טיים אאוט timeout

מציירים גרוע, אבל מפצים: הבוגרים הבולטים של בתי הספר לאמנות

| מאת: מיטל רז

בתקופה שבה הציור פורח בעולם האמנות, דווקא המיצב שולט בתערוכות הבוגרים של שנקר, מנשר ולימודי ההמשך במדרשה. מה שווה ומה פחות בתערוכות הבוגרים השנה - חלק א'

מיכל לופט, חדר המתנה (צילום: באדיבות שנקר)

שנקר

הציור מביך, המיצב מלא תשוקה

מסלול האמנות הרב תחומית בשנקר מציין השנה עשור להיווסדו, ואמנם הוא עוד לא הוליד אמנים משמעותיים כמו המדרשה ובצלאל – אך עדיין מצליח לתת מדי שנה פייט ראוי. כבכל שנה בוגרי שנקר מצטיינים בעבודות המיצב המושקעות שלהם. גם הציור בולט השנה, אבל רובו בינוני עד מביך. בתקופה של פריחה אדירה בציור לא ברור למה בית הספר מחפף בגזרה הזאת. על הציור הגרוע מחפות עבודות מיצב מקצועיות ומלוטשות ברובן, שיכולות בקלות למצוא את דרכן לאחת הגלריות או המוזיאונים המרכזיים. ניכרות עליהן תשוקה וסקרנות לחומרים, עם שאלות ותהיות על מקומה של האמנות ועל הרלוונטיות שלה.

אחד הפרויקטים הבולטים שעוסקים בחיפוש הזה הוא "בית ספר לאמנות" של קבוצת חושן – ארבעה סטודנטים מהמחלקה (נמרוד אסטרחן, לירון בן זיקרי, בר פלש ויעל פסמניק) הפכו את אחורי הקלעים של בית הספר, סדנת הפיסול, למצע היצירה שלהם. הם בונים חלל פרטצ'י במכוון, מתערבים ופולשים ליצירות החצי אפויות של סטודנטים אחרים עד שלא ברור איפה האמנות מתחילה, איפה היא נגמרת ואם היא בכלל קיימת. אמנם היה אפשר להדק ולזקק יותר את הרעיונות על גבולות האמנות, אבל הפרויקט בכל זאת חינני ובעל פוטנציאל מעבר לדאחקה הסטודנטיאלית.

קבוצת חושן (צילום: מאיר ליברמן, אמנות רב תחומית, שנקר)

קבוצת חושן (צילום: מאיר ליברמן, אמנות רב תחומית, שנקר)

עוד כתבות מעניינות:
המדריך השלם לתערוכות הבוגרים
מה קורה כשאמניות הברביזון החדש מציגות בנפרד?
הרי הפלסטיק הישראליים הופכים לתערוכה מרהיבה

גם העבודה של מיכל לופט משתעשעת בגבול הדק שבין מעשה אמנות למעשה יומיום. לופט הסבה את אחד המשרדים הצדדיים לחדר המתנה אבסורדי ומלא הפרעות – כיסאות וספסלי הישיבה הצמיחו גידולים מפלצתיים, התמונות הגנריות שעל הקירות מעוררות חוסר נוחות והטלוויזיה משדרת מעין סרטון הדרכה מלחיץ. אין שום דבר פונקציונלי, רגוע או מזמין בחדר ההמתנה של לופט, רק מצבור של חרדות ואובססיות.

מיכל לופט (צילום: מאיר ליברמן, אמנות רב תחומית, שנקר)

מיכל לופט (צילום: מאיר ליברמן, אמנות רב תחומית, שנקר)

מיכל לופט (צילום: מאיר ליברמן, אמנות רב תחומית, שנקר)

חמוטל אתר מציגה פרויקט מצוין שמפנה את השאלות על האמנות פנימה, לתוך העצמי, בניסיון ליצור שפה ספונטנית ואינטואיטיבית. גניחות ה"אההה אההה אווו" החושניות שלה נשמעות למרחוק ומפתות להיכנס לתוך חלל רחמי שמורכב מווידיאו, רישומים ואנימציה עדינה. הפרויקט של אתר מהדהד את הניסיונות האקספרימנטליים של אמני סאונד כגון ג'ון קייג' וממשיכיו שבחנו איך הקול והרעש יכולים להפוך ליצירת אמנות. אצל אתר הבחינה הזאת מתקיימת כזרם תודעה גופני שדרכו היא מייצרת מעיין שפה מומצאת.

חמוטל אתר (צילום: באדיבות שנקר)

חמוטל אתר (צילום: באדיבות שנקר)

מנשר

חולי, מוות וחיטוט עצמי

המיצב מככב גם בתערוכת הבוגרים במנשר. גם כאן ניכר שהמורים שמו דגש על טכניקות וחומרים, אבל במקרה הזה הדבר בא על חשבון התוכן, שהוא בוסרי ואינו מגובש דיו. עבודות גמר רבות סובבות סביב חולי, מוות וחיטוט עצמי: אדווה רז מציגה מיצב וידיאו ופיסול שמתייחס למות אביה – היא משבשת טקסי אבלות כגון האיסור להסתפר ולהתרחץ והופכת אותם למרחב אינטימי של גופניות נשית; יואב ניר מציג מיצב שנראה כמו תיאטרון קודר של סביבות רפואיות פגומות; עידן בן ארי קושר בין ליקוי נוירולוגי שהחולה בו מתקשה בזיהוי פנים לבין התיעוד הצילומי החמקמק והמעוות; וגם דוריאן קרידו מתייחס בעבודות שלו לפגם גופני, במקרה שלו חבלה קשה שעבר בעינו וצולל לתוך סיפור העין הפרטי שלו דרך מושגי יסוד בצילום.

ליאת כהן מציגה גוף עבודות מעניין שחורג מהנושאים המדכדכים האלו: סדרת העבודות שלה מנסחת אסתטיקת רדי מייד ביתי, מעין לקסיקון של שימוש פיסולי בכלי ניקיון ומטבח. אצל כהן כלים חד פעמיים הופכים לחומר פיסולי מרהיב, סמרטוטי רצפה וגומיות הופכים לפסלים אורגניים וחושניים, וסקוצ'ים לקומפוזיציות ציוריות נוסח מונדריאן.

התוכנית ללימודי המשך במדרשה

פיצ'פקעס כמתנות ומלחמה כושלת בביטוח לאומי

את תערוכת הבוגרים של לימודי ההמשך אוצרת השנה נוגה דוידסון כתערוכה קבוצתית ניסיונית שמבוססת לדבריה "על עקרונות המשחק החופשי בחלל, ההתנסות, ההנאה ושחרור הרסן". מלבד אבנר פינצ'ובר – שעושה רישום אגרסיבי ואלים בחלל, מעין טייק אוף לעבודות הטחת העופרת הפרפורמטיביות של ריצ'ארד סרה – וחנה מנהיימר, שמקיימת פרפורמנס אחת ליום בתוך כדור משחק שקוף – שאר העבודות רחוקות מלהיות משחקיות והן מסוגרות למדי בעולמן הפנימי. המהלך האוצרותי שמנסה לשים דגש על אינטראקציות ותהליכים משותפים לא בא לידי ביטוי בחלל ורק מטשטש את התוצרים של הבוגרים, שלשמם בעצם התכנסנו.

אבנר פינצ'ובר, התוכנית ללימודי המשך במדרשה

חנה מנהיימר, התוכנית ללימודי המשך במדרשה

התערוכה בינונית למדי ולא נושאת איזו בשורה כמו שדוידסון מנסה לגבש. שני גופי עבודות מעניינים בכל זאת, אבל דורשים פיתוח רעיוני יותר מעמיק ומחויב, הם של דפנה טלמון וקרן דולין. טלמון מציגה פרויקט שמבוסס על אורח החיים שלה כהאוס סיטרית, שבעקבותיו, במין אקט מרדני ואנטי צרכני, החליטה להיפטר מכל החפצים המעטים שלה, בעיקר פיצ'פקעס, ולמסור אותם עטופים במתנה למבקרים בתערוכה. החיים כאמנות הוא נושא מורכב ומאתגר שלא מעט אמנים נגעו בו, למשל דונלד ג'אד ואנדראה זיטל שעברו לחיות במדבר ובנו להם סביבות מחיה אמנותיות. עם זאת הפרויקט של טלמון רחוק מהניסיונות האלו, והטוטליות של אורח החיים הנוודי שלה והמשמעות היצירתית שלו כמעט אינה מורגשת ונשארת בגדר ניסוי חברתי.

דפנה טלמון, התוכנית ללימודי המשך במדרשה

קרן דולין מציגה הצעה להצבת פסל בגובה שמונה מ' בכניסה לביטוח הלאומי ברחוב המסגר בדמותה של אישה מדושנת ועבת בשר. הפסל הכעור והגרוטסקי – שמוצג בתערוכה בגרסה חלקית לצד הדמיה במשקפי VR – מדגים את המרחבים הכישלוניים של יצירת האמנות, בייחוד מול המערכת הביורוקרטית המסרסת. מלבד מכתב הוקרה סרקסטי חצי מצוץ מהאצבע שאותו שלחה דולין לביטוח הלאומי, המחווה הגרנדיוזית, שהייתה יכולה להוליד פעולת נגד במרחב הציבורי, נותרת בגבולות הדמיוניים של הבלתי אפשרי.

קרן דולין, התוכנית ללימודי המשך במדרשה

← שנקר, ז'בוטינסקי 8 רמת גן, עד 27.7
← מנשר, דוד חכמי 18 תל אביב, עד 19.7
← גלריה המדרשה, הירקון 19 תל אביב, עד 28.7

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: 1132b7ef270361ea