טיים אאוט timeout

הפרשנית לענייני עצמה: ריאיון עם דגנית ברסט לרגל התערוכה החדשה

| מאת: שרון קנטור

התערוכה החדשה של דגנית ברסט מפרקת תערוכת עבר שלה, אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד עליה שהיא מרוכזת בעצמה. ריאיון

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/03/sizes/5_h1_wo_680_382.jpg
מתוך התערוכה של דגנית ברסט

״הגיעה שעתי / הזמן דוחק // מה לקחת / אל הגדה ההיא / מאומה // אז זה / הכל / אימא // כן בני / זה הכל // אז זה רק זה // רק זה // אז אלה כל החיים // כן כל החיים". שיר קצר של המשורר הפולני תדיאוש רוז'ביץ', בן 31 מילים בסך הכל, הוליד את התערוכה הראשונה של דגנית ברסט בשנת 2012, וכעת תערוכה נוספת, שהיא למעשה תערוכת חקר של התערוכה ההיא. "לעבודה הקודמת קראו 'שיר של תדיאוש רוז'ביץ', ואני החלטתי לעשות 'מייקינג אוף'. המחשבה שלי על מִסגור תהליכים הייתה דרך סוג של מבנה צורני שבו העבודה נמצאת בחלל, היא עולה למעלה, וכל העבודה החדשה היא הערות שוליים לעבודה הקודמת – במובן של פרשנות, של הקשרים, של ביקורות. הערת השוליים, שאמורה לפרש ולהסביר דברים, יכולה בסופו של דבר, ואני מקבלת את זה, להפוך לטקסט שבעצמו טעון הסבר".

העובדה שדגנית ברסט פגשה את השיר של רוז'ביץ לא במסגרת ספר, במוסף ספרותי או בערב שירה, אלא בשער האחורי של מוסף "גלריה", היא קריטית. בתערוכה הוא מוצג כמו שהוגש בעיתון: לצד הצעה לטיול בוורמונט, מתכון לקציצות דגים וציטוט משעשע הנוגע לבראד פיט. הבוקס בבטן שחטפה ברסט כשנפגשה בו היה רק עוד אופציה להעברת זמן.

מתוך התערוכה של דגנית ברסט

מתוך התערוכה של דגנית ברסט

"קראתי אותו בארוחת בוקר והוא פשוט עבד עליי בצורה כל כך לא צפויה, אפשר להגיד שהוא אפילו הדהים אותי וזעזע אותי. זה לא שמיד עלה בדעתי לעשות איתו משהו, אבל הגזיר הזה היה איתי בארנק. הראיתי אותו לאנשים, קראתי אותו באיזושהי לוויה. יום אחד עלה בדעתי משהו והתחלתי לעבוד עליו, ואז גם שמתי לב למה השיר כל כך מדהים. יש בו נורא מעט מלים, ועם זאת הוא עורך מסע ניהיליסטי. את מתחילה בחיים וגומרת במוות ובתוך הדבר הקצר הזה, ההבזק הזה של השיר, נוצרת איזו תנועה. העבודה שלי העבירה את השיר דרך מיתות ספציפיות: דרך אלימות, דרך הפוליטי, דרך האישי, דרך משחק. במובן מסוים העבודה חותרת תחת השיר, היא מחזירה אותו לחומריות של החיים".

ברסט, ילידת 1949 וזוכת פרס רפפורט לאמן בכיר לשנת 2012, פרשה בשנה שעברה מהוראה, וכעת היא נהנית מהיותה אמנית במשרה מלאה ונרתעת מכל ביקורת על דורות האמנים והסטודנטים שאחריה. "אני נזהרת מהפרספקטיבה של 'אנחנו היינו טובים'. מגוחך שאמנים ותיקים מבטלים באופן גורף את מה שקורה אחריהם. להיסטוריה אין מרכז, כסיפור היא לא דבר יציב, אמנים נשכחים מתגלים והופכים רלוונטיים. הנטייה הטבעית להשמיץ את הצעירים טיפוסית לאנשים שהיו פורצי דרך ונחשבו בעצמם לקשקוש על ידי המורים שלהם. האמנות משתנה אבל הכישרון לא פוחת, תלמידים עושים עבודות מופת לא פחות מאלו שעשו המורים שלהם. מאחר שאני מתעניינת גם במדעי הטבע, אני יודעת שכישרון זה גם מקרה סטטיסטי, זה כמו להיות מוכשר בטניס או להיות גבוה. יש סיטואציות תרבותיות, כלכליות, פוליטיות, שמשנות את האמנות, והרבה פעמים לרעה – לספקטקולריות, לשוק האמנות – וקשה לראות לפעמים את ההידרדרות. אבל עדיין יש אנשים שעושים דברים מדהימים".

דגנית ברסט. צילום: אורי גרשוני

דגנית ברסט. צילום: אורי גרשוני

אבל נדמה שהדור שלך עושה אמנות פוליטית טובה יותר או טבעית יותר, אולי מפני שלא חוויתם את הייאוש הארוך הזה כאופציה יחידה לקיום.

“הדור שלי בארץ אכן שייך לרגע מיוחד בתולדות האמנות – הרגע של המושגיות. כל זרם חדש בתולדות האמנות עשה שינוי ולדורהקודם היה קשה לקבל אותו, אבל הרגע הזה של אמנות מושגית הוא רגע שונה לגמרי, ממש מהפכני. היינו קרובים יותר לרגע הזה. אחרי התערוכה הרטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב, שבה ראיתי איך כל זה נראה ביחד ומאוד חששתי מזה, הייתי מאוד מרוצה מהיחס הזה בין שוני וחיבור, בין הטרוגניות לאחדות. זה עורר בי געגוע לעבודות שהן על הגבול, שלא ברור איך הן הופכות לאמנות. דברים נורא פשוטים, נורא
פרוזאים, מאוד לא אמנותיים, לא בהכרח אסתטיים, לא בהכרח ציור, לא בהכרח צילום במובן האמנותי – ויש לי איזו מחשבה שהתערוכה הזו, הנוכחית, היא קצת תוצאה של הגעגוע הזה למקום שבו את הולכת על הסף של השאלה אם זו בכלל אמנות. יש גם כיוון מושגי היום, חומרים תיעודיים וכו', אבל בהרבה מאוד מקרים זה מובן מאליו, עובר דרך פילטר של ‘אמנותיות': כמה זה יפה? כמה מרהיב? יש איזה מין צעד אחורה, פחות הטלת ספק".

בשנת 2004 , בעקבות כתבה בערוץ 1, כיסה מוזיאון חיפה עבודה של ברסט – צילום מוגדל של פני המחבל מדיזנגוף כפי שהופיעו בעיתון, כולל כיתוב התמונה המקורי. “המידע שהתקשורת העבירה, במקרה הזה על מנת לשלהב את ההמונים, הוא מניפולטיבי, וזה חמור בהרבה מחופש הביטוי לאמנות", השיבה אז ברסט.

עד כמה את מוטרדת מהאקלים האמנותי בארץ, מאפשרויות של צנזורה?

“אני כל כך עסוקה ומוטרדת וזועמת על מה שקורה במרחב הציבורי בכלל, שמה שקורה בתחום האמנות פחות מעסיק אותי. זה הכל סימנים של דברים נוראים שקורים – פשיזציה, סתימת פיות, כל ההתנהלות של משרד החינוך, מירי רגב… מה שמרגיז אותי עוד יותר הוא שכל המהלכים האלו – כמו עצם העובדה שנתנו לרגב את התפקיד הזה – כל כך ציניים, באים מלמעלה. נכון, קורים דברים נוראים באמנות, אבל בסך הכל אמנים ממשיכים לעשות את שלהם. הבעיה של עולם האמנות היא נגזרת לא מרכזית של התהליכים הפוליטיים שמתרחשים, שהם אכן מאוד מטרידים. לא רוצה לזלזל בזה, אבל זה זניח לעומת הצרות הגדולות והדברים הקשים שקורים בחברה, כמו השיסוי הציני המכוון בין העדות. שוב, זה נורא, אבל זה נגזרת של דברים עוד יותר נוראים. זה שאני אמנית לא אומר שאני אלחם רק על המגזר שלי".

דגנית ברסט "The Making of שיר של תדיאוש רוז'ביץ'" גלריית המדרשה, 10.3־9.4

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb