טיים אאוט timeout

סדרות מומלצות: 29 הסדרות הכי טובות שאולי לא ראיתם

| מאת: מערכת Time Out

יש מסביב יותר מדי סדרות - חדשות, ישנות, קלאסיקות, מצחיקות, מרגשות - ואת כולן "חובה" לראות. אז אספנו בשבילכם סדרות שהן באמת ברמה אחת מעל השאר, כל אחת בתחומה

Waco יח"צ

בשנים האחרונות רשתות הטלוויזיה השונות, בארץ ובחו"ל, מפציצות בלי הפסקה בסדרות שאנחנו "חייבים לראות", ומצד שני האינטרנט מאפשר לנו לחזור לקלאסיקות שאנחנו "חייבים להשלים". לפעמים כל השפע הזה יכול להיות קצת יותר מדי, ולכן ביקשנו מחברי מערכת Time Out להמליץ על הסדרות שהם הכי אוהבים. תמצאו כאן סדרות מומלצות חדשות, קלאסיקות ודברים שבטוח שכחתם מהם. צפייה מהנה.

כתבות נוספות על טלוויזיה:
20 הסדרות הישראליות הטובות ביותר בכל הזמנים
הרגעים הבלתי נשכחים בטלוויזיה הישראלית
הסדרות האמריקאיות הכי טובות אי פעם
בחנו את עצמכם: האם אתם מכורים לטלוויזיה?
השאלון שיעזור לכם להחליט מה לראות

ווייקו (Waco)

שישה פרקים דחוסים ואינטנסיבים שמגוללים את סיפור המצור על כת הדווידים בעיירה ווייקו שבטקסס ב-1993. את המנהיג הרוחני הכריזמטי דיוויד כורש מגלם במיומנות מרשימה טיילור קיטש ("אורות ליל שישי") שגם הפיק. כורש מתואר פה כדמות הרבה פחות דמונית ומטורללת מהצפוי והצפייה תותיר אתכם פעורי פה דווקא לגבי התנהלות הממשל האמריקאי ופחות בגלל האני מאמין של חברי הכת.

הסדרה, שאחד ממפיקיה הוא הארווי ויינסטיין, עלתה סמוך מאוד להתפוצצות פרשת התקיפות המיניות, ולכן היא נקברה די מהר ולא נהנתה מהשבחים שמגיעים לה בזכות. שמו של וויינסטיין הוסר מהקרדיטים, אבל הנזק כבר נעשה. צפו בה. היא שווה את זה.

"להרוג את איב"

"להרוג את איב" מסמנת וי בכל כך הרבה צ'ק בוקסז שמדהים לראות כמה בשקט היא עברה מתחת לרדאר. פיבי וולר ברידג' (האשה שמאחורי ובמרכז Fleabag המצוינת), אחד הקולות הכי מעניינים של השנים האחרונות בטלוויזיה, עיבדה למסך את סדרת הנובלות "Villanelle" של לוק ג'נינגס ויצרה סדרה שבמרכזה כביכול הסיפור הכי שחוק בספר התסריטים: רוצח סדרתי, הבלש האובססיבי שרודף אחריו והחוטים שנמתחים ביניהם וחושפים יותר קווי דמיון ממה שנהוג בין הטוב לרע. הטוויסט הוא שכאן הרוצח הוא מתנקשת בינלאומית בעלת הומור יבש ושיק מעלף (ג'ודי קומר המפתיעה) והבלש הוא סוכנת MI5 אפרורית עם תשוקה לאקשן ושכל חריף (סנדרה או המחוננת – כריסטינה יאנג מ"האנטומיה של גריי" לחובבי הז'אנר) וכל העניין מפוצץ מהדיאלוגים החכמים והמבריקים של וולר ברידג' שאמנם נשארת הפעם מאחורי המצלמה, אבל מורגשת בכל רגע. בימוי מהוקצע, דמויות נשיות מקוריות ומורכבות, מתח, והומור אינטילגנטי – תנו לסדרה הזו את הכבוד המגיע לה.

ההמבורגרים של בוב

"Bob's Burgers" לא דומה לאף אחת מהקולגות שלה בז'אנר האנימציה למבוגרים, והיא אהובה עלינו במיוחד בזכות החיבה שלה למשחקי מילים. במרכז הסדרה עומדת משפחת בלצ'ר, שבבעלותה מסעדת המבורגרים כושלת – האב בוב, האם לינדה ושלושת ילדיהם המוזרים, כל אחד בדרכו.

עלילת "ההמבורגרים של בוב" לא מעוגנת בנושאים אקטואליים ואל תרדפו אחרי רפרנסים לתרבות הפופ; במקום להתחכם כמו כולם, היא פשוט מתעסקת בחיי היומיום – משפחה, כסף, דיכאון, חברים, אהבה וקשיים בבית הספר. הבדיחות שם כל כך מעולות שרוב הזמן לא תצחקו בקול. הבטחה שלנו: עד פרק שלוש אתם מתאהבים.

אגרטסוקו

רטסוקו בת ה־25 עובדת בהנהלת החשבונות של חברת מסחר יפנית גדולה. בכל בוקר היא נוסעת ברכבת הצפופה למשרד, חוטפת על הראש מהבוס הבלתי נסבל שלה ומסונג'רת לעבוד אקסטרה על ידי בוסית אחרת. כדי לא לחטוף התקפי זעם היא בורחת מדי פעם לשירותים, מתחילה לספור ואומרת לעצמה “כשאגיע לעשר אהיה עובדת למופת". בשעה מאוחרת יותר מדי יום היא פורקת כל עול בחדר קריוקי, שם היא מנגנת שירי מטאל ומשחררת את התסכולים בגראולינג אגרסיבי. היא יודעת שהיא אחת מיני רבות, שיש עוד המון עובדות משרדים ממש כמוה ששורדות בקושי בסביבת העבודה הקשוחה הזאת. לפעמים היא נואשת כל כך עד שהיא מפנטזת על חתונה והסבה מקצועית לעקרת בית. חוץ מזה רטסוקו היא פנדה אדומה. נשמע מוזר? עוד לא ראיתם כלום.

קומיוניטי

אם אתם מתחרמנים מרפרנסים אינטליגנטיים לפופ קאלצ'ר, זאת הסדרה בשבילכם. הסיטקום הזה (שיצר דן הרמון, אחד מיוצרי "ריק ומורטי") שובר את כל הכללים, מציית להם ואז מצביע עליהם וצוחק. רמות המטא שהסדרה מגיעה אליהן, תוך שאילת מאפיינים מז'אנרים שונים ויצירות קאלט, הן פשוט מענגות.

שבעת החברים במכללה הקהילתית בגרינדייל, קולורדו, הבטיחו לנו שש עונות וסרט. הסרט לא קרה בסוף, אבל מחכים לכם פרקים כיפיים עם ג'ואל מקהייל, דונלד גלובר (כשעוד היה קטן קטן), אליסון ברי ("מד מן", "Glow"), גיליאן ג'ייקובס ("Love") ועוד כמה דמויות גאוניות שמשוחקות על ידי אנשים עם שם פחות מוכר. הנה טעימות ממה שקורה כשכתוביות הסיום עולות:

לא בטוחה (Insecure)

איסה ריי, שכתבה את הסדרה ומככבת בה, נכנסה לחיינו בסערה עם "לא בטוחה". התחלנו לראות בגלל הלוגו של HBO ונשארנו כי נקרענו מצחוק. ריי כותבת על החיים שלה באופן שאי אפשר להישאר אדישים אליו; בניגוד לסדרות אחרות, העלילה לא נשענת על הצבע של הדמויות, אלא הוא נדבך חסר מאמץ שבועט לך בפנים בדיוק כשחשבת שזאת סתם קומדיה לא מזיקה. ריי מצליחה להעביר את החוויה הנשית השחורה באל.איי (היא עובדת עם בני נוער ואילו מולי, חברתה הטובה, היא עורכת דין בכירה והשחורה יחידה במשרד פלצני) דרך סיפורים על קריירה, זוגיות, חברות, ג'נטריפיקציה וגזענות שנמצאת בכל מקום.

הגוף הלא גבעולי, ההומור עצמי והראפ שהיא עושה לעצמה במראה יגרמו לכם להתאהב בה ולבכות שהיא לא חברה שלכם. שתי עונות של פרקים קצרים (20 דקות) גם הופכים את הסדרה לבינג' ממכר שמתקתקים בשבוע.

 

מגניב במקרה
סדרת מערכונים אקספרימנטלית חדשה של HBO. היוצר שלה, טרנס נאנס, קיבל את ההזדמנות להפוך מבמאי של סרטי אינדי נוגים ליוצר טלוויזיה פוליטי ובועט. חוץ מהשם המעולה, לסדרה יש גרוב מאוד יחודי והיא מזכירה קולנוע אוונגרדי שנדמה שנעלם מהעולם.

הסדרה חופרת לעומק בנושאים של גזע, מגדר מיניות. חלק מהרעיונות משמימים אבל הצורה חדשה ומעניינת. אין דבר כמוה בטלוויזיה כרגע והיא מתאימה במיוחד למצבי תודעה משופרים.

בארי

רוצח שכיר שהוא גם שחקן אימפרוב, זה הפרמיס הקיצוני של "בארי", קומדיה שחורה בכיכובו של ביל היידר. הסדרה עלתה השנה ב-HBO וזכתה להצלחה ביקורתית מרשימה. בהתאם להיברידיות של הרעיון שלה, "בארי" היא קצת פשע, קצת סאטירה, קצת דרמה והרבה לב. יש בה תצוגות משחק מרשימות ורעיון מרכזי נוגע, על היכולת שלנו להדחיק את הרגשות שלנו ולחיות בניתוק.

ק גמור ממה שאנחנו עושים בחיי היום יום, והאפשרות של אמנות להחזיר אותנו קצת אל הנפש – באופן הכי לא סנטימנטלי ודביק שאפשר.

 

המירוץ לדראג של רופול

רופול, מלכת הדראג האגדית מהניינטיז, ממציא את עצמו מחדש בריאליטי שממצב אותו סופית כאפיפיור של הקהילה וכאוטוריטה העליונה שקובעת מי תהיה כוכבת הדראג הבאה שכל העולם ידבר עליה. עשר מלכות דראג מתמודדות על התואר הנחשק וכפי שניתן להבין מהשם, השואו עמוס ריפרורים ל"America's Next Top Model", אלא שאצל רופול הכל גדול יותר, טוב יותר ומצחיק יותר. על המלכות לעמוד במשימות כמו תפירת שמלות מבדים שנמצאו בפח זבל, משחק חיקוי וכמובן משימות קבוצתיות שנועדו להוציא להן את המיץ ואת העצבים. קטעי הווידאו של המתמודדות בין המשימות הם זהב אמיתי ומטיבי הלכת מכירים גם את פרקי ה-Untucked שמלווים כל פרק ומתעדים את אחורי הקלעים של ההדחה השבועית.

מלבד היותה מצחיקה, מדובר בתכנית פורצת דרך שהתחילה כריאליטי נישתי והפכה עם השנים לקאלט. רופול זכה להכרה בטקס האמי האחרון בו קיבל את פרס המנחה, ולכבוד גם בטקס בחירת המבקרים. וזכרו – אם אתם לא אוהבים את עצמכם, איך תוכלו לאהוב מישהו אחר?

אטלנטה

הסדרה של דונלד גלובר נהייתה מדוברת מאוד עם העונה השנייה שלה, ואם עוד לא ראיתם אז זו הזדמנות טובה להשלים סדרה נדירה. למה נדירה? כי האווירה שבה מתנהלות הדמויות המרכזיות – ראפר בשם פייפר בוי שנמצא בעלייה, בן דודו ארן שמנהל אותו (גלובר) וחברם המוזר דריוס – הופכת את מה שעל הנייר אמור להיות הגרסה השחורה של "הפמליה" למשהו שדומה יותר ל"טווין פיקס". אפריקאים-אמריקאים מעולם לא נראו כך על המסך.

עם כל האווירה הביזארית הסדרה נטועה היטב במקומיות האטלנטית, עם יריות שנשמעות ברקע ומציאות בה הסיכון למות מנשק חם הוא יומיומי, מורגש גם כשהוא לא מוחשי. "אטלנטה" בוחנת גבולות לא רק בתכנים בהם היא עוסקת, אלא גם בבחירותיה הסגנוניות. בעונה השנייה הסדרה גם אחראית לרגע הטלוויזיוני הטוב של 2018, הפרק "טדי פרקינס", שעם סיומו צייץ חשבון הטוויטר הרשמי של הסדרה מילה אחת בלבד: "דונו". צפו ותבינו.

בית הנייר (La casa de papel)

ההפקות הזרות שנטפליקס רוכשת מתחילות לגנוב את הפוקוס מהפקות המקור שלה, אבל אנחנו לא מתלוננים. "בית הנייר" שודרה בספרד במאי 2017 כעונה אחת, שנטפליקס בחרה לפצל לשניים (העונה השנייה תעלה ב-1 במאי השנה). העלילה עוסקת באדם מסתורי המכונה "הפרופסור", גאון מטורף שאוסף סביבו חבורה של אנשים מוכשרים (אך חולי רוח) לשוד הכי גדול בהיסטוריה במטבעה המלכותית של ספרד. החבורה מסתגרת במבנה המרשים עם בני ערובה ומתחמנת את המשטרה בדרכים מסוכנות שיכולות להסתיים באסון גדול או ניצחון מזהיר. אין באמצע. לפרופסור יש שני תנאים להצלחת המבצע: לחבורת השודדים שלו אסור לרקום מערכות יחסים עם פורצים אחרים בקבוצה ואסור להם לדעת את שמם האמיתי. נכון, זה נשמע כמו קלישאה נוראית, אבל איכשהו זה ממש לא.

השפה העיצובית, הפסקול, הדיאלוגים השנונים, תצוגות המשחק של הקאסט המעולה ומעל לכל הבימוי המרהיב הופכים את הסדרה הזאת למותחן קצבי וכיפי שזורק קליף האנגר אחר קליף האנגר. מושלם לאוהבי מותחני האקשן.

Please Like Me

כבר בפתיח היה ברור שתוך פרק וחצי נתמסר: כמעט כל פרק נפתח בטיגון, בישול, ערבול והגשה של ארוחה אחרת, כשברקע מתנגן שיר שמזדמזם בראש עמוק לתוך הפרק.

הפרק הראשון נפתח ביום ההולדת ה-21 של ג'וש, צעיר חובב בישול שמתגורר עם שותף בשם טום, ומגדל איתו ארנבת וכלב. באותו יום חברה של ג'וש נפרדת ממנו ומודיעה לו באגביות שהוא גיי. הוא מכחיש, אך כבר באותו לילה מתגלגל להתנסות ראשונה עם גבר. למחרת בבוקר אמא שלו מנסה להתאבד, והוא מחליט לעזוב את הדירה כדי להיות איתה.

אבל אל תתנו לפתיחה העמוסה לבלבל אתכם. הדרמה הקומית האוסטרלית הזו שוזרת רגעים שיגרמו לכם לצחוק בקול (הניגון המובחן בדיבור של ג'וש תורם לזה לא מעט) עם כיווצי לב בצורה שלא דומה למה שקורה בסדרות שעוסקות בגילאים האלו, מה שמאפשר צפיית בינג' מרוממת נפש. לסדרה יש 4 עונות קצרות והיא לא תתחדש – אל תגידו שלא הזהרנו.

קימי שמידט הבלתי שבירה

כמעט פספסנו את הממתק הזה, מבית היוצרת של טינה פיי, רק בגלל ה"פוסטרים" שליוו אותו בספרייה של נטפליקס. למרות החזות הילדותית, מדובר בקומדיה מוזרה ומשובחת שנגמרת מהר מדי. הפרקים קצרים ומתאימים לארוחת ערב זריזה, אבל קשה להפסיק אחרי פרק אחד.

את סיפור הרקע אנחנו מקבלים במנות קטנות לאורך הפרקים (ובביס גדול בפתיח המצוין): קימי שמידט גדלה באינדיאנה ונחטפה בגיל 14 יחד עם עוד שלוש נשים על ידי כומר ששכנע אותן שסוף העולם הגיע. אחרי 15 שנים בבונקר נעול הן ניצלות – וקימי מחליטה לא לחזור הביתה, אלא לצאת אל העולם הגדול ולהתחיל לחיות – בניו יורק.

מצוידת בבדיחות וטעם מוזיקלי שהתיישנו כבר לפני עשור, קימי הנאיבית מכירה את השותף החדש שלה לדירה, טיטוס – הומו סטריאוטיפי, אנוכי והורס מצחוק, ואת בעלת הבית האקטיבית והמוזרה. החוטף, שנחשף בסוף העונה, הוא ליהוק טוב מכדי שנעשה כאן ספוילר, ואפילו פיי קופצת לתפקיד שמנמן בהמשך.

חברים מהקולג'

קומדיה עם דוק של עגמומיות, שבמרכזה שישה חברים בני 40 פלוס מינוס שלמדו יחד באוניברסיטת האוורד, ויגרדו לכם בראש עד שתצליחו להבין מאיפה אתם מכירים את השחקנים שמגלמים אותם (מכל מיני מקומות, יש סיבה שזכרתם רק את רובין מ"איך פגשת את אמא").

סדרה שעוסקת בדור הזה, על כל המשמעויות הנגזרות מכך, היא כבר סיבה מסקרנת לתת לה הזדמנות. ההתפתחות המקצועית של ליסה, איתן, מקס, סאם, מריאן וניק מתנהלת ברקע, ואת הספוט לייט מקבל הקשר המורכב ביניהם, ששרד למרות השנים שעברו. כבר בפרק הראשון מתגלה רומן בן 20 שנה שמתנהל בין איתן וסאם, שנשואים לאנשים אחרים (אזהרה: זה לא ספוילר). חוץ מחיי אהבה מסובכים, החברים מספקים גם רגעים מצחיקים ומדכאים, ואיכשהו מצליחים לעורר הזדהות אצל הצופים מהדור שאחריהם.

ג'יין הבתולה

"ג'יין הבתולה" עושה לדרמה הקומית הרומנטית את מה ש"באפי ציידת הערפדים" עשתה לסרטי אימה: דה קונסטרוקציה קורעת מצחוק, שמייצרת דיון מרתק בז'אנר, תוך שהיא לא מחמיצה את הטיפול המעמיק בדמויות ובעלילות.

על פניו זאת סדרה מצחיקה ורומנטית עם דמויות מוגזמות ושובות לב, אבל מתחת לפני השטח מתקיים עולם עשיר של תובנות מטא טקסטואליות על פנטזיה, רומנטיקה ומציאות, והקשר החמקמק בינהן ובדיוק כמו עם "באפי", הרבה אנשים מחמיצים את הגאונות בזמן אמת. זה הזמן שלכם להשלים את הפער.

הוראס ופיט

אם זה נראה כמו תיאטרון, הולך כמו אופרת סבון ומגעגע כמו קומדיה – זו כנראה סדרה נסיונית של לואי סי.קיי. אולי יכולות המשחק של מי שעשה קריירה בלגלם את הדמות של עצמו הן לא מהמבריקות שנראו על המסך, אבל עם הסדרה הזו התגלה שסי.קיי יכול לקחת רמה אחת למעלה את התהום הקיומית שנפערת מתחת לכל דבר ש"לואי" עושה. "הוראס ופיט" היא מופת של ריאליזם פיוטי, ששואב את כוחו מהמינימליזם של הסצנות (כמעט כולן מצולמות בשני לוקיישנים מצומצמים) ומהעלילה הפשוטה.

כי משפחה מפורקת ומעוותת זה חומר גלם זול, אבל החופש היצירתי של הסדרה הזאת – ששוחררה להורדה באתר של סי.קיי עצמו – איפשר מונולוג רצוף של 20 דקות בקלוז-אפ ושתיינים קבועים על הבר בתפקיד מקהלה יוונית. כל דקה בסדרה הזו, על משפחה שלא מצליחה לנהל לא עסק, לא יחסים ולא שיחה כנה, מכילה עוצמות של רגש עצור, על סף העצירות. בסופו של דבר משיג כאן סי.קיי הישג גדול: סדרת טלוויזיה שגם גורמת לצופה להתייפח מבכי וגם מצליחה להיות אמנות לכל דבר.

הרפתקאות פין וג'ייק

אבות נוטשים, פילוסופיה מורכבת, תיאולוגיה שימושית, אהבות נכזבות, דיכאון, מחלות נפשיות ותהיות אקזיסטנציאליסטיות. ופלוצים. המון בדיחות פלוצים. ספק אם תמצאו סדרה שמכילה את כל הנ"ל ועוד מצליחה להפוך את כל המערבולת הרגשית הזו למהנה. אבל יש – "Adventure Time", והיא מוזרה אף יותר מכפי שזה נשמע. בחסות של סדרת פנטזיה מצוירת לילדים מסתתרת אחת הסדרות המורכבות, המרגשות, החכמות והמתוקות של השנים האחרונות – הרפתקאותיו של הילד האחרון בעולם פוסט אפוקליפטי יחד עם חברו הטוב ביותר, כלב צהוב משנה צורה וחובב סנדוויצ'ים, שנלחמים כנגד הנבל הכי מעורר חמלה בפרקי זן של 10 דקות בכל פעם. גם אנחנו לא חשבנו שאי פעם נחזור לצחוק, להתרגש ולבכות מסרט מצויר, אבל מסתבר שגם למבוגרים מותר להתרגש.

בוג'ק הורסמן

מעבר לגאגים המצחיקים של החיות וכמה שהסדרה הזו קולית (כמה קולית? כמו סוס עם סדרה בניינטיז, כזו קולית), בוג'ק הורסמן היא פשוט כתיבה מבריקה. העונה הרביעית ממשיכה בדרך למטה אל מחוזות הדיכאון המתוק בשזירה נהדרת ולפעמים חתרנית של סיפורים אנושיים בעולם ציני ומנוכר של חיות. רק שלא יגמר. בכלל, או ממש רע.

Love

ג'אד אפאטו הוא האב ורוח הקודש של המאחרים להתבגר. הוא עבד עם לינה דנהאם, שינן את הנוסחה ועבר לשתי עונות של “Love”. אמנם אין בה את מנעדי הרגש של "גירלז", אבל היא זורחת כקומדיה רומנטית בעידן שבו הז'אנר מתפתל בשאלות קיומיות ובדם קרוש. "לאב" הוא סיפור הידידות, הזיונים והאהבה של גאס (פול ראסט) ומיקי (ג'וליאן ג'ייקובס); הוא חנון, מדולדל, ידען ומעצבן; היא שרוטה, נרקוטית, מינית ומשחקת. יחסי הכוחות ביניהם משתנים כמו תכונות האופי, מהר ובקלות דעת, אבל זה לא מפריע לצפייה אינטנסיבית בשתי העונות (כשהראשונה מתעלה על השניה).

ריק ומורטי

ריק ומורטי היא הסדרה הכי טובה שיש בטלוויזיה. בשבילי. זה כאילו הדברים הכי חשובים בעולם השתלבו לתוך פרקים מהודקים של 22 דקות רועשות ודחוסות: המוח של דגלס אדמס התפוצץ באלפי צבעים ותקלות מחרידות ונשפך למסך אליו דחסו את מרטי ודוק מבחזרה לעתיד על כדורים קשים, עם מרשם ובלי. זה נשמע כמו כאב ראש כאוטי אבל זה בעצם גן עדן פסיכדלי.

בדרך למטה

היופי ב"Eastbound & Down" (שודרה בישראל תחת הכותרת הסבירה מינוס "בדרך למטה") הוא כמה שהיא תופסת אותך לא מוכן להיחשף למה שהיא באמת. היא מתחילה כקומדיה הרפתקנית ופרובוקטיבית טיפוסית לימי פוסט-ג'אד-אפאטו (בטרם יצאה, הקרדיט המשמעותי היחיד של היוצר שלה, ג'ודי היל, היה בקומדיה אפלה מהצפוי עם סת' רוגן, "Observe & Report"). קני פאוארס, שחקן בייסבול עם הרבה יותר אגו מכישרון, יורד מגדולתו בעקבות סדרה של שערוריות ונאלץ לחזור לעיירה בה גדל. הוא מסניף שורות, חוגג עם חשפניות ובינתיים מתחזק דיי ג'וב מדכא בתור מורה מחליף לספורט, וכמובן, זומם את חזרתו לאור הזרקורים. עד כה הכל כצפוי. אבל מתישהו באמצע העונה הראשונה (בסך הכל יש כאן ארבע עונות קצרות, באזור ה-7-8 פרקים) "איסטבאונד" מגלה את הלב שלה. קני הוא דמות נלעגת, טראגית, מעוררת רחמים ומרגשת לאללה. הוא חי בעולם אבסורדי מלא בטיפוסים מפוקפקים, אבל לכולם יש רגשות. כולם קריקטורות, אבל קריקטורות חיות. הטון הכללי של סדרות מאוחרות יותר, כמו "בוג'אק הורסמן", חייב המון ל"איסטבאונד", שלא זכתה למספיק תשומת לב בארץ.

הרומן

"הרומן" של "שואו טיים" היא לא סדרה קלילה שמרדימה את המחשבות. כבר משיר הפתיחה התת ימי והקודר (שממש לא עושה חשק לדלג עליו), אפשר להבין שהצפייה הולכת להכאיב. את הסדרה יצרו יחד המפיקה והתסריטאית שרה טרים ("בית הקלפים") והבמאי והתסריטאי הישראלי חגי לוי ("בטיפול", "שבתות וחגים"), שנטש לאחר שתי עונות בשל חילוקי דעות יצירתיים.

את הדמויות הראשיות מגלמים דומיניק ווסט (מקנולטי מ"הסמויה") ורות וילסון (אליס מ"לותר") הבריטית היפהפייה שיכולות המשחק שלה צוללות עמוק-עמוק, הרחק מקצה הקרחון. כל פרק בסדרה מורכב משני חלקים (לעיתים אף יותר), כך שהצופה נחשף לשני הצדדים בסיפור האהבים האסור והיצרי בין נואה סולווי, איש משפחה וסופר ניו יורקי מצליח, לבין אליסון לוקהארט המלצרית מלונג איילנד. הצפייה הראשונית עלולה להיות מבלבלת, אבל ברגע שמתרגלים קשה מאוד לעצור, והבלבול הופך הכרחי כדי להבין את מורכבות הדמויות. עד כה שודרו שלוש עונות והרביעית עתידה לעלות לשידור במהלך השנה הקרובה.

פארגו

האחים כהן אמנם לא כתבו או ביימו את "פארגו", וגם לא באמת מדובר בעיבוד טלוויזיוני לסרט המופתי של האחים האמריקאים-יהודים המבריקים, אבל כשמתגברים על הרתיעה הראשונית מהטלוויזציה של האחים כהן, מתגלה יצירה מצוינת. כמו הסרט המקורי, הסדרה עוסקת באנשים רגילים שמסתבכים בטעות עם האנשים הלא נכונים ומתגלגלים לקומדיה של טעויות בלתי נגמרות. זה לפעמים מצחיק, לפעמים מכמיר לב, ותמיד חד באופן מאוד כהני.

שלוש העונות עמוסות בכוכבים (בילי בוב ת'ורנטון ומרטין פרידמן בעונה הראשונה, קירסטן דנסט ופטריק ווילסון בשנייה, יואן מקגרגור בשלישית) וכל אחת מהן מתרחשת בשנה אחרת, אבל כולן חולקות עולם ערכים ותימת-על משותפת – על פי מה פועל עיקרון השכר והעונש? למה אנשים פשוטים מסתבכים בצרות? אם האדם טוב או רע מטבעו? מה מקומו של אלוהים בעולם האדם? בקיצור, שאלות שהאחים כהן מתעסקים איתן, רק בקצב ואסתטיקה טלוויזיונית.

לארי סנדרס

סליחה על הקלישאה אבל אם עדיין לא ראיתם את "המופע של לארי סנדרס" אתם באמת חייבים את זה לעצמכם. הקומדיה פורצת הדרך של גארי שנדלינג, על מאבקי האגו מאחורי הקלעים של תוכנית לייט-נייט אמריקאית, נראית מרעננת ומקורית גם עשרים שנה אחרי שירדה מהאוויר. למרות ששודרה במקביל ל"סיינפלד" (שלקחה ממנה את רוב תשומת הלב בזמן אמת) קשה להפריז בחשיבות של "לארי סנדרס" בעיצובו של ז'אנר חדש של קומדיה טלוויזיונית, שמנסה לייצג משהו שקרוב יותר לבני אדם אמיתיים.

"לארי סנדרס" חופרת ברגעים הכואבים ביותר ביחסים בין בני אדם ומוצאת שם מלא רקבון, טיפשות, יהירות ואגו, אבל גם המון אהבה. כמו ששנדלינג (שהלך לעולמו בשנה שעברה) אמר בעצמו: "זאת קומדיה על אנשים שאוהבים אחד את השני, אבל השואו ביזנס נכנסים באמצע". מהפרק הראשון ועד לאחרון הסדרה חותכת בבשר החי ואיכשהו מצליחה להצחיק בטירוף למרות הכל. חוץ מזה, נדמה שמעולם לא נכתבה דמות קומית מדהימה יותר מהאנק קינגסלי, האבא הרוחני של דוויד ברנט, מייקל סקוט, וכל אגו מניאק חסר מודעות ונוגע ללב שראיתם בטלוויזיה.

Man Seeking Woman

סדרה קומית משובחת פרי עטרו של ילד הפלא סיימון ריץ' (שבין היתר כתב ל-SNL והסימפסונס) המבוססת על סיפור קצר שכתב. הסדרה מציגה מצבים סופר יומיומיים בחייו של ג'וש (ג'יי ברושל) וחברו הטוב מייק (אריק אנדרה) ומקצינה אותם עד כדי מדע בדיוני ופנטזיה. כך למשל ג'וש מתוסכל מחיי המין שלו ומתחיל לצאת עם מכונית, מזמין מגרש שדים כדי להיפטר מהחפצים של האקסית שלו, פותח חמ"ל בפנטגון כדי לסמס לבחורה שהוא מחבב, זוכה למאהל מחאה מתחת לבית שלו כשהוא מפסיד ערב כנפיים חריפות עם מייק ומופיע בחדשות כשהוא מצליח לזיין. הסדרה מטפלת בנושאים השגרתיים והמזוהים ביותר עם דור ה-Y בצורה אינטילינגטית להפליא שמצליחה להשתמש בנונסנס מבלי להיות בלתי נסבלת אחרי יותר מחמש דקות.

משלחת חיפוש

קשה להגדיר את "משלחת חיפוש". כדי להצליח לגרום לעוד סדרה על צעירים ניו יורקים מפונקים ומרוכזים בעצמם להיראות אטרקטיבית, צריך כנראה להפוך אותה לקומדיה שהיא גם תעלומה בלשית. ב"ניו יורקר" הגדירו את "משלחת חיפוש" כסיטקום נואר, וההכלאה הז'אנרית הזאת מתגלה עד מהרה כסדרה מתוחכמת, סוחפת ומצחיקה.

הבית הלבן

בסוף שנות התשעים, העידן שלפני סדרות הענק הטלוויזיוניות, NBC הפציצה עם הסדרה שסיפרה את סיפורם של בכירי ממשלו של הנשיא האמריקני הדמיוני ג'ד ברטלט (מרטין שין). אז זה היה נשמע דמיוני להביא כוכבי קולנוע בסדר הגודל של שין או של רוב לאו אל המסך הקטן, היום זה בעיקר נשמע דמיוני שבבית הלבן יישב נשיא ליברל, משכיל, חד ועם מצפן מוסרי ברור.

למרות רמת הדיוק הפנאטי של יוצרה ארון סורקין, שהפכה אותה לספר לימוד להיסטוריה ולפוליטיקה אמריקאית, "הבית הלבן" ממש לא ניסתה ליצור מראה מדויקת של המציאות. היא לא ניסתה להראות איך הפוליטיקאים מתנהגים באמת, אלא איך הם אמורים להתנהג. בעידן הציני (הטלוויזיוני והאמיתי) של היום היא אולי נראית מגוחכת לפעמים, אבל הדיאלוגים המושלמים (מדי) של סורקין לגמרי מחזיקים במבחן הזמן.

Veep

15 שנה אחרי העולם האוטופי של "הבית הלבן", היה ברור שמי שרוצה להראות על המסך את וושינגטון, צריך להתאים את עצמו לציניות הטלוויזיונית של ימינו, ושתי סדרות שונות בתכלית לקחו את זה לקצה השני. אם "בית הקלפים" הבעיתה את הצופים עם נשיא אלים ואכזרי שלא בוחל בשום דבר (אבל באמת) כדי להגיע לאן שהוא רוצה, "ויפ" הראתה להם עד כמה וושינגטון היא פשוט קרקס של טעויות, ערימה של קופים שמנסים להיות ציניים אבל אפילו לא מצליחים לעשות את זה נכון. ג'וליה לואי דרייפוס הצליחה לשבור את קללת פוסט-סיינפלד בתור סגנית הנשיא סלינה מאייר, אבל מי שעושים את הסדרה הם ללא ספק דמויות המשנה – חבורת האפסים שמנהלים אותה בחוסר מקצועיות בלתי נתפס ובעיקר באופן מצחיק ממש.

האמריקאים

שכחו מכל מה שקראתם עד כה: "האמריקאים" של רשת FX היא הסדרה המושלמת שתמלא את החלל שנפער בלבכם מאז שגמרתם להשלים את הסופרנוס. אם עדיין לא נכנסתם לעניינים, מצפות לכם שש עונות סופר-מפנקות שמספרות סיפור שלם – מההתחלה ועד הסוף. עלילת "האמריקאים" מתרחשת בשנות ה-80 ועוקבת אחר קורותיהם של בני משפחת ג'נינגס – אימא אליזבת' (קארי ראסל), אבא פיל (מת'יו ריס) והילדים פייג' והנרי – שמתגוררים בפרוור של וושינגטון הבירה. לכאורה, משפחה יפה ורגילה; בפועל, אליזבת ופיל הם לא סוכני הנסיעות הנחמדים שהם טוענים שהם, אלא מרגלים סובייטים, שתולים בחברה האמריקאית. מפעיליהם שולחים אותם למשימות מסוכנות שמטרתן למנוע מהמלחמה הקרה להתלקח (או כך הם לפחות הם מספרים לעצמם). מה שמפריד בינם לבין חשיפה ומוות הוא פאות אייטיזיות, שאריות של אינדוקטרינציה ובעיקר עצבים מברזל וכישורי מכות עילאיים.

מה שמסבך את העניינים הוא העובדה שהשכן סטן בימן (נואה אמריך) הוא סוכן FBI רגיש ומיומן שעוסק בסיכול מאמצי הריגול של ברית המועצות. בהתאם לכך, העלילה מדלגת בין כמה זירות: הבתים של משפחת ג'נינגס ושל בימן, המבצעים בשטח, משרדי ה-FBI והרזידנטורה – השגרירות שמשמשת בסיס לפעילות הריגול הסובייטית. בונוס לרוסים שבינינו: חלק ניכר מהדיאלוגים בסדרה מתנהל ברוסית. לא פייק-רוסית – רוסית טובה שמדוברת בפיהם של שחקנים רוסים מצוינים. כפי שוודאי הבנתם, "האמריקאים" מצטיינת ביצירת מתח היסטרי, אבל מה שהופך אותה לסדרה מעולה באמת הוא העיסוק שלה בדברים שמשנים אנשים ומניעים אותם. החל מחוויות ילדות מעצבות (תחשבו הורים רוסים קשים ומלחמות עולם) דרך אהבה וחברות והזדהות עם הזולת ואמביציה ודבקות במשימה, וכלה בשחיקה ובתשישות ובהיאחזות בבית המרוחק אלפי קילומטרים ובאידאולוגיה גוועת, כשהשבר הגדול כבר מחכה מעבר לפינה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb