הרי הפלסטיק הישראליים הופכים לתערוכה חושנית ומרהיבה

מסטיקים שמכסים פסל משיש, פחי צפרדע ודליים שחורים כעורים שהפכו למונומנט. "שפע" במוזיאון בת ים הוא טייק מרענן ולא מתחכם על "דלות החומר" הישראלית המפורסמת

אורי הולבן - iHope (צילום: תומר אפלבאום)
אורי הולבן - iHope (צילום: תומר אפלבאום)
10 ביולי 2018

ב־1986 טבעה האוצרת והמבקרת שרה ברייטברג סמל את המונח "דלות החומר", כשהיא מתייחסת לאמנים כמו רפי לביא ויאיר גרבוז שמשתמשים בחומרים מקומיים ככלי התנגדות לאסתטיקה וליופי המקובלים. התוצאה, לטענתה, היא אמנות מרושלת ומוזנחת במתכוון שמשקפת את הניתוק של המסורת התרבותית בישראל מהמערב. טקסט התערוכה הקאנוני הפך לאחד המצוטטים באמנות הישראלית ומדי כמה שנים יש ניסיון לחזור אליו, לבחון אותו מחדש ובעיקר לאתגר אותו באמצעות דור חדש של אמנים. בזמן אמת, וגם כמה שנים אחר כך, היו אף כמה ניסיונות להפריך את התזה של ברייטברג סמל על ידי אותם אמנים שעליהם היא ביססה אותה.

התערוכה "שפע", שמציינת את תחילת הקדנציה של הילה כהן שניידרמן בתור האוצרת הראשית של מוזיאון בת ים, מתקיימת באותם מחוזות של שיח הדלות, אבל למרות השם שלה היא לא עוסקת כלל בניסיונות לאתגר אותו. התערוכה כבר נטועה עמוק בתוך כלכלת האובייקט, מציאות שבה החפץ האמנותי הוא לא כלי או בבואה של החשיבה האנושית כמו אצל אמני דלות החומר, אלא הוא הדבר עצמו – סחורה לכל דבר וגוף עצמאי שמנותק מהיוצר שלו. בחוגים למדעי הרוח אוהבים לקרוא לזה "המפנה החומרי".

שגיא אזולאי – שער צהוב (קומבינה) (צילום: תומר אפלבאום)
שגיא אזולאי – שער צהוב (קומבינה) (צילום: תומר אפלבאום)

עוד כתבות מעניינות:
המדריך השלם לתערוכות הבוגרים
איך נראה הרחוב כשמכניסים אותו למוזיאון?
הריאליזם שוב באופנה – ויש מי שלוקח אותו צעד קדימה

זה כמה שנים טובות האמנות הישראלית אובססיבית לנושא, ולאחרונה זה מורגש ביתר שאת עם אינפלציה רצינית של אמני אובייקט חומריים (גבי קריכלי בגבעון, תכלת רם ב־CCA ושחר יהלום בנגא הן רק מדגם מייצג של התערוכות המוצגות בימים אלו(. ב־2013 יהושע סימון, קודמה של כהן שניידרמן בתפקיד, ניסה לנסח בתערוכה "טובין" שהוצגה במוזיאון את מאפייני העיסוק העכשווי בחומר ובאובייקט. העבודות בתערוכה ההיא סימנו את הופעותיו הדפוקות, הלואו טקיות והחלמאיות של האובייקט האמנותי. "שפע" לעומת זאת חוגגת עודפות גדולה מהחיים, עם עבודות מרהיבות, רובן המוחלט פסלים ומיצבים, שיכולות להשתלב בקלות בירידי אמנות ענק נוצצים.

בזוקה על פסל רנסאנסי

14 אמנים מציגים בתערוכה עבודות שעושות בדיוק ההפך ממה ש"טובין" עשתה. הן מצליחות להפוך את הפארטצ'יות הישראלית ליופי חושני ומלהיב. זוהר גוטסמן פותח את התערוכה עם העתק של פסל רנסאנסי מלוקק משיש קררה יקר להחריד. הפסל הזדהם באלפי מסטיקים ורודים של בזוקה שנדבקו אליו והפכו אותו למפלצת גרוטסקית. לצדו נרדין סרוג'י עורמת 24 דליים שחורים כעורים ומוכתמים, מהסוג שאפשר למצוא בשפע באתרי בנייה, והופכת אותם למונומנט ארכיטקטוני קלאסי. אוריאל מירון עושה לכיסאות הגנריים של כתר פלסטיק את מה שסרוג'י עושה לדליים – באמצעות ניסור וחיתוך הוא משנה את הפונקציונליות שלהם והופך אותם למעשה אמנות סוריאליסטי מלא תנופה ודמיון. גם ורד ניסים לוקחת רדי מייד ביתי – מחבטי שטיחים מפלסטיק – ומעניקה להם טוויסט בצורת תבליט טבע דומם קאמפי ונוצץ.

זוהר גטסמן – חומר לעוס (צילום: תומר אפלבאום)
זוהר גטסמן – חומר לעוס (צילום: תומר אפלבאום)

בקומה השנייה של המוזיאון מוצגים בכל אחת מהנישות של החלל המעגלי פרויקטים יותר גדולים ושאפתניים, שהחומריות שלהם מתאפיינת בהעתקה של סביבות חיצוניות אל הפנים. המוצלח שבהם הוא "אזור נוחות" של תומר דקל. דקל בנה מפחי הצפרדע המוכרים וממערך של ברזים ומתקני כיבוי אש שאינם מתפקדים מרחב אסוני מטונף ומזוהם, שריח חריף של נפט ופלסטיק שרוף נודף ממנו. המיצב הדומיננטי של דקל בחלל הוא כמו שיר אהבה־שנאה פואטי לחומריות הישראלית הדלה והזולה.

הרעיון של ברייטברג סמל על דלות החומר לא נחת ביום בהיר אחד. קדמו לו כמה שנים של תערוכות שניסו שוב ושוב לזקק את התזה. נראה שזה פחות או יותר המצב אצל כהן שניידרמן, שכבר כמה שנים מנסה לפתח רעיון על אמנות חומרית שמושפעת מהמרחב הציבורי ומתכתבת איתו. לפני שלוש שנים היא אצרה במוזיאון פתח תקווה את "ארמון הבדולח והמקדש הארור" שהציעה הצעה דומה. אז היא קראה לזה "פיסול תיעודי".

"סט שטיחונים לרכב" (צילום: תומר אפלבאום)
"סט שטיחונים לרכב" (צילום: תומר אפלבאום)

התערוכה הנוכחית בבת ים מנסה להתרחק מתיאורטיזציית יתר. הטקסטים שמלווים את התערוכה רזים ומצומצמים, וגם המהלכים השיתופיים וארוכי הטווח שכהן שניידרמן כה מזוהה איתם נעלמו כלא היו. זו פשוט תערוכה קבוצתית נושאית, בלי התחכמויות ובלי ניסיונות לכפות מהלכים אוצרותיים על האמנים. האם הסיבה לכך היא שהתערוכה נאצרה בחיפזון ובלחץ זמן או שמא מדובר בקו אוצרותי חדש, פחות מתאמץ ומתחכם? כך או כך, האוצרות האולד סקול הזאת עובדת טוב בתערוכה. היא יותר נינוחה ולא מעייפת, נותנת לעבודות לדבר בעד עצמן ומחזירה את המושכות הפרשניות אל הצופה.

← "שפע", אוצרת: הילה כהן שניידרמן, מוזיאון בת ים, סטרומה 6 בת ים, עד 6.10

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד