עולם אחד כזה, משותף. בפועל זה ריבוי של דמויות ופרויקטים ותכנים. להגיד שזה מעבר מוזר זה רדוקטיבי. אני חושבת שזה קשור להגדרות מאד נוקשות ואולי מיושנות שמפרידות בין אמנות לאופנה. הרבה יותר מעניין בעיניי לראות דווקא כמה משותף לשני התחומים, זה כמעט מובן מאליו מכדי לציין את זה אפילו – אפשר לראות את ה'גם וגם' הזה קורה בכל העולם, בשיתופי פעולה בין מעצבים ואמנים, במעבר בין ההגדרות של יוצרות ויוצרים, במגזינים וגלריות שמוקדשים לקו התפר הזה".
עולם האמנות – לפחות בתל אביב – די סגור בתוך עצמו, ומסתכל בעין חשדנית על אנשים שמנסים להיכנס אליו מבחוץ.
זהר־שביט: "הכניסה לתוך העולם הזה הגיעה מבן זוגי, שגם היה קצת באופנה ובמשחק. הוא זיהה צורך אמיתי של אנשים שרוצים לצרוך אמנות אבל מרגישים שזה לא נגיש עבורם. כשאתה נכנס היום לגלריות יש תחושה קלה של ניכור".
רוב הגלריות לא שורדות לאורך זמן. היחידות שמצליחות להחזיק את הראש מעל המים הן כאלו שבעליהן יכולים להרשות לעצמם את העסק הלא תמיד רווחי הזה.
"כל הפיצויים שלי הלכו על המקום הזה", צוחקת זהר־שביט, "אבל אני שלמה עם זה לחלוטין. אני כל כך מאמינה במקום הזה. ולמה לא לנסות? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הפסד כלכלי? אין לי בעיה עם זה. אני לפחות אדע שנתתי לתקופה מסוימת חשיפה לאמנים".
השאלה ששבה ועולה בשיחה סובבת סביב הצורך בגלריית נשים. האם ההעדפה המתקנת הזו לא מביאה בעצם לתוצאה ההפוכה? אולי מאבק על ייצוג הולם של אמניות בגלריות ובמוזיאונים "רגילים" חשוב יותר מהניסיון ליצור לאותן אמניות חדר משלהן? גולדמן סבורה שהמחשבה על אפליה מתקנת לא עמדה מאחורי בניית התוכן של הגלריה. "זה לא עולם המושגים שאנחנו משתמשות בו", היא אומרת "אם כי אני יכולה להבין למה זה ייתפס ככה. מילת המפתח היא בחירה. לבחירות יכול להיות צביון חברתי או פוליטי גלוי. בדרך כלל גלריות ומוזיאונים טוענים לבחירה אובייקטיבית שמבוססת על איכות בלבד. איך בכל זאת, פעם אחר פעם, יש פחות נוכחות לאוכלוסיות מסוימות?".
ובכל זאת, למה גלריית נשים?
גולדמן: "הצורך הוא קודם כל שלנו ושל האמניות. מה שמניע אותנו הוא לא 'מה העולם צריך עכשיו'. מדובר במשהו הרבה יותר אישי, מקומי, נקודתי. יש תת ייצוג של אמניות בארץ ובעולם וכבר נכתב על זה לא מעט. לצד זה, אנחנו אישית מוצאות שהרבה פעמים הטעם שלנו מוביל אותנו ליצירות של נשים, לא רק באמנות פלסטית אלא בהמון תחומים. לכאורה יש כאן פרדוקס: איך יש כל כך הרבה נשים סביבנו עם טעם דומה לשלנו, איך יש מספרים כל כך גבוהים של סטודנטיות לאמנות ואמניות, ועדיין המספרים קטנים הרבה יותר כשזה מגיע לאמניות שמוצגות בגלריות ובמוזיאונים, ברשימות האמנים המצליחים? תעלומה".
בשנים האחרונות אפשר לדבר על עדנה מחודשת של תחום האמנות הנשית או הפמיניסטית, שאמניות רבות חששו בעבר להשתייך אליו מחשש שייתפסו כאקטיביסטיות טרחניות. תערוכות גדולות ופורצות דרך הוקדשו בשנים האחרונות להיסטוריה של האמנות הפמיניסטית, גם בישראל. אמנות נשים בלטה השנה גם בזירה הבינלאומית: בתחילת החודש חברת פוסי ריוט, מריה אליוכינה, סיפרה בריאיון שהבנות מתכננות לפתוח מוזיאון נשים במונטנגרו, שלא רק יציג יצירות של אמניות מכל העולם אלא גם יעסיק אך ורק נשים, ובחודש יוני הוקדש גיליון מיוחד לאמנות נשים במגזין החשוב "ארט ניוז". אחד הטקסטים הבולטים בגיליון הוא של האוצרת מאורה ריילי, שמאתגרת את התפיסה שלפיה אמניות זוכות ליחס שוויוני בשדה האמנות. ריילי מביאה סטטיסטיקות ונתונים מדאיגים מאוד על אחוזי הייצוג של אמניות בגלריות, מוזיאונים, ביאנלות ובתי מכירות, ומפצירה באנשי אמנות להציף בעיקשות את הדיון הזה.
הודעתן שלא יהיו בגלריה תערוכות מתחלפות במובן הקלאסי. איך אתן מתכוונות לייצר שיח?
זהר־שביט: "המקום בנוי מקירות מגנטיים והמטרה היא שתהיה דינמיות. החלוקה שנוצרה כאן היא של חלל מרכזי, 'החדר', שיהיו בו פרויקטים מתחלפים, וחלל נוסף שהוא מעין סלון שיהיו בו הרצאות, סדנאות ותכנים משתנים".
גולדמן: "האפיק התיאורטי הוא לא בהכרח המרכזי אצלנו. יהיו שיחות סלון, סדנאות והרצאות, אבל נראה לי שיש עוד ערוצי פעולה והתרחשות מלבד 'ייצור שיח'. אפשר להתמקד בלתת מקום מתוך סקרנות ולא מתוך איזה עמדה דידקטית על התוצאה המתוכננת ועל האפקט המיועד. אנחנו לא יוצאות במסע צלב לגרום לאנשים לדבר על אמנות נשים או לחשוב יותר על פמיניזם בכל מחיר. אנחנו מבקשות להנכיח ייצוגים מסוימים שמדברים אלינו, ושכאמור, אנחנו רואות שבשדה הנוכחי יש להם פחות נראות ממה שהיינו מקוות".
גלריה ארטמיסיה, אברבנאל 31