בימים שאחרי ה-7 באוקטובר 2023, אחד הדברים שעוררו את תדהמתנו ואת זעמנו כאן בארץ היו סרטונים שרצו ברשתות החברתיות, של אנשים בערים גדולות (בעיקר בארה"ב) תולשים מהקירות פוסטרים של תמונות החטופים בעזה. כשהמצלמים התעמתו עם התולשים, לרוב הם התעלמו, או הגיבו בקללות, ולא הצלחנו להבין את המעשה האגרסיבי הזה. כמה שנאה צריכה להיות כלפינו אם אפילו תמונות של ילדים חטופים בעזה נקרעות ומושלכות לפח? וזה עוד היה לפני שמספר הפלסטינאים שנהרגו על ידי צה"ל בעזה האמיר לעשרות אלפים.

>>אל תעצמו עיניים: 10 יצירות שידביקו אתכם למסך ב-7.10 ואחריו

"תלושים", סרטו התיעודי המעניין של נמרוד שפירא שישודר ב-7.10 ביס דוקו ובסטינג+, מתחקה אחר התופעה ומנסה להבין האם יש שם משהו מעבר לשנאה יוקדת מתודלקת באנטישמיות. נקודת המבט בסרט היא בעיקר של ישראלים ויהודים שנפגעו מהתופעה, חלקם באופן הכי אישי שאפשר בהיותם קרובי משפחה של חטופים. אבל הסרט נותן ביטוי גם לאנשים שפוטרו ממקום עבודתם, או סטודנטים שהועפו מהאוניברסיטה אחרי שצולמו תולשים פוסטרים ברחוב – ולטיעונים של אלה המתעקשים שקמפיין החטופים היה תעמולה גרידא.

בתחילת הסרט מוצגים בפנינו ניצן מינץ ודדה,צמד אמני-גרפיטי תל אביביים, שהגיעו לניו-יורק בספטמבר 2023 ובבוא היום הנורא חיפשו דרך "לקרוא לעזרה כמה שיותר מהר". יחד עם המעצבת הגראפית טל הובר הם עשו אדפטציה על הפורמט האמריקאי של פרסום תמונות נעדרים על קרטוני חלב, הדפיסו אלפיים עותקיםויצאו להדביק אותם על קירות ועמודי חשמל. לדבריהם זה רק העצים את תחושת הבידוד שלהם, כי אף אחד לא הצטרף אליהם, אז בלילה הם העלו את הקבצים לאינטרנט והציעו לאנשים להדפיס אותם ולתלות במקום שבו הם גרים. כבר למחרת זה התפוצץ בעולם כולו. אחרי זמן קצר הגיעו גם התולשים, והסרט מרוצף בסרטונים ששוב מעלים את הסעיף.

אחד המרואיינים בסרט, פרופסור חובש כיפה מאוניברסיטת ניו יורק בשם רבי יהודה סרנה, מסביר יפה שהרשתות החברתיות חיזקו בקרב הצעירים תפיסה של בינאריות מוסרית, על פיה יש מדכאים ומדוכאים, ולכן "כל אלימות שמופנית כלפי המדוכאים היא פשע, וכל אלימות שמופנית כלפי המדכאים היא מלחמה לחירות. לראות את הפנים האלה, זה האתגר האולטימטיבי לתפיסה הבינארית הזאת". המשפט האחרון נשמע על רקע תמונתו של יגל יעקב בן ה-12 מודבקת על עמוד ברחוב, וזה רגע מצמרר.

כזכור, יגל חזר מהשבי במסגרת עסקת שחרור החטופים בנובמבר 2023, ובאוגוסט השנה הוא פרסם באינסטגרם סרטון שבו שיתף את עוקביו בתגובות שהוא מקבל ברשתות החברתיות: "אנשים כותבים לי בתגובות 'למה חזרת? הלוואי שהיית נרצח שם בעזה עם כל הילדים האחרים". הפן הזה של הסיפור אינו כלול בסרט, וככל שהוא מתקדם, הולך ומעמיק הנתק בין מה שנראה ונאמר בו על היחס המחפיר לפוסטרים של חטופים בארה"ב, לבין מה שאנחנו יודעים על היחס לחטופים ולמשפחותיהם היום בישראל.

מרואיינת נוספת היא נינה מוגילניק, אם לבן אוטיסטי, שלדבריה המקרה של נויה דן האוטיסטית שנרצחה ב-7.10 נגע לה במיוחד. מוגילניק מצולמת תולה פוסטרים ומתעמתת עם תולשת מטושטשת פנים שממהרת להפנות אליה את גבה. בהמשך, באחת הסצנות מעוררות המחשבה בסרט, שפירא אומר לה שניסה לראיין תולשים, וכולם סרבו. אבל הם כן סיפקו לו הצהרות והוא נותן למוגילניק להקריא אחת מהן. "בשיחה האחרונה שלנו התחננתי בפני סבא שלי שישמור על עצמו", היא מקריאה למצלמה. "למחרת הוא נהרג בהפצצה ישראלית. אהבתי אותו מאוד. ליבי שותת דם. הפוסטרים האלה, שמציגים ישראלים רק כקורבנות, מטרתם לקבץ עוד תמיכה בממשלה הישראלית. זאת לא קריאה לחזרתם. כאילו שהכל התחיל ב-7 באוקטובר. בישראל הפוסטרים האלה יכולים ללחוץ על הממשלה לעשות עסקה. אבל כאן בארה"ב התפקיד שלנו הוא בעיקר להחליט אם ארה"ב תשלח עוד עזרה צבאית לישראל. אז הפוסטרים האלה הם לא על החזרת החטופים. עניינם הוא דחיפה לעוד הרס".

מוקדם יותר בסרט מוגילניק אומרת שאם תליית פוסטרים של חטופים זה תעמולה, "סבבה, אני אצטרף לקמפיין התעמולה הזה כל יום, ופעמיים ביום ראשון". אחרי קריאת הדברים הנ"ל העסק נעשה יותר מורכב, עבורה ועבור הצופים. היא אכן מוצאת שהטיעון ראוי להתייחסות, אך מוסיפה שאי אפשר לנהל שיחה באמצעות תליה או תלישה של פוסטרים. העניין הוא שהיום אנחנו יודעים שראש הממשלה נתניהו אכן משתמש בחטופים כתעמולה, וככל הנראה לא באמת מתכוון לעשות מה שצריך כדי לשחרר אותם. וזה עוטף את "תלושים" באירוניה מרה, שאינה נמצאת בו עצמו.
יום שני, 7.10.24, 19:40 ב-yes דוקו, ב-yesVOD ובSTING+

• המסך
• ביקורת סרטים
• דוקומנטרי
• שבעה באוקטובר
• ניצן מינץ
• דדה

***עדכון 14.10***

מאז פרסום הכתבה ביום חמישי בבוקר, שטף הקמפיין הפשוט והחכם של דדה וניצן מינץ את ערי הבירה של העולם והתפשט באופן ויראלי ומסחרר וזכה לחשיפה תקשורתית רחבה. אמש הגיע הקמפיין גם לשולחנו של כל אחד מהמשתתפים בפגישה מיוחדת של בכירים באו"ם מכל מדינות העולם עם משפחות החטופים, כפי שניתן לראות בתמונה הראשית שהתעדכנה.

***סוף עדכון***

לפני קצת יותר מחודש יצאו האמנים ובני הזוג דדה (Dede) וניצן מינץ לרזידנסי, תכנית שהות של 3 חודשים בניו יורק. הם קיבלו סטודיו חדש והתחילו לעבוד על פרויקט ייעודי. עד שבת האחרונה בבוקר שהיתה אצלם עוד שישי בלילה. "סיימנו ארוחת ערב מאוחרת עם חברים ואמרתי לעצמי שאציץ ואבדוק מה קורה בארץ", מספר דדה בשיחה מניו יורק. "ובום, נפלתי על הכותרת. זה היה ממש כמה דקות אחרי שהכל התחיל, וניצן במקביל התחילה לקבל טלפונים ממשפחה וחברים בארץ. תפסנו את הראש וניסינו לעכל, כמו כולם אני מניח. ומאז נצמדנו לחדשות".

"כמה שעות אחר כך התחיל לבעור בנו הצורך לעשות משהו. הבנו שאנחנו לא יכולים סתם לשבת או להמשיך בתכנית ולהגיע לעבוד בסטודיו. התחלנו לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות. זה אחרת כשנמצאים רחוק. היינו כבר בסיטואציות של מלחמות ותקופות מצוקה בארץ, אבל תמיד היינו שם, חלק מהעניין. הפעילות מרחוק גרמה לנו גם להרגיש חלק".

במהרה הבינו השניים שמה שהכי חסר בשלב הזה הוא הסברה. "התחלנו לזהות את הדיבור ברחובות. גם מי שתומך בישראל לא באמת ידע איך להגדיר ואיך להתמודד. מדובר באנשים שלא חיים את זה, ולכן הבנו שהדברים צריכים לבוא מהקרקע, על פני השטח, להיות כמה שיותר קונקרטיים. גם הקהילה הישראלית המדהימה שנמצאת בניו יורק ויצאה עד השבוע האחרון להפגנות היא כזו שחיפשה מה לעשות ואיך לסייע".

במשך כיומיים עבדו על קמפיין יחד עם המעצבת הגרפית טל הובר מסטודיו ג'ירף, שנמצאת בכלל בישראל, ויצרו פורמט של מודעות שמוכר לציבור האמריקאי ממודעות נעדרים, רק עם הכיתוב – "חטופים". אתמול (יום שלישי) בצהריים שעון ניו יורק הם העלו לראשונה את הקבצים עם פניהם של כמה עשרות מהאזרחים והחיילים החטופים בשבי החמאס, ופנו דרך הרשתות אל ישראלים וישראליות ברחבי העולם להדפיס בעצמם את הקבצים ולצאת לתלות אותם ברחבי הערים שבהן הם מתגוררים. "זה משהו פשוט שכולם יכולים לקחת בו חלק, והוא מביא את הניוז ישר בפנים".

בשלב ראשון התחיל הקמפיין להתגלגל בקבוצות של ישראלים בניו יורק שהתחילו להפיץ אותו ברחבי העיר, ותוך פחות מיממה הוא צבר תאוצה בכל העולם. "אני מקבל טלפונים מצרפת, מגרמניה, מבלגיה – אנשים מבקשים לתרגם את הקבצים לשפה שלהם ובכל מקום קמים עוד צוותים שרוצים לפוצץ את הרחובות במודעות האלה".

הקבצים פתוחים לשימוש של הקהל הרחבבתיקיית דרופבוקס, שהולכת ומתעדכנת כל הזמן בקבצים חדשים – עם פרטים מדויקים שנסגרים מול משפחות החטופים. דדה וניצן בעצמם יוצאים גם הם לתלות את המודעות ברחבי מנהטן, בין השאר תלו כאלה מסביב לבניין האו"ם בעיר. "אנחנו אפילו לא חתומים על המודעות", הוא אומר. "אנחנו אזרחים מודאגים שיש להם אג'נדה, ומקווים שזה יעשה גם אם שינוי קטן – אבל שינוי".

• ❤ תרבות
• דדה
• ניצן מינץ
• ניו יורק
• מחדל נתניהו
• אמנות

• Facebook
• Twitter
• Email

באמנות הרחוב נהוג לעבוד בצוותים. שיתופי פעולה הם דבר נפוץ בהיסטוריה של המדיום, ולא נדיר למצוא עבודה משותפת של שני אמנים או יותר שהתפתחה לסדרה של קירות. אבל גם בנוף הזה ניצן מינץ ו־Dede חריגים. בני הזוג, שמוכרים בתל אביב בעיקר כמשוררת גרפית וכאמן הפלסטרים העלום שלא מזדהה בשמו או בפניו, מצליחים גם לעבוד יחד, גם לחיות יחד ובשנה־שנתיים האחרונות – גם לתחזק יחד קריירה בינלאומית שצוברת תאוצה.

הם הוזמנו לבצע עבודות בפראג, בלגרד, לודז' וברלין בין היתר, ונדמה שהם עובדים יותר בחו"ל מאשר בארץ. למעשה ריאיון זה מתקיים בטלפון זמן קצר אחרי שהשניים נחתו בניו יורק כדי להתארח בתוכנית רזידנסי, וקודם לכן עשו שלושה שבועות בביתם של האספנים אן וארי רוזנבלט בלוס אנג'לס, שם יצרו עבודה משותפת ועבודות נוספות בעיר. בדצמבר השנה הם יציגו פרויקט גדול ביריד האמנות המפורסם Pulse במיאמי.

איזה הספק. איך זה לעבוד מול מוסדות וגופים פרטיים בחו"ל לעומת מה שקורה מהבחינה הזאת בארץ?

"קודם כל מבחינת תקציבים יש רוחב יד בחו"ל", אומרת מינץ, "יש יותר מודעות והערכה למה זה אמנות ואיך היא יכולה לתרום לקהילה ולכלכלה, ולעיר כקונספט. בארץ זה קצת בחיתולים". דדה מציין ש"בארץ בדרך כלל האמן עושה הכל על חשבונו, בחו"ל אשכרה פונים אלינו ומזמינים אותנו; נותנים תקציבים לטיסה, לעבודה, למנוף. בארץ זה עדיין לא שם".

למה?

"כי זה עדיין מתפתח. יש לנו בארץ עשור של עבודת רחוב, זה משהו ממש צעיר, תחום שרק נולד", אומר דדה, ומינץ מרחיבה: "אנחנו עדיין בשלב השכנוע של הקהל הישראלי שמה שאנחנו עושים שווה השקעה, ואנחנו מרגישים שעוד עשר שנים זה ישחק מאוד לטובתנו ולטובת דור שלם של אמנים בארץ, בתחום אמנות הרחוב ספציפית".

האופטימיות של מינץ בולטת על רקע מצב אמנות הרחוב בתל אביב היום, שנתונה מצד אחד בסטגנציה ומצד שני באוברדוז. לדברי השניים זה עניין של טעם. "יש שיגידו שהיום את הצמיחה הכי חזקה", טוענת מינץ. "אם את הולכת עכשיו בפלורנטין, ברחוב אברבנאל אין לך מילימטר שאין בו קקופוניה מטורפת של עבודות. את מדברת על ימי הזוהר של Know Hope או Klone, עבודות בודדות שבעיניים של צרכן 'אמנות רגילה' נתפסות כאיכותיות יותר, אבל אני חושבת שהאדם הממוצע ברחוב מאוד אוהב את מה שקורה היום". דדה מצטרף, בנימה המרגיעה האופיינית לו: "מה זה קירות נעלמים? יש כל מיני דברים שהם שוטף, ongoing, תמיד באים כל מיני אנשים חדשים. חלקם ממשיכים הלאה, חלקם פורשים, בכל מקרה אלה לא הדברים הגדולים, המושקעים, שמקבלים תקציבים ועליהם אנחנו מדברים".

כתל אביבים ותיקים, ה"שוטף" של דדה ומינץ נסמך על היכרותם עם הלוקיישנים שבהם השאירו עבודות. שיריה של מינץ בקריית המלאכה, שבה שוכן הסטודיו של הזוג, מתכתבים לא פעם עם תעשיית הזנות המתקיימת בין רחובות התנופה והעמל, ודדה זכור כמי שהפך את חורבת הדולפינריום (שכבר נהרסה) לצעצוע של שיניים קופצות והפך שארית של גשר מעריב לאטב כביסה. לנוכח כל זה מתבקש לשאול אם הפעילות האמנותית של השניים בחו"ל לא נפגמת עקב חוסר היכרות עם השטח.

"זה שאנחנו יוצאים החוצה לעולם ומנסים להגיע לכל מיני מקומות לא מבטל את העניין של הסייט ספסיפיק (עבודה תלוית מקום – ט"ק)", אומר דדה. "אנחנו מנסים להביא איתנו את מה שלמדנו ואנחנו מכירים. אין מה לעשות, זה לא בית הגידול הטבעי שלנו, אנחנו עדיין לומדים, ותיירים רואים זווית מסוימת. אבל אם נחזור למקום שוב ושוב אולי נכיר אותו יותר ונפעל טיפה אחרת. מבחינת לחקור את הלוקיישן, למדוד אותו, להבין מה החומר, להבין מה הסביבה שלו – אנחנו עושים את זה".

מינץ אומרת שההזדמנות לפעול במקום חדש וזר שומרת על רעננות יצירתית. "אחד הדברים שחשובים לנו וליצירה שלנו זה אלתור, ואני מרגישה שאני לא יכולה לעשות את זה כל כך בארץ, יש פה מחויבות כזאת לעשייה הספציפית שלי עד שהגעתי למצב של מחסום. במקום חדש אף אחד לא מכיר אותך ואת מתחילה מאפס מוחלט. זה משחרר לגמרי מהרבה דפוסי חשיבה שאני משתמשת בהם בארץ. אני חושבת ששנינו כאמנים ממש צריכים את שני הצדדים האלה, אחרת נהפוך לרובוטים של עצמנו וננטרל לגמרי את כל האינטואיציה, היצירה הספונטנית, השטותניקיות, הפשלות".

בתל אביב לכל אחד מהם יש זהות נפרדת, אבל כשהם יוצרים בחו"ל דדה וניצן חולקים זהות משותפת: הם אמנים יהודים ישראלים, עובדה שלא תמיד עוברת חלק. בשנתיים האחרונות הוזמן הזוג פעמיים ליצור קירות גדולים ומורכבים בפולין. הפעם השנייה כבר הייתה בצל החוק הפולני שעבר בפברואר האחרון וקבע שאין להאשים את העם הפולני בפשעים נגד יהודים שהתרחשו כחלק מהשואה. "נסענו עם המחשבות האלה והידיעה הזאת תוך שיח עם המארגנים שלנו – הכל היה על השולחן", אומרת מינץ. "ובכל זאת הזמינו שני אמנים ישראלים יהודים לעיר בשם אוסטרוב. אני יצרתי על בית כנסת. זאת אומרת, הכבוד שניתן לי שם על ידי המקומיים, הפתיחות בנוגע לנושא והתמיכה הכלכלית של ממשלת פולין היו כאילו הכל כרגיל לחלוטין".

ובכל זאת, אתם לא חוששים שאולי יחבלו לכם ביצירה בעקבות ההתבטאויות של הממשלה הפולנית והלך הרוח הציבורי?

"זה תמיד יכול להיות", הם עונים יחד. דדה מציין ש"העבודה שלנו מהיום הראשון הייתה עבודה שיכולה לשרוד שנים או להיעלם מחר בבוקר. אלה דברים שלומדים לשחרר, זה חלק מהחיים. כשאתה שם משהו בחוץ כבר אין לך לגמרי שליטה עליו". מינץ מוסיפה: "אנחנו מאוד מודעים לזה ומצפים שכל רגע יקרה משהו. נחיה ונראה. בינתיים העבודות בפולין וברוב המקומות בעולם סבבה לגמרי".

פורצים לבתים נטושים

מינץ ודדה מדברים בלי הפסקה. כך השניים, שמעידים על עצמם שהם מבלים יחד 24/7, מחליטים על מה לעבוד ואיך. "אנחנו פשוט כל הזמן מדברים", אומרת מינץ. "בהפסקת הצהריים מדברים, הולכים בדרך הביתה מהסטודיו – מדברים. מדברים מדברים, בלי הפסקה". דדה: "ההשראה מגיעה למישהו, הוא מספר לשני, ואז זה מתניע".

העבודה המשותפת שלהם מגוונת – החל מכרזה ענקית של דימויים וטקסטים המדמים בולי דואר שתלויה על הקיר המזרחי של אברהם הוסטל, דרך השתלטות באישון לילה על שטח פרסומי עם טקסט ודימוי מצולם ועד פריצה לבתים נטושים בצפון תל אביב. הפעילות האחרונה היא חלק מתהליך מחקר שעליו תתבסס תערוכת היחיד־הזוגית הבאה שלהם בגלריה זימאק.
"צריך לקחת בחשבון שיש פה שני אנשים שעושים דברים שונים לחלוטין", אומרת מינץ, "אפילו לא שני ציירים. זה פשוט טקסט מול דימוי ולדדה יש הרבה סוגים של דימויים ולי יש כל מיני סוגים של טקסטים. צריך איכשהו לפצח איך מחברים בין השניים".

לדברי דדה, "לפעמים אנחנו גם זורמים עם טעויות ועושים דברים למרות שהשני אמר לא. אנחנו מאמינים שלטעות זה בסדר". אבל מינץ חושפת את הצד המאתגר שבעבודה הזוגית. "אני מצפה מדדה שיהיה הכי כן איתי, זו ממש דרישה מהרגע הראשון שהתחלנו לחלוק חלל. לפעמים אנחנו ממש אומרים 'לא. התשובה היא לא. העבודה הזו לא טובה'".

יש רגעים של חוסר הסכמה?

מינץ: "יש הרבה אי הסכמות, אז יש ויכוחים, ואני חייבת לומר שדדה הוא המנמק הטוב מבינינו, הוא יותר רהוט. אצלי דברים מתגלגלים אחרת בתוך הראש. זה נשמע מוזר – בגלל שאני כותבת אז היו מצפים אחרת, אבל דדה הוא האיש של המילים פה".

"אנשים לא מאמינים שאישה יכולה להחזיק קיר גדול"

הצורך לנתק בין הזהות היוצרת והביוגרפיה כדי לשמור על ניקיון אמנותי הוא מקור שוני נוסף בין השניים. מינץ חותמת בשמה המלא והאמיתי מתחילת דרכה אך דדה מסרב בתוקף לחשוף את זהותו. "בשבילי זה ממש חלק מהאמנות, שלא יכירו אותי", הוא אומר בביטחון, "זה עוד כלי עבודה בשבילי. אני מרגיש שכשלא מכירים אותי יש לי חופש מלא ליצור ולעשות מה שאני רוצה. לא שופטים אותי על בסיס מי מכיר אותי ומי למד איתי ומי היה איתי בצבא, אלא על בסיס איך העבודה נראית, כמה היא מתקשרת ואם היא טובה או לא".

מינץ מסכימה ורואה בשיוך המשפחתי שלה – נכדה של נכדה של שמעון רוקח, ממייסדי שכונת נווה צדק – חסם אפשרי בדרך ללבו של הצופה. "את ניצן מינץ אפשר לשפוט כאשכנזייה, כמישהי שגדלה פה כפריבילגית, 'מה את הולכת ומקשקשת?'", היא מחקה צופה רנדומלי. "יש המון יופי במה שדדה עושה, אני קצת מקנאה בו אפילו. האפשרות שאנשים לא יתייחסו למה שנולדתי לתוכו, ופשוט יסתכלו רגע על מה שאני עושה".

גם אם תמציא לעצמה שם, זהותה המגדרית של מינץ משפיעה על הקריירה האמנותית שלה. "אני הרבה פעמים חשה תחושת אפליה וקטנוּת שאני נאבקת איתה", היא אומרת. "זו סצנה שבה האמנים המוכרים ואלה שמקבלים פרויקטים הם גברים. לא כל כך עוזר לי עצם זה שאני עושה שירה ולא ציירת, אבל גם אם תסתכלי על ציירות בסצנה, שהן מעטות מאוד, הן לא זוכות לרבע ממה שהגברים מקבלים. זו גם תחושה שמלווה אותי. אני חושבת שהרבה אנשים לא מאמינים שאישה יכולה להחזיק קיר גדול או יכולה לעשות עבודה פיזית קשה והם לרוב לא ייתנו פרויקט לאישה. זה גם משהו שאני צריכה להתמודד איתו ולשכנע את הקהל שהוא לא נכון".

חסרי בית, נרקומנים, עשירים והזויים

פרט ליצירת עבודות תלויות מקום אפשר לומר שהיצירה של מינץ ודדה תלוית מפגשים בין אישיים. בעמוד האינסטגרם של דדה אפשר לראות אם ובת שקעקעו יחד עבודה שלו – פלסטר בצורת לב – על גופן. למינץ יש שירים שהקדישה לזונות שהתיידדה איתן במהלך עבודה לילית על קיר. "אם זה חסרי בית, נרקומנים, אנשים עשירים מאוד ואנשים הזויים, הכל נכנס", אומר דדה. "הכל משפיע עליך. זה כאילו מגיע עם הגורל בטעות אבל הוא מושך אותך לכיוון שלו וגורם לך לחשוב". מינץ מוסיפה: "יש לנו גם נטייה להישאב מאוד לתוך החיים של האנשים האלה, לשמור על קשר, ללוות וממש להקשיב. לפעמים במקום לעשות את העבודה שרצינו אנחנו מוצאים את עצמנו מנהלים שיחה של שעתיים עם אדם שרק רוצה עכשיו לפרוק את סיפור חייו".

במסגרת המפגשים הבין אישיים הללו הייתה סדרת עבודות שהייתה אינטימית במיוחד. אחת מסדרות העבודות המוכרות של דדה הייתה "Cover Girl", שבה הוא כיסה נשים בפלסטרים שיצר (גילוי נאות: הח"מ הצטלמה עבור אחת העבודות). אף ששניהם מדברים על הפרויקט ונכחו בצילומים, מינץ לא רואה בו עבודה משותפת. "דדה הוא אמנם הראשון שקורא שיר שאני מוציאה מהמקלדת ואני הראשונה שמקשיבה לכל רעיון שלו, אבל הקרדיט הוא לחלוטין של דדה. בכל זאת הפלסטר של דדה, וכל העשייה שלו נולדה עוד לפני שהכרנו. אי אפשר לקחת את זה מבן אדם".

בסיטואציות כאלה, של תצלומים אינטימיים בתנוחות שכוללות רמיזה ארוטית, עשויה להתעורר קנאה. בכתבות מסוג זה נהוג גם לתהות אם אין בין בני הזוג קנאה מקצועית, אך נדמה שהשניים הצליחו לדלג מעל שתי המשוכות הללו. "כשעולה לי רעיון ויש לי ויז'ן, זה לא משנה אם מושא הצילום הוא אישה או גבר", אומר דדה, "מה שאני רואה זה איזשהו דימוי שאני רוצה להגיע אליו. אין לי את העניין הזה של להימשך למושא הצילום". מינץ מצדה מציינת שהיא "בן אדם יותר סוער רגשית, וכן, באתי עם קצת קנאה פה ושם אבל למדתי לשחרר. אנחנו שני אמנים, שני מטענים שלא היו מסתדרים בדרך כלל בחלל אחד. אבל זה כבר מאחורינו, עכשיו זה משהו שהוא נחלת העבר".

במבט קדימה נראה שהיצירה המשותפת והאינטנסיבית של השניים רק תלך ותעמיק. "יש פה משהו שיכול להימשך לנצח, העבודה הזאת. דדה ואני פשוט מנסים לייצר חיבורים ראויים אחד עם העבודה של השנייה באופן סיסטמטי. נוצר פה בעיניי משהו מאוד משמעותי שנבנה לטווח הארוך, כל פעם זה משתפר, כל פעם מוצאים חיבורים חדשים".

• ניצן מינץ
• אמנות רחוב
• דדה
• עם הגב לקיר
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אסף רותם, ציור, בוגר המדרשה לאמנות בית ברל

השראה:ההשראה שלי לקוחה מתוך האמנות עצמה. בתערוכות של מוריי וחבריי אני משוטט עם מצלמה ולמעשה, מהשילוב של הנראה מהקירות והאנשים שמסתובבים אני שואב את ההשראה. הרקע לעבודות הוא פורטרט של ציורים ועבודות לא שלי, אלא של אמנים אחרים.
מה אציג ביריד:העבודות הכי טובות שלי מהשנים האחרונות.
מורה לחיים:עידו בראל.
אמנים נערצים:אני אוהב את העבודות של אריק פישל ושל אמנים עכשוויים כמו דנה שוץ והרנאן באס.
כשאהיה גדול:אציג בכל המקומות הכי שווים בארץ ובעולם.
ספוט על האמן הבא:מדובר על צייר מצוין בשם רותם רוזנבוים. רותם אקספרסיבי ומבין צבע וצורה. יש לו את האיזון בין אקספרסיה שצילום מדמה אאוט אוף פוקוס להתפקסויות צבעוניות ותוכניות בתוך הציור שלו.

שרון פדידה, ציור, בוגר תואר ראשון בתקשורת חזותית ותואר שני באמנות, בצלאל

השראה:מהכל. מהליכה ברחוב, שיחה, שיר, פרסומת, קליפ, סיפור או כתבה.
מה אציג ביריד:מגוון עבודות מהשנים האחרונות.
מורה לחיים:יוסי אוחיון וד"ר רפאל זגורי.
אמנים נערצים:היפ־הופ.
כשאהיה גדול:אצטרך מספר גדול יותר במשקפיים.
ספוט על האמן הבא:להלי פרילינג.

נועה שוורץ,פיסול,תואר ראשון בצילום במנשר ותואר שני באמנות בבצלאל

השראה:אדריכלות, ריהוט, סיפורים ועובדות שנשארים לי במחשבות.
מה אציג ביריד:גוף העבודות נוצר בזמן מעבר לרחוב חדש ומתייחס אליו, לרחוב ביאליק ואליי.
מורה לחיים:חברים לכיתה.
אמנים נערצים:דורה גד.
כשאהיה גדולה:מקווה לא לאבד עניין.
ספוט על האמן הבא:ענהאל ברקוביץ.

ניצן מינץ, שירה פלסטית, לימודי כתיבה ואמנות במנשר לאמנות

השראה:אזורים מתפוררים בעיר, מוזיקה, אמנים ומשוררים.
מה אציג ביריד:13 חתיכות מהנשמה שלי. 13 עבודות שאני מכנה שירה פלסטית. היצירות מורכבות משירה פרי עטי אשר מוצגת בצורה פלסטית כיצירת אמנות, המשלבת תוכן וחומר גם יחד.
מורה לחיים:למזלי היו לי עשרות מורים שהשפיעו עליי ואשמח להישאר תלמידה נצחית.
אמנים נערצים:ג'ני הולצר.
כשאהיה גדולה:אהיה אמנית רב תחומית משוכללת, רגישה וחכמה.
ספוט על האמן הבא:בן זוגי, אמן הרחוב Dede, אשר מלווה אותי בחיי האישיים והמקצועיים זה שלוש שנים. Dede הוא אחד האמנים השאפתנים ביותר שהכרתי מימיי. אין דבר שעומד בפני הרצון שלו, אין קיר גדול שהוא לא יכול לכבוש במו ידיו, ואין מעניין וחמוד ממנו.

תום מרשק, צילום, בוגר מכללת הדסה, ירושלים

ההשראה והמורה שלי לחיים:הצלם Martin Parr.
מה אציג ביריד:העבודה שלי היא יומן אישי. תיעוד החיים האישיים שלי, בחינה של הסביבה שבה אני חי והאופן שבה היא משפיעה עליי. את הפרויקט אני מצלם בארבע השנים האחרונות וממשיך.
מורה לחיים:יורם להמן, ראש המחלקה לצילום במכללת הדסה, שהיה אסיסטנט של ריצ׳רד אבדון ולימד אותי את בסיס ההסתכלות על אור.
כשאהיה גדול:אשמח להמשיך לעשות את מה שאני עושה.

יעל כפרי, ציור, בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל

השראה:הציור תמיד מסביבי. אני רואה ציור בכל מקום. בקולנוע, ברחוב, בבית, בשיעור פילאטיס.
מה אציג ביריד:מנסה לקשר בין הלא מודע שלי ללא מודע של הצופה.
מורה לחיים:ראובן קופרמן. מורה נהדר שפתח עבורי עולם שלם של מדיום העפרונות הצבעוניים שמהווה היום חלק אינטגרלי מגוף העבודות שלי.
אמנים נערצים:לוסיאן פרויד, ג'ני סביל, ג'ון קופלנס, מיכאל בורמנס, רון מיואיק.
כשאהיה גדולה:אני ואוהד נהרין נשב לקפה ונדון בפרויקט המשותף שלנו שיוצג במומה.
ספוט על האמן הבא:הילה שפיצר, שהציגה בחממת האמנים שנה שעברה. משהו בעבודות שלה פשוט מטריף אותי.

• מיוחדים
• שרון פדידה
• ניצן מינץ
• תום מרשק
• צבע טרי