הפאוור קאפל של אמנות הרחוב בישראל בעלייה מטאורית

באמנות הרחוב נהוג לעבוד בצוותים. שיתופי פעולה הם דבר נפוץ בהיסטוריה של המדיום, ולא נדיר למצוא עבודה משותפת של שני אמנים או יותר שהתפתחה לסדרה של קירות. אבל גם בנוף הזה ניצן מינץ ו־Dede חריגים. בני הזוג, שמוכרים בתל אביב בעיקר כמשוררת גרפית וכאמן הפלסטרים העלום שלא מזדהה בשמו או בפניו, מצליחים גם לעבוד יחד, גם לחיות יחד ובשנה־שנתיים האחרונות – גם לתחזק יחד קריירה בינלאומית שצוברת תאוצה.

הם הוזמנו לבצע עבודות בפראג, בלגרד, לודז' וברלין בין היתר, ונדמה שהם עובדים יותר בחו"ל מאשר בארץ. למעשה ריאיון זה מתקיים בטלפון זמן קצר אחרי שהשניים נחתו בניו יורק כדי להתארח בתוכנית רזידנסי, וקודם לכן עשו שלושה שבועות בביתם של האספנים אן וארי רוזנבלט בלוס אנג'לס, שם יצרו עבודה משותפת ועבודות נוספות בעיר. בדצמבר השנה הם יציגו פרויקט גדול ביריד האמנות המפורסם Pulse במיאמי.

הפלסטרים המפורסמים של דדה

איזה הספק. איך זה לעבוד מול מוסדות וגופים פרטיים בחו"ל לעומת מה שקורה מהבחינה הזאת בארץ?

"קודם כל מבחינת תקציבים יש רוחב יד בחו"ל", אומרת מינץ, "יש יותר מודעות והערכה למה זה אמנות ואיך היא יכולה לתרום לקהילה ולכלכלה, ולעיר כקונספט. בארץ זה קצת בחיתולים". דדה מציין ש"בארץ בדרך כלל האמן עושה הכל על חשבונו, בחו"ל אשכרה פונים אלינו ומזמינים אותנו; נותנים תקציבים לטיסה, לעבודה, למנוף. בארץ זה עדיין לא שם".

למה?

"כי זה עדיין מתפתח. יש לנו בארץ עשור של עבודת רחוב, זה משהו ממש צעיר, תחום שרק נולד", אומר דדה, ומינץ מרחיבה: "אנחנו עדיין בשלב השכנוע של הקהל הישראלי שמה שאנחנו עושים שווה השקעה, ואנחנו מרגישים שעוד עשר שנים זה ישחק מאוד לטובתנו ולטובת דור שלם של אמנים בארץ, בתחום אמנות הרחוב ספציפית".

האופטימיות של מינץ בולטת על רקע מצב אמנות הרחוב בתל אביב היום, שנתונה מצד אחד בסטגנציה ומצד שני באוברדוז. לדברי השניים זה עניין של טעם. "יש שיגידו שהיום את הצמיחה הכי חזקה", טוענת מינץ. "אם את הולכת עכשיו בפלורנטין, ברחוב אברבנאל אין לך מילימטר שאין בו קקופוניה מטורפת של עבודות. את מדברת על ימי הזוהר של Know Hope או Klone, עבודות בודדות שבעיניים של צרכן 'אמנות רגילה' נתפסות כאיכותיות יותר, אבל אני חושבת שהאדם הממוצע ברחוב מאוד אוהב את מה שקורה היום". דדה מצטרף, בנימה המרגיעה האופיינית לו: "מה זה קירות נעלמים? יש כל מיני דברים שהם שוטף, ongoing, תמיד באים כל מיני אנשים חדשים. חלקם ממשיכים הלאה, חלקם פורשים, בכל מקרה אלה לא הדברים הגדולים, המושקעים, שמקבלים תקציבים ועליהם אנחנו מדברים".

כתל אביבים ותיקים, ה"שוטף" של דדה ומינץ נסמך על היכרותם עם הלוקיישנים שבהם השאירו עבודות. שיריה של מינץ בקריית המלאכה, שבה שוכן הסטודיו של הזוג, מתכתבים לא פעם עם תעשיית הזנות המתקיימת בין רחובות התנופה והעמל, ודדה זכור כמי שהפך את חורבת הדולפינריום (שכבר נהרסה) לצעצוע של שיניים קופצות והפך שארית של גשר מעריב לאטב כביסה. לנוכח כל זה מתבקש לשאול אם הפעילות האמנותית של השניים בחו"ל לא נפגמת עקב חוסר היכרות עם השטח.

שיניים קופצות של דדה על חורבות הדולפינריום

"זה שאנחנו יוצאים החוצה לעולם ומנסים להגיע לכל מיני מקומות לא מבטל את העניין של הסייט ספסיפיק (עבודה תלוית מקום – ט"ק)", אומר דדה. "אנחנו מנסים להביא איתנו את מה שלמדנו ואנחנו מכירים. אין מה לעשות, זה לא בית הגידול הטבעי שלנו, אנחנו עדיין לומדים, ותיירים רואים זווית מסוימת. אבל אם נחזור למקום שוב ושוב אולי נכיר אותו יותר ונפעל טיפה אחרת. מבחינת לחקור את הלוקיישן, למדוד אותו, להבין מה החומר, להבין מה הסביבה שלו – אנחנו עושים את זה".

מינץ אומרת שההזדמנות לפעול במקום חדש וזר שומרת על רעננות יצירתית. "אחד הדברים שחשובים לנו וליצירה שלנו זה אלתור, ואני מרגישה שאני לא יכולה לעשות את זה כל כך בארץ, יש פה מחויבות כזאת לעשייה הספציפית שלי עד שהגעתי למצב של מחסום. במקום חדש אף אחד לא מכיר אותך ואת מתחילה מאפס מוחלט. זה משחרר לגמרי מהרבה דפוסי חשיבה שאני משתמשת בהם בארץ. אני חושבת ששנינו כאמנים ממש צריכים את שני הצדדים האלה, אחרת נהפוך לרובוטים של עצמנו וננטרל לגמרי את כל האינטואיציה, היצירה הספונטנית, השטותניקיות, הפשלות".

בתל אביב לכל אחד מהם יש זהות נפרדת, אבל כשהם יוצרים בחו"ל דדה וניצן חולקים זהות משותפת: הם אמנים יהודים ישראלים, עובדה שלא תמיד עוברת חלק. בשנתיים האחרונות הוזמן הזוג פעמיים ליצור קירות גדולים ומורכבים בפולין. הפעם השנייה כבר הייתה בצל החוק הפולני שעבר בפברואר האחרון וקבע שאין להאשים את העם הפולני בפשעים נגד יהודים שהתרחשו כחלק מהשואה. "נסענו עם המחשבות האלה והידיעה הזאת תוך שיח עם המארגנים שלנו – הכל היה על השולחן", אומרת מינץ. "ובכל זאת הזמינו שני אמנים ישראלים יהודים לעיר בשם אוסטרוב. אני יצרתי על בית כנסת. זאת אומרת, הכבוד שניתן לי שם על ידי המקומיים, הפתיחות בנוגע לנושא והתמיכה הכלכלית של ממשלת פולין היו כאילו הכל כרגיל לחלוטין".

עבודה משותפת של ניצן מינץ ודדה בקינג ג'ורג' (צילום: לירון אראל)

ובכל זאת, אתם לא חוששים שאולי יחבלו לכם ביצירה בעקבות ההתבטאויות של הממשלה הפולנית והלך הרוח הציבורי?

"זה תמיד יכול להיות", הם עונים יחד. דדה מציין ש"העבודה שלנו מהיום הראשון הייתה עבודה שיכולה לשרוד שנים או להיעלם מחר בבוקר. אלה דברים שלומדים לשחרר, זה חלק מהחיים. כשאתה שם משהו בחוץ כבר אין לך לגמרי שליטה עליו". מינץ מוסיפה: "אנחנו מאוד מודעים לזה ומצפים שכל רגע יקרה משהו. נחיה ונראה. בינתיים העבודות בפולין וברוב המקומות בעולם סבבה לגמרי".

פורצים לבתים נטושים

מינץ ודדה מדברים בלי הפסקה. כך השניים, שמעידים על עצמם שהם מבלים יחד 24/7, מחליטים על מה לעבוד ואיך. "אנחנו פשוט כל הזמן מדברים", אומרת מינץ. "בהפסקת הצהריים מדברים, הולכים בדרך הביתה מהסטודיו – מדברים. מדברים מדברים, בלי הפסקה". דדה: "ההשראה מגיעה למישהו, הוא מספר לשני, ואז זה מתניע".

העבודה המשותפת שלהם מגוונת – החל מכרזה ענקית של דימויים וטקסטים המדמים בולי דואר שתלויה על הקיר המזרחי של אברהם הוסטל, דרך השתלטות באישון לילה על שטח פרסומי עם טקסט ודימוי מצולם ועד פריצה לבתים נטושים בצפון תל אביב. הפעילות האחרונה היא חלק מתהליך מחקר שעליו תתבסס תערוכת היחיד־הזוגית הבאה שלהם בגלריה זימאק.
"צריך לקחת בחשבון שיש פה שני אנשים שעושים דברים שונים לחלוטין", אומרת מינץ, "אפילו לא שני ציירים. זה פשוט טקסט מול דימוי ולדדה יש הרבה סוגים של דימויים ולי יש כל מיני סוגים של טקסטים. צריך איכשהו לפצח איך מחברים בין השניים".

לדברי דדה, "לפעמים אנחנו גם זורמים עם טעויות ועושים דברים למרות שהשני אמר לא. אנחנו מאמינים שלטעות זה בסדר". אבל מינץ חושפת את הצד המאתגר שבעבודה הזוגית. "אני מצפה מדדה שיהיה הכי כן איתי, זו ממש דרישה מהרגע הראשון שהתחלנו לחלוק חלל. לפעמים אנחנו ממש אומרים 'לא. התשובה היא לא. העבודה הזו לא טובה'".

עבודה של דדה וניצן מינץ על אברהם הוסטל

יש רגעים של חוסר הסכמה?

מינץ: "יש הרבה אי הסכמות, אז יש ויכוחים, ואני חייבת לומר שדדה הוא המנמק הטוב מבינינו, הוא יותר רהוט. אצלי דברים מתגלגלים אחרת בתוך הראש. זה נשמע מוזר – בגלל שאני כותבת אז היו מצפים אחרת, אבל דדה הוא האיש של המילים פה".

"אנשים לא מאמינים שאישה יכולה להחזיק קיר גדול"

הצורך לנתק בין הזהות היוצרת והביוגרפיה כדי לשמור על ניקיון אמנותי הוא מקור שוני נוסף בין השניים. מינץ חותמת בשמה המלא והאמיתי מתחילת דרכה אך דדה מסרב בתוקף לחשוף את זהותו. "בשבילי זה ממש חלק מהאמנות, שלא יכירו אותי", הוא אומר בביטחון, "זה עוד כלי עבודה בשבילי. אני מרגיש שכשלא מכירים אותי יש לי חופש מלא ליצור ולעשות מה שאני רוצה. לא שופטים אותי על בסיס מי מכיר אותי ומי למד איתי ומי היה איתי בצבא, אלא על בסיס איך העבודה נראית, כמה היא מתקשרת ואם היא טובה או לא".

מינץ מסכימה ורואה בשיוך המשפחתי שלה – נכדה של נכדה של שמעון רוקח, ממייסדי שכונת נווה צדק – חסם אפשרי בדרך ללבו של הצופה. "את ניצן מינץ אפשר לשפוט כאשכנזייה, כמישהי שגדלה פה כפריבילגית, 'מה את הולכת ומקשקשת?'", היא מחקה צופה רנדומלי. "יש המון יופי במה שדדה עושה, אני קצת מקנאה בו אפילו. האפשרות שאנשים לא יתייחסו למה שנולדתי לתוכו, ופשוט יסתכלו רגע על מה שאני עושה".

עבודה של ניצן מינץ מחוץ למועדון הכולי עלמא

גם אם תמציא לעצמה שם, זהותה המגדרית של מינץ משפיעה על הקריירה האמנותית שלה. "אני הרבה פעמים חשה תחושת אפליה וקטנוּת שאני נאבקת איתה", היא אומרת. "זו סצנה שבה האמנים המוכרים ואלה שמקבלים פרויקטים הם גברים. לא כל כך עוזר לי עצם זה שאני עושה שירה ולא ציירת, אבל גם אם תסתכלי על ציירות בסצנה, שהן מעטות מאוד, הן לא זוכות לרבע ממה שהגברים מקבלים. זו גם תחושה שמלווה אותי. אני חושבת שהרבה אנשים לא מאמינים שאישה יכולה להחזיק קיר גדול או יכולה לעשות עבודה פיזית קשה והם לרוב לא ייתנו פרויקט לאישה. זה גם משהו שאני צריכה להתמודד איתו ולשכנע את הקהל שהוא לא נכון".

חסרי בית, נרקומנים, עשירים והזויים

פרט ליצירת עבודות תלויות מקום אפשר לומר שהיצירה של מינץ ודדה תלוית מפגשים בין אישיים. בעמוד האינסטגרם של דדה אפשר לראות אם ובת שקעקעו יחד עבודה שלו – פלסטר בצורת לב – על גופן. למינץ יש שירים שהקדישה לזונות שהתיידדה איתן במהלך עבודה לילית על קיר. "אם זה חסרי בית, נרקומנים, אנשים עשירים מאוד ואנשים הזויים, הכל נכנס", אומר דדה. "הכל משפיע עליך. זה כאילו מגיע עם הגורל בטעות אבל הוא מושך אותך לכיוון שלו וגורם לך לחשוב". מינץ מוסיפה: "יש לנו גם נטייה להישאב מאוד לתוך החיים של האנשים האלה, לשמור על קשר, ללוות וממש להקשיב. לפעמים במקום לעשות את העבודה שרצינו אנחנו מוצאים את עצמנו מנהלים שיחה של שעתיים עם אדם שרק רוצה עכשיו לפרוק את סיפור חייו".

צילום: לירון אראל

במסגרת המפגשים הבין אישיים הללו הייתה סדרת עבודות שהייתה אינטימית במיוחד. אחת מסדרות העבודות המוכרות של דדה הייתה "Cover Girl", שבה הוא כיסה נשים בפלסטרים שיצר (גילוי נאות: הח"מ הצטלמה עבור אחת העבודות). אף ששניהם מדברים על הפרויקט ונכחו בצילומים, מינץ לא רואה בו עבודה משותפת. "דדה הוא אמנם הראשון שקורא שיר שאני מוציאה מהמקלדת ואני הראשונה שמקשיבה לכל רעיון שלו, אבל הקרדיט הוא לחלוטין של דדה. בכל זאת הפלסטר של דדה, וכל העשייה שלו נולדה עוד לפני שהכרנו. אי אפשר לקחת את זה מבן אדם".

בסיטואציות כאלה, של תצלומים אינטימיים בתנוחות שכוללות רמיזה ארוטית, עשויה להתעורר קנאה. בכתבות מסוג זה נהוג גם לתהות אם אין בין בני הזוג קנאה מקצועית, אך נדמה שהשניים הצליחו לדלג מעל שתי המשוכות הללו. "כשעולה לי רעיון ויש לי ויז'ן, זה לא משנה אם מושא הצילום הוא אישה או גבר", אומר דדה, "מה שאני רואה זה איזשהו דימוי שאני רוצה להגיע אליו. אין לי את העניין הזה של להימשך למושא הצילום". מינץ מצדה מציינת שהיא "בן אדם יותר סוער רגשית, וכן, באתי עם קצת קנאה פה ושם אבל למדתי לשחרר. אנחנו שני אמנים, שני מטענים שלא היו מסתדרים בדרך כלל בחלל אחד. אבל זה כבר מאחורינו, עכשיו זה משהו שהוא נחלת העבר".

במבט קדימה נראה שהיצירה המשותפת והאינטנסיבית של השניים רק תלך ותעמיק. "יש פה משהו שיכול להימשך לנצח, העבודה הזאת. דדה ואני פשוט מנסים לייצר חיבורים ראויים אחד עם העבודה של השנייה באופן סיסטמטי. נוצר פה בעיניי משהו מאוד משמעותי שנבנה לטווח הארוך, כל פעם זה משתפר, כל פעם מוצאים חיבורים חדשים".

מונטריאול – עבודה משותפת של ניצן מינץ ודדה