טיים אאוט timeout

אלכס ליבק: "שונאים אותי כי אני מראה את מה שלא רוצים לראות"

| מאת: עופר מתן

סגנון הצילום של אלכס ליבק כל כך מובהק, שלפעמים הוא נראה כמו חיקוי של עצמו. אחרי 30 שנה של שוטטות ברחבי הארץ עם מצלמה על החזה, ותיעוד של רגעים מופרכים בקריצה מרירה בזווית העין, הוא מספר למה אי אפשר לעשות פוטושופ למקום הזה. ראיון

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/03/sizes/Img132845-h_wo_680_382.jpg
אלכס ליבק. צילום: איליה מלניקוב

מי שמביט ב־14 הצילומים שאלכס ליבק מציג ביריד הצילום Tel Aviv Photo שנפתח הערב (חמישי) במתחם עזה 13 ביפו, עשוי להרגיש משהו מוּכּר. לולא הייתי מודע לקרדיט שמאחוריהם והייתי צופה בצילומים בהיעדר הקשר, הייתי חושב שיש בהם מוטיב אירוני קל, אנדרסטייטמנט תיעודי ולפרקים סוריאליסטי, שמזוהה אצלי עם הצילום הישראלי. זו תחושה שחוויתי בעבר בתערוכות גמר של בצלאל ושל המדרשה, אז עבודות של סטודנט כלשהו הזכירו לי שפה צילומית של מישהו אחר שמלווה אותי מאז שאני ילד. כי ללא הקונטקסט הצילומים של ליבק נראים כמו אימג'ים שצילם אדם שבמשך שנים נחשף לעבודות של אלכס ליבק במדור “המאה ה־21" בעיתון “הארץ" וניסה לחקות את הסגנון שלו.

צילום: אלכס ליבק

צילום: אלכס ליבק

הצצה מאחורי הקלעים של העבודה של ליבק, בוגר לונדון קולג' אוף פרינטינג ובעל תואר בפסיכולוגיה ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, מגלה תמונה דומה בפשטותה לזו שהייתם מדמיינים. ליבק משוטט, במובן המילולי של המילה. ביום הבחירות, למשל, הוא יצא מהבית בתשע בבוקר וחזר בעשר בלילה אחרי שהסתובב בקלפיות בירושלים, בבית שמש ובמושבים בסביבה. יש לו שלוש שיטות למציאת חומרים: או שהוא הולך למקום עמוס אנשים ונבלע בהמון (ואז עוברי אורח נוהגים לתת לו עצות על מה ואיך לצלם); או שהוא הולך לאירועים מאורגנים כמו מטס יום העצמאות בטיילת (שם הוא מקפיד שלא להיראות קריפי בזמן שהוא ממתין שעה מאחורי ילד שאוחז בלון בצורת מטוס, עד שהבלון יתעופף בזווית מושלמת בזמן שה־F16 חורך את השמים מעליו); או שהוא בוחר בשוטטות נטו בלי שום סיבה או מטרה עד שעינו נתקלת במשהו מעורר השראה (ויש לו גם מרגלים שמדווחים לו על כאלה, כמו החבר שהתקשר ואמר “אלכס, תגיע דחוף למחלף הסירה לצלם את השיפוצניק הערבי שמתקן את הפסל של הרצל!"). 

המקום שתופסים בעולמנו צילומי סטילס השתנה מאוד מאז שנת 1967, אז עלה ליבק לסיפונה של אונייה ברזילאית לתשעה חודשים ותיעד מפגשים של אנתרופולוג מקומי עם קהילות שונות בברזיל. לפעמים אני תוהה אם העדינות שמאפיינת את הצילום של ליבק מצליחה להיות אפקטיבית גם בעידן שבו דימויים מתאפיינים במסר אגרסיבי ובתחושת גודש. “אני מאמין שכן, אמירות עדינות עדיין נוגעות באנשים", הוא טוען, “ובמקרה של התמונות שלי, למשל, הצפייה בהן ברצף יוצרת אפקט מתמשך ומתעצם. בהרבה מהעבודות שלי האנדרסטיימנט נוצר בזכות הכותרת של התמונה, שיוצרת קונטקסט שממקם את הצופה. אבל שמע, שלא תבין לא נכון – אני ציני למדי לגבי הסיכויים של תמונה להשפיע על המציאות".

יום העצמאות. תל אביב 2014. צילום: אלכס ליבק

יום העצמאות. תל אביב 2014. צילום: אלכס ליבק

די מבאס לשמוע את זה מאדם שצילום אחד שלו בשנת 1984 (תמונת המחבל מהפיגוע בקו 300 מובל החוצה מהאוטובוס על ידי שב"כניקים בעודו בחיים) הצליח לטלטל את מערכת הביטחון, להוביל לפתיחת ועדת חקירה ולגרום לצנזורה לסגור את עיתון "חדשות" לכמה ימים. 

"היום התמונה הזו הייתה נכנסת לעמוד 3 בעיתון ולא היה לה רבע מהאימפקט שהיה לה אז. לבנו כחברה הפך גס הרבה יותר מאז, והעניין שלנו במאבק הפלסטיני ובכיבוש פחת מאוד. בתקשורת הפלסטינית אתה רואה מדי יום דיווחים על הריסות בתים וגדיעת עצים, דברים שהם היומיום של הכיבוש, ובתקשורת הישראלית הדברים האלה חדלו להופיע. נקודה. לא מראים לנו יותר איך נראה המגע בין החייל לאזרח הפלסטיני, פשוט לא. גם החבר'ה של אקטיבסטילס, שחלקם מציגים לצדי בתערוכה, מפרסמים את החומרים שלהם בתקשורת הזרה או ב־972, שיחה מקומית והמקום הכי חם בגיהנום – מקומות עם קהל משוכנע, וכשהם הדביקו תמונות ברחוב באו אנשים וקרעו אותן כי זה עצבן אותם. כלומר, צילום יכול עדיין להשפיע, אבל השאלה מה ההקשר שבו הוא מתפרסם ומהי חשיבות הבמה". 

אתה מרבה להתלוות לגדעון לוי לשטחים ולצלם עבור הכתבות שלו. העבודה העיתונאית שלכם נשענת על האמונה שהדעה של הישראלי לגבי הכיבוש תלויה בכמות ובסוג המידע שהוא נחשף אליהם. זו הנחה שלא מוכיחה את עצמה.  

"גם גדעון כבר לא מאמין שאינפורמציה מהשטחים יכולה לשנות את הדעה של הישראלים, ואני מסכים איתו. אנחנו עושים את העבודה למרות הייאוש ובעיקר עבור המהדורה באנגלית. וגם בשביל המצפון שלנו". 

כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך?

"לא, האמת היא שזה גורם לי להרגיש יותר מדוכא, אבל לפחות אני יכול לומר שעשיתי משהו. בבית הספר לצילום שלמדתי בו בלונדון, היה קו מאוד פוליטי שהאמין שמה שמשפיע על תודעה של אנשים זה אימג' שכמותו הם טרם ראו, והאתגר שלי הוא למצוא כאלה". 

צילום: אלכס ליבק

צילום: אלכס ליבק

מעניין את הסבתא

ליבק, 71, גרוש טרי מאשת הקולינריה שרי אנסקי (לשניים בן בשם חיים), הוא אדם נינוח שממעט להרים את קולו. קשה לדמיין אותו מתעמת עם מישהו. בכל זאת, בדצמבר האחרון, אחרי יותר מ־30 שנה כצלם עיתונות (מתוכן 22 שנה בעיתון "הארץ"), הוא מצא עצמו עצור במשטרת אריאל בטענה שהוא ולוי הפרו צו אלוף כשנכנסו לשטח A ואחר כך גם העליבו חייל. אופן העלבון, לפי החשד, היה יריקה. “יצאנו מהשטח הפלסטיני ברכב שלנו, כמו שאנחנו עושים תמיד, אבל הגענו מכביש שרק פלסטינים מגיעים ממנו ולא מכביש שמוביל להתנחלות, והחייל במחסום שאל מה חיפשנו שם. גדעון ענה לו ‘מה זה עניינך?' ואז הוא החליט לעכב אותנו. תוך שנייה הגיעה גם משטרה ונהיה שם אירוע שלם. החייל שעצר אותנו התעקש שנישאר בתוך האוטו, וכששאלתי למה אנחנו צריכים להישאר באוטו הוא ענה לי בגסות שהוא לא חייב לי הסברים. אמרתי לו ‘שמע, אתה בן 18 ואני בן 70, אז דבר אליי יפה; והוא צעק עליי שלא אתן לו הוראות ושהוא יעכב אותנו כמה שירצה. גדעון ענה לו ‘תעכב את סבתא שלך' ואז זה הסתבך כי הוא לקח את המשפט על הסבתא אישית והרגיש שכבוד המשפחה שלו נפגע. לקחו אותנו לתחנה ושם גילינו שהחייל טוען גם שירקנו עליו, שזו כמובן שטות גמורה. בסופו של דבר התלונה בוטלה ושוחררנו. הדבר שנשאר איתי מהאירוע הזה הוא האופן שבו הוא דיבר אליי, זה הרג אותי". 

השנאה שליבק חש שהופנתה כלפיו באותה תקרית, הגיעה בשבוע שעבר למרכז השיח בישראל, לאחר שתוצאות הבחירות המחישו את גודל השנאה לשמאל – גדולה עד כדי כך שבסיוע הרטוריקה המסיתה של ביבי היא גברה אפילו על הכעס של הציבור על הממשלה ועל התחושה שהיא לא סופרת את האזרחים ואף דופקת אותם. ההבנה הזו הביאה חלק מהשמאל לערוך חשבון נפש לגבי הניתוק שלו מרוב הציבור בישראל, ובעיקר מהאנשים שגרים בעיירות הפיתוח בפריפריה. בשנת 1981, כשבגין השיק את פרויקט שיקום השכונות שביסס אותו בעיני רבים כגואל הפריפריה (אף שרבים יטענו שזה היה בסך הכל מבצע סיוד קירות, שרק עזר להסתיר את האפליה של הציבור הזה ולא באמת סייע לו), עבר ליבק להתגורר באשקלון עם אשתו דאז ותיעד את הפרויקט הממשלתי. “אני זוכר שנכנסתי יום אחד לקפה בעיר, ביקשתי כוס קפה וכשהבחור הגיש לי אותה אמרתי לו ‘תודה'. הוא חשב שאני מסתלבט ומתנשא עליו. לפני יומיים נסעתי באוטו פה בתל אביב ונהג אחד צפר לי בטירוף מאחור והתחיל לריב איתי. אמרתי לו ‘מה הלחץ?'; והוא הסתכל עליי ואמר ‘חנין זועבי, הא?'. זה גרם לי לראות את השנאה הגדולה שאתה מדבר עליה בהקשר של הבחירות". 

צילום: אלכס ליבק

צילום: אלכס ליבק

השנאה לשמאלנים כמוך מבוססת בין השאר על הטענה שיש לכם המון אמפתיה לפלסטינים ושום אמפתיה או אכפתיות לעניים בפריפריה. מאז שעזבת את אשקלון אתה מתמקד בעיקר בתיעוד הכיבוש והסבל הפלסטיני. כלומר, יש להם קייס. 

"אני חושב ששונאים אותי גם כי אני מראה להם את מה שהם לא רוצים לראות, אבל זה נכון שאני לא מצלם בפריפריה כמו שאני מצלם פלסטינים. צריך לזכור שחוץ ממני, מגדעון לוי ומעמירה הס, פחות או יותר, איש בתקשורת הממסדית לא באמת מסקר את השטחים. אני רואה את השנאה של אנשים לגדעון, זה ברמות אחרות. הם מזהים אותו מהטלוויזיה. אני בטוח גם שהטור שלו שקרא 'להחליף את העם' לא יעזור במובן הזה. לא הסכמתי איתו, הוא עשה טעות לדעתי". 

אתה מוכר עבודות שלך? אנשים רוצים לתלות אותן בסלון? 

"מוכר לפעמים, כן. תערוכות כמו זו נועדו למכירה ולכן גם בחרתי צילומים שיש להם לדעתי פוטנציאל מסחרי.  מארגני התערוכה תמחרו את העבודות, 3,000 ש"ח לצילום בגודל 40 ס"מ על 50 ס"מ ו־5,000 ש"ח לצילום בגודל 50 ס"מ על 70 ס"מ. האמת היא שאני לא אוהב בדרך כלל תערוכות קבוצתיות, אני מרגיש שאני נבלע בין כל שאר הצלמים. הפעם הציעו לי חדר משלי שבו אוכל להציג כמות גדולה של צילומים, ולכן הסכמתי". 

עדיין קורה לך שאתה רואה צילום חדש ומתעוררת בך השראה, או שאתה כבר קהה חושים? 

"כן, זה יכול לקרות לי. יש צילומים שאני רואה ופתאום חושב 'וואלה, איזה כיף שיש צילום!'. אבל גם צילומים שמעוררים בי השראה לא ישנו את הסגנון שלי, אני מרגיש מאוד איתן מבחינה סגנונית. אני לא אהפוך כבר בחיי למי שמצלם צילומי נוף בקומפוזיציה מושלמת ותאורה מכוונת. אני נגד צילום מבוים ולא נמשך לאסתטיקה מוקפדת. אני תמיד אומר שאם תהיה לך מספיק סבלנות, אז תצליח למצוא את הפריים האולטימטיבי, זה פשוט עניין של זמן". 

ירושלים 2001. צילום: אלכס ליבק

ירושלים 2001. צילום: אלכס ליבק

מצלמת הפילם הישנה שכרוכה סביב הצוואר שלך, שהפכה לסימן ההיכר שלך, היא חלק מגישת האולד סקול הזו?

"האמת היא שזו מצלמה דיגיטלית והיא רק מעוצבת כמו מצלמת פילם. בשנים האחרונות 90 אחוז מהעבודה שלי היא במצלמה הדיגיטלית. אבל מה שלא מסתדר לי זה הפוטושופ. עשיתי קורס ופרשתי באמצע, זה פשוט לא מתאים".

Tel Aviv Photo. חמישי־שבת, 3.26־28. מתחם עזה 13, יפו. הכניסה חופשית

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 1132b7ef270361ea