טיים אאוט timeout

רוגל אלפר לא מבין למה חושבים שהוא בוטה. ראיון

| מאת: עמית קלינג

מבקר הטלוויזיה של "הארץ" ואחד האנשים השנואים בישראל ידוע בנטייתו לשחוט פרות קדושות ולחבוט אפילו בהורים שכולים. פרובוקטור? מבחינתו הוא פשוט אומר את האמת (גם אם האמת היא שכולם פשיסטים)

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/07/sizes/Img39084_H_wo_680_382.jpg
"הכתב לענייני גזענות", על פי הטוקבקיסטים. אלפר (צילום: איליה מלניקוב)

קודם כל הוא הרבה יותר נחמד פנים אל פנים. התמונה הקטנה והרוטנת שמופיעה מדי בוקר בעמוד הבית של "הארץ" לא עושה איתו חסד. הקרחת, שמכוסה בזיפים בני יומיים, לא בוהקת כל כך. הסנטר המסיבי, שלא היה נראה זר על פרצופו של מתאגרף עבר, נראה פתאום רך וחביב. הוא רוטן פחות ומחייך יותר. מכלול זה של מראה גס ותנועות עדינות יוצר דמות של מעין דוד זעפן עם ממתקים בכיסים. עם זאת האיש הזה – ביום חם פחות היה אפשר לדמיין אותו לובש סוודר כריסמס – הוא גם מתמודד רציני על התואר "הפרובוקטור של המדינה".

זה שנתיים וחצי שרוגל אלפר (50) הוא מבקר הטלוויזיה של "הארץ". כמעט מדי יום מתפרסם טקסט חדש שלו. לעתים רחוקות הוא קופץ למדור הדעות, לרוב עם טורים רציניים מאוד על אתאיזם שבהם הוא מביע עמדות בלתי דתיות מן המניין: אין אלוהים, הכותל הוא קיר ללא כוחות קסם, הרבי מלובביץ' מת ולא יחזור. לא משהו מאוד דרמטי, גם אם שלל חסידים נעלבים רוקדים יחדיו בתגובות, מקללים ומייחלים לשווא ליום שבו יראו את אלפר מתפלל באחד מבתי חב"ד כשכיפה לראשו.

אבל לרוב אלפר כותב תחת המטרייה של ביקורת טלוויזיה יומית. ההגדרה של אלפר לביקורת טלוויזיה היא רחבה, בלשון המעטה. הנה לקט מהשבועות האחרונים: סרטון קצרצר שהפיקה ישיבת מרכז הרב וששודר במסגרת תוכנית אחר צהריים בערוץ 20 הוא חומר לטור על השתלטות הלאומנות על הציונות הדתית ("בפעם הבאה שיספרו לכם על קומץ קיצוני אל תאמינו"). סיקור יתר של ההופעה של בריטני ספירס בפארק הירקון דוחקת כותרות על המצב ההומניטרי בעזה לשוליים. שי גולדן ומדינת ישראל מנסים לנכס באופן בזוי את הזכייה של דויד גרוסמן בפרס המאן בוקר הבינלאומי. מוסד המעודדות ב־NBA לא שונה מחשפניות במסיבות רווקים. ההצלחה של "מהיר ועצבני 8" מעידה על עולם השורה במצב של טמטום מתקדם. אם זה נשמע לרגע כמו ביקורת קולנוע, למרבה המזל באחת המהדורות בטלוויזיה שודרה כתבה על הסרט.

בריטני ספירס בפארק הירקון (צילום: סיון פרג')

עוזרת לנו להדחיק. בריטני ספירס בפארק הירקון (צילום: סיון פרג')

והטריק הזה – לא במובן של תכסיס, אלא במובן של מבנה קבוע לטור עיתונאי – עובד. קודם כל יש כותרת נחרצת מאוד שלא מתביישת לקפוץ ראש עמוק לתוך ההגזמה הדרמטית. הנה מבחר "הכי" שאלפר הכתיר: "הביטוי הכי קיצוני שהשמיע ח"כ"; "הפרק הכי טוב שראיתי אי פעם בסדרת טלוויזיה"; "הכירו את הפרשן הכי טוב בישראל"; "האב השכול נגע בנקודה הכי מהותית ללאומנות הישראלית". אחר כך מוצגת העמדה של אלפר על עניין ציבורי כזה או אחר, לרוב הנוגע בימין־שמאל, לאומנות, פשיזם, דת. לרוב לא העמדה היא קיצונית כמו שהתיאורים נחרצים, מוגזמים, מעליבים. אפשר להגיד שאלפר לא ממש עוסק בביקורת טלוויזיה אלא בכתיבת טור אקטואלי יומי, אבל את החוש שלו לדרמה הוא רכש מול הטלוויזיה. כשרוגל אלפר כותב על צ'רלי אזריה, אביו של אלאור, שהוא "אינו סמל למסירות אבהית אלא לריקבון הורי… יש לזמנם לחקירה במשטרה, את צ'רלי ואושרה המחוצפים, על ביזוי (ההמנון) בפומבי", הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. הוא יודע שהוא יכול להעביר ביקורת חריפה על המעמד של המשפחות השכולות בישראל גם בלי לקרוא לאב שכול המדבר בערוץ 2 "תימהוני שדעתו נשתבשה עליו מצער", אבל הוא בוחר כן לעשות זאת.

והנה, ככה, בשביל לאמוד את הטמפרטורה של המים שבהם שוחה אלפר מדי יום, מבחר
טוקבקים מתונים לטור מתון יחסית (על המכבייה) שפורסם בראשון (16.7), יום לאחר השיחה הזאת. "רוגלך", פונה אליו המגיב יוסי, "מתי יבינו מעסיקיך שאתה סתם מתריסן פתטי, מאוס ולעוס?". "אני יכול להבין את יצר השנאה העצמי שלך רוגל", מהרהר איתן, "אני לא מבין למה ההגיגים שלך כל הזמן נדחפים לי כאילו היו דברי אלוהים חיים. אני משלם מנוי דיגיטלי חודשי, נראה לי שאתה צריך להחזיר לי חלק". "רוגל אלפר – הכתב לענייני גזענות – ממלא המכסה השבועית שלו", מבהיר ד'. "רוגל הוא ליצן", קובע שמעון. אלו לא סתם טוקבקיסטים שנתקלו בכתב שמאלן ויצאו נגדו, אלו קוראים קבועים, שונאים־מעריצים. הם מכירים את רוגל אלפר ובקיאים בכתביו. מבחינת אלפר כל זה סימן לכך שהוא עושה את העבודה שלו כמו שצריך.

כולם מבקרי טלוויזיה עכשיו

אלפר מעריך שבקדנציה הנוכחית שלו ב"הארץ" (בקדנציה הקודמת, שהסתיימה ב־2006, הוא היה מבקר טלוויזיה ועורך המוסף), הוא כתב יותר מ־700 טקסטים. הוא כותב חמישה טקסטים בשבוע, לפעמים שניים באותו יום, והוא לא שחוק. "זאת במה מדהימה. זה לא מובן מאליו לכתוב חמש פעמים בשבוע. 'הארץ' זה ה־קהל שלי. לפני כן כתבתי ב'מעריב' ואף אחד לא קרא את זה. גם כשעשיתי את 'הינשופים' בערוץ 8 זה לא היה אותו דבר".

גם את הקהל הזה, הביתי, אתה מקומם עליך אחת לכמה זמן.

"יש לי שם בסיס מוצק מאוד, גם מבחינת הגב של המערכת וגם מבחינת הקהל. אני חי בתוך חיזוק גדול מאוד של קוראים שמרגישים שאני מדבר בשמם והם נותנים לי הכרה ופרגון ותמיכה. חוץ מזה יש קהל של קוראים שיכול להיות שקשה להם עם הטקסטים שלי ויכול להיות שהם כועסים עליי ואני מעורר בהם אנטגוניזם, אבל אני לא מדבר איתך עכשיו על הברנז'ה. אני מדבר על הקהל הרחב".

גם אני לא מדבר איתך על הברנז'ה.

"גם האנשים האלה, אני מרגיש שנמצאים בדיאלוג עם הטקסטים שלי. אין פה אדישות. הם מתווכחים, הם כועסים, הם מגדפים, אבל הם נמצאים בהתמודדות מול הטקסטים שלי. חוץ מזה יש כמובן קהל ימני, לאומני, שעבורו אני נבל, אבל אני רלוונטי אז אני מרגיש בר מזל. אני באמת קם בבוקר בכיף. זה שוחק? זו ריצת מרתון. אני בקילומטר העשירי או ה־15, לפעמים יש התכווצות שרירים, אבל אני אוהב את העבודה שלי והעבודה מתגמלת אותי".

אתה כותב טור יומי פוליטי. למה תחת הכובע של מבקר טלוויזיה?

"זה קצת מצחיק אותי, זו ביקורת טכנית. אותי אף פעם לא עניינה ביקורת הטלוויזיה שתפקידה לומר אם התוכנית טובה או לא ואם לצפות בה או לא. זו ביקורת שהציבור זקוק לה ומבקש אותה. יש בזה פן של צרכנות".

זה לא רק צרכני. לכתיבה על אמנות הטלוויזיה יש גם משמעות תרבותית.

"אבל זה נעשה הרבה ב'הארץ', אני לא הכותב היחיד על טלוויזיה. יש את אריאנה מלמד ואת ניב הדס ואת חן חדד ואת איתי שטרן ואת גילי איזיקוביץ'. אנשים כותבים. בהיררכיה הערכית שלי זה לא מה שחשוב כרגע. אני חושב שאנחנו חיים בתקופה שבה מוצדק – מבחינה מוסרית חיוני – שאשתמש בביקורת טלוויזיה ככלי אנתרופולוגי לניתוח של החברה הישראלית וגם לנקיטת עמדה מוסרית ברורה מאוד. זה מגוחך בעיניי שאני אקדיש את הבמה הזאת שניתנה לי לניתוח האיכות של סדרת דרמה. אני שמח שיש את זה בעיתון, אבל הביקורת שלי – אוקיי, בסדר, לא עונה על ההגדרה של ביקורת טלוויזיה קלאסית. הלאה".

כשאין חשמל בעזה, ג'ון סנואו לא חשוב. מתוך "משחקי הכס"

כשאין חשמל בעזה, ג'ון סנואו לא חשוב. מתוך "משחקי הכס"

אז למה לקרוא לעצמך מבקר טלוויזיה?

"כי לטלוויזיה עדיין יש מרכזיות, בעיקר למשדרי החדשות. יש חשיבות במה שהטלוויזיה מביאה ולא מביאה, אבל ההתייחסות שלי היא תמיד לאיך שהטלוויזיה מתווכת את המציאות הישראלית, גם אם זה לא מה שאני מעמיד בחזית. זה נראה לי עכשיו משני. אני מסתכל על הפיד שלי בפייסבוק, בטוויטר, ולא חסר מבקרי טלוויזיה, הם כולם מבקרי טלוויזיה. "כשכתבתי ביקורות טלוויזיה בשנת 2000 לא היו רשתות חברתיות. מדי פעם קוראים היו כותבים לי מיילים. אני הייתי היחיד, הפריבילגי, שרואה את דודו טופז ואומר מה הוא חושב. היום עוד לפני שאספיק לפרסם למחרת ביקורת טלוויזיה – יופיעו מאות, אלפי, לפעמים עשרות אלפי פוסטים של אנשים רהוטים, ביקורתיים, מבינים, נבונים. כשהטלוויזיה המסחרית התנפלה על הציבור הישראלי ב־1993, כשהתחלתי לכתוב ביקורות טלוויזיה ב'העיר', אנשים לא הבינו את זה, זה היה חדש להם. היום כולם מכירים את כל המניפולציות. כתבתי על 'משחקי הכס' כמה פעמים, זה מעניין לקוראים את התחת".

לא נכון.

"אני רואה את זה. אני עוקב. הטקסטים שלי – אני רואה כמה הם נקראים ואני רואה את רמת הוויראליות וגם את רמת האנגייג'מנט של קוראים עם זה".

די נו. "משחקי הכס" היא שיגעון בינלאומי. כל אזכור שלה מכניס את הקוראים לסחרחורת.

"עליי, אני מדבר עליי! אצלי זה מובהק, חד וחלק. כשאני כותב על תוכן טלוויזיוני זה לא מעורר הד, זה לא מעורר פקפוק גדול, דיון ציבורי אלא שוקע לתהום הנשייה. להגיד שג'ון סנואו זה מה שחשוב עכשיו, אם 'השוטר הטוב' זו סדרה טובה או לא… זה פשע מוסרי. שמחתי מאוד שניב הדס כתב על 'השוטר הטוב', אבל כשאין חשמל בעזה, ג'ון סנואו לא חשוב".

אז למה אתה לא קם ונהיה גדעון לוי? צא לשטח, תביא תחקירים וסיפורים אמיתיים.

"הטלוויזיה עדיין ממלאת תפקיד מרכזי מאוד באיך שהרבה מאוד ישראלים בונים את השקפת העולם שלהם. אני לא מדבר רק על הקהל של 'הארץ', כי הקהל שהוא לא של 'הארץ' קובע את הכיוון של המדינה. חשוב להגיד מה זה מייצג ומה זה אומר ולהילחם בזה. חשוב שיהיה עיתונאי שמתעד את העוול של הכיבוש בשטח. אבל רוב הישראלים רואים את הכיבוש רק בטלוויזיה".

המציאות היא פרובוקציה

לביקורת הטלוויזיה ולעיתונות בכלל הגיע אלפר כמעט במקרה. כסטודנט צעיר לפילוסופיה הוא מצא עבודה בדסק הלילה של עיתון "דבר" שנשם אז את נשימותיו האחרונות. משם הוא התגלגל לדסק החדשות של "העיר". הדבר הראשון שחשוב לו להבהיר הוא שהתפקיד לא התאים לו – המון חדשות מוניציפליות ודברים יבשים. הישועה הגיעה מהבמאי ארי פולמן ("ואלס עם באשיר") שערך אז את עמודי הספורט. תיאוריה מבודחת שאלפר זרק לו על כך שהשוער של לידס יונייטד הוא הולוגרמה (כי הכדורים פשוט עוברים דרכו) הפכה לטור ראשון. פולמן היה מרוצה. "כשהוא היה רוצה להחמיא לך, הוא היה אומר 'אתה פסיכופט!'. הוא אמר לי: 'השוער הוא הולוגרמה? אתה פסיכופט, רוגל!'". משם דרכו לעמודי התרבות של העיתון – ולהתנסויות ראשונות בכתיבה על טלוויזיה – הייתה קצרה.

כשפולמן כינה בחיבה את העיתונאי הצעיר "פסיכופט" הוא לא ידע שהוא מנבא את שמו של אלבום הסולו היחיד של אלפר שאותו הוא הוציא לפני 20 שנה: "פסיכופט צעיר". אלפר, חבר ילדות מרמת השרון של רם אוריון – אייקון רוק עצמאי כמעט חד פעמי בישראל – ניגן עם אוריון בקונסטלציות שונות מגיל 12, אז הקימו להקה בשם הדה בושס. אלפר הכיר את השם של הדה בושס מגיליונות "הארץ" ששכבו בבית. הוא לא התעניין אז בפועלה של מבקרת הטלוויזיה המיתולוגית, שלימים הוא יישב בכיסאה וימשיך את השושלת שלה, אבל השם נשמע לו מצחיק.

כל פועלו המוזיקלי של אלפר מאז התקיים ביקום המשותף של רם אוריון. ב"פסיכופט צעיר" שיתף אלפר פעולה עם אסף גברון (שהיה, עם רם אוריון ושותפו לנושאי המגבעת אהד פישוף, חבר גם בפה והטלפיים). עם אוריון היה לו לפני כעשר שנים פרויקט לו־פיי חובבני במכוון בשם נוודי האוכף, שירים פשוטים מאוד עם טקסטים פוליטיים ופרובוקטיביים שחלקם מושרים מנקודת מבטם של המתנחלים. אלפר מתגאה בכך שכבר אז הוא הבין מי הם קובעי הטון ואדוני הארץ האמיתיים. רפרטואר נוודי האוכף כולל שירים כמו "מאחז רפאים", "חרוסלמה" ("חרוסלמה על קו התפר / את הכוס של עם הספר", שר אוריון), "איפה איפה נקבור את הגופה", "אלקטרו גוש קטיף" וגם "להרוג ערבי" – קאבר מתורגם לקיור. בשנים שבהן האינטרנט הישראלי היה אזור ספר לא היה קל למצוא מידע על נוודי האוכף, בטח לא את זהות החברים בלהקה, ורבים טעו לחשוב שהפולק הכהניסטי הפרודי הזה הוא הדבר האמיתי.

אתה מתחרט מדי פעם שלא הלכת להיות עיתונאי חוקר?

"לא, זה לא מתאים לי", הוא צוחק. "לטוב ולרע, סגנון הכתיבה שמתאים לי הוא של כתיבה מסאית, של לנסות לראות איזו תמונה גדולה וחשיבה ביקורתית על החברה הישראלית. זה מה שמתאים לי ומתלבש עליי נכון, גם במזג שלי ככותב".

איזה מזג זה? לכעוס בכתב?

"כן, אבל לא רק לכעוס. לחשוב. אם המצב היה אחר, הכתיבה שלי הייתה אחרת".

אתה נהנה להיות הנבל של הימין?

"אני חושב שבשביל הימין הישראלי וגם בשביל חלקים מהשמאל, המציאות עצמה היא פרובוקציה. אם אתה אומר פשוט עובדות אתה פרובוקטור: למשל, בשטח שנתון לשליטת ישראל אין רוב יהודי, זו לא מדינה יהודית. ובשטח שנתון לשליטת ישראל אין דמוקרטיה, זו איננה מדינה דמוקרטית ואיננה מדינה יהודית. הם חייבים להתווכח עם זה. אולי עמוק בפנים הם יודעים שאני צודק וזה קשה להם. ודאי שאני נהנה להיות מדובר ומוכר. ברור".

אתה לא כותב עובדות יבשות. יש גם סגנון ויש תיאורים, ואתה בוחר בסגנון התבטאות שאתה יודע טוב מאוד שיעשה רעש.

"זה אקט של לוליינות. אתה לא רוצה, בטח לא כשאתה כותב כל יום, להפוך לאיזה איש בצד הדרך שכבר לא מתייחסים אליו. אני נזהר מלהגיע לשם, וצריך כל הזמן לחפש דרכים להפתיע גם באופן הרעיוני וגם באופן הסגנוני. אני לא היחיד שכותב על נרטיב העומק של החברה הישראלית, אבל אני בטח אחד מהיחידים שעושים את זה, למשל, על המקום שהשכול או השואה תופסים בסיפור הישראלי. לא גידפתי את מרים פרץ (אם שכולה. 'ברור שפרץ רואה בבנה המת כלי למימוש רצון האל', כתב עליה אלפר באחד מטוריו היותר מדוברים – ע"ק). הטענה שאני כותב דברים בוטים שגויה, אני פשוט אומר דברים שאנשים לא רגילים שמישהו אומר אותם".

מרים פרץ (צילום: יונתן סינדל, פלאש90)

לא גידף. פרץ (צילום: יונתן סינדל, פלאש90)

סלח לי, זו ההגדרה של דברים בוטים.

"אבל לא אמרתי עליה שום דבר מגעיל או לא ענייני כדי למשוך תשומת לב, אמרתי מה שאמרתי על הנרטיב שהיא מציגה וערערתי עליו. אמרתי מה שאמרתי על היחס שלה למוות של בניה כחיילים בשירות המדינה".

אתה לא חושב שהשימוש שלך בסגנון בוטה – עזוב לשנייה את כל ההסתייגות המפורטת שלך מההגדרה "בוטות" – פשוט התקבע אצלך כסגנון? מה אם תיתקע על זה?

"כעיתונאי?".

ככותב. זה כבר קרה לקולגה שלך.

"מה, אתה מדבר על בני ציפר? לו קרה משהו אחר. זה יצא משליטה, זה לא שהוא נתקע על זה".

ואתה לא מפחד שתצא מכלל שליטה?

"לא".

אתה לא חושב שתשבור פתאום ימינה ותעריץ את שרה נתניהו, כן?

"לא. יש לי אג'נדה ברורה ועקבית מאוד. צורת ההתנסחות שלי משועבדת לאג'נדה הזאת
ונועדה אך ורק לשרת אותה, ולא ההפך. הבוטות כשלעצמה היא אמצעי, היא לא המטרה. ואני מחדד ואומר: אני בכל פעם בוחן את עצמי, האם האופן שבו ניסחתי את הדברים משקף באמת את מה שאני חושב או שזה משרת צרכים אחרים – נגיד הצורך שזה יהיה מאוד ויראלי? אני עם עצמי, יש לי את הבקרה והפיקוח על זה. אני בודק את עצמי. אני לא חושב שהמקרה של ציפר דומה לשלי, אני לא זיהיתי אצלו אג'נדה מעולם".

אתה מתחרט על משהו שכתבת?

"לא. ביותר מ־700 טקסטים אני יודע שמעדתי לפחות פעמיים כשטעיתי עובדתית".

ולגבי התוכן?

"שמע, יש אלף חרדות קטנות. לא עולה בדעתי כרגע משהו שאני מתחרט עליו. אני עובר על טקסט שלי עשרות פעמים – מחדד, משייף, מלטש. תמיד אפשר להגיד שיכולתי לעשות יותר טוב. לפעמים אני אומר לעצמי – הייתי רך מדי".

רך מדי!

"יש גם מקרים כאלה. תאמין לי שזה גם קורה".

בני ציפר (צילום מסך)

מעולם לא זיהה אצלו אג'נדה. בני ציפר (צילום מסך)

סוג של זמר מחאה

לא מזמן עלה אלפר על הבמה. אחרי הרבה הופעות חצי סודיות, בהשקות לאלבומים של הפה והטלפיים או לספרים חדשים של אסף גברון, הוא עלה לראשונה לבד, רק הוא וגיטרה חשמלית, על במת האוזןבר. החוויה הייתה אופורית. הוא ביצע את השירים הישנים של "פסיכופט צעיר" שאותם כתב לפני יותר מ־20 שנה, זמן קצר לפני שנולד הבן הראשון שלו אשר פתח עבורו תקופה שבה לא היה לו זמן או חשק לעשות מוזיקה. אם פנים אל פנים רוגל אלפר הרבה יותר נעים ועדין משהוא עובר בטורים שלו, הרי כאשר הוא מדבר על ההופעה הזאת הוא נעשה רך כמו חמאה. זה לא אותו אדם שמתאר בשכלתנות את הדיאלוג שהוא מנהל עם קוראיו מהעיתון.

ואולי זה העניין עם רוגל אלפר. אף שהוא העביר כמעט שלושה עשורים בעיתונות, אף שהוא מתאר בהרחבה את הסיפוק שהוא שואב מהעבודה שלו, הוא לא מחיל על עצמו את ספר החוקים החל על העיתונאי הממוצע. אולי רוגל אלפר הוא לא בדיוק עיתונאי, אולי הוא יותר קרוב לזמר מחאה: כזה שיכול להגיד מה שהוא רוצה והעיקר שזה ייאמר מספיק חזק. ואם זה נאמר בצעקה, זה עוד יותר טוב. זמר מחאה לא חייב להביא סימוכין או לבסס את הטיעונים שלו. יש לו אלוהים אחר.

אתה בכלל אוהב טלוויזיה?

"אני עושה הפרדה ברורה בין הפרסונה העיתונאית שלי כשאני כותב על טלוויזיה לבין מה שאני עושה בשעות הפנאי שלי. רוב שעות הפנאי שלי מוקדשות ל…", הוא זוקף אצבע, "קריאה. בשנים האחרונות אני אוהב לקרוא היסטוריה, אני לא קורא רומנים יותר. אני משחק המון שחמט אונליין", הוא זוקף אצבע שנייה, "וזה נורא נורא חשוב לי. היכולות שלי בתחום מוגבלות, אבל אני", הוא מחפש לרגע את המילה הבאה, "נלחם. אני מקדיש לזה המון זמן". אצבע שלישית. "ה־ NBA הוא עולם שמעניין אותי מאוד, ואני אוהב להירגע עם סרטי מתח". אצבע רביעית. "המקום העיקרי שלי בטלוויזיה הוא VOD של סרטי המתח, שהרבה מאוד מהם ברמה אמנותית נמוכה. אני סלחן שם.

"אהבתי מאוד לפני חמש־שש שנים לראות סדרות בבינג', והייתה באמת תקופה של הרבה סדרות טובות שראיתי, נגיד 'הסמויה' הייתה בשבילי תגלית כזאת, אבל עבר לי. היום אני לא רואה כמעט סדרות בכלל, רק כשיש לי עניין מקצועי. כילד וכמבוגר צעיר אהבתי טלוויזיה. אני אוהב דוקו עשוי היטב כמו 'הג'ינקס' – זו טלוויזיה מעולה. אבל האם טלוויזיה תופסת מקום מרכזי בחיי היום? דווקא לא. יכול להיות שבעוד כמה שנים זה ישתנה שוב. יש לי גם בעיה עם עולם סדרות האיכות. אני מבין ש'שובר שורות' היא סדרה טובה, אבל אותי זה לא מעניין".

זה נכון שסדרות האיכות, בטח לפי המודל של HBO, הפכו לז'אנר צפוי מאוד. זו סצנה רוויה, אבל אולי אתה לא מחפש במקומות הנכונים?

"אני גם לא כל כך מחפש. אם יש לי זמן פנוי, תמיד יש ספר או משחק שחמט שיעניינו אותי יותר. אני גם עכשיו מאוד בתוך המוזיקה – אני מנגן, אני כותב, יש גבול לכמה זמן יש לי. נוטה להיות מצב שכשאני רואה טלוויזיה לצרכים מקצועיים, זה לא משאיר לי הרבה מקום לטלוויזיה כפנאי. הראש עובד תמיד כשהוא רואה טלוויזיה. נהניתי מאוד מ'משחקי הכס' עד העונה השישית ונמאס לי, נהניתי מ'ויקינגים' במשך עונה ונמאס לי. בעולם הקומדיות אני תלוי במה שהבת שלי, בת 18, מושיבה אותי לראות איתה".

אתה לא חושב שזו עמדה בעייתית עבור מבקר טלוויזיה?

"אני לא חושב שעבור האופן שבו אני מבקר טלוויזיה היא בעייתית. יקום הטלוויזיה היום הוא גדול כל כך, שאדם אחד לא יכול לסקר אותו. גם אם הייתי אוהב, עדיין לי היה את הכיוון שלי ולכותבים אחרים היה את הכיוון שלהם. זאת שאלה של היררכיה – של מה חשוב יותר".

רוגל אלפר (צילום: איליה מלניקוב)

מבקר השכול. אלפר (צילום: איליה מלניקוב)

ואם אתה צריך לענות במילה אחת, אתה אוהב טלוויזיה? כן או לא.

"אני לא חושב שצריך לענות על זה במילה, זה מורכב. כשהייתי ילד אהבתי מאוד טלוויזיה. מפני שיש לי אזרחות אמריקאית וכל המשפחה שלי הייתה שם, אני הכרתי הרבה יותר טלוויזיה ממה שישראלי מכיר. הייתי רואה בקיץ, באמריקה, שידורים חוזרים של סדרות משנות ה־50, אז אני מכיר טוב גם את תולדות הטלוויזיה".

אתה יודע שאני לא דוחק בך לענות "לא", נכון? אתה יכול לענות גם "כן".

הוא צוחק. "אתה יודע מה? אם אני צריך לבחור בין לא לכן, אני אגיד כן, ואני לא מבין אנשים שאין להם טלוויזיה בבית, זה ממש מוזר לי. אנשים שלא מרשים לילדים שלהם לראות טלוויזיה – זה מוזר".

השתנית מאז שאתה בתפקיד הנוכחי?

"אני אגיד את זה ככה: לפני חמש שנים לא כתבתי בשום מקום, לא עשיתי מוזיקה, לא הופעתי וגם לא עלה על דעתי על מה לכתוב. ברור שתמיד היו לי דעות פוליטיות, אבל זה לא התלקח, לא עניין אותי לכתוב על זה ולא הייתה לי אג'נדה ברורה לחיים שלי. לא הייתה לי מטרה ברורה כשקמתי בבוקר. את המאמר הראשון כשחזרתי לכתוב ב'הארץ' כתבתי מיד אחרי מותו של אריק איינשטיין. עכשיו ברור שאריק איינשטיין הוא לא הזמר הלאומי, הוא הזמר הלאומי רק אם אתה חושב שהלאום הישראלי הוא שמאלנים אוהדי הפועל תל אביב. זה יכול להיתפס כבוטה, אבל מה כבר אמרתי? אנשים אמרו לי: 'הוא רק מת. תן לאנשים להרגיש'… להרגיש מה? את השקר? אם לכם יש זכות לסמא את עיני עצמכם ואת עיני כל החברה הישראלית, אז אני יכול לפוצץ את הבלון הזה. אולי זה נתן את הטון להמשך. זה קריטי בעיניי, העניין הזה. אפשר להגיד שזו פרובוקציה אבל לא – זו המציאות".

רוגל אלפר יופיע עם שירי "פסיכופט צעיר" באוזןבר, המלך ג'ורג' 48 תל אביב, שישי (21.7) 22:00, 50־80 ש"ח. אורחים: רם אוריון ואסף גברון

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 750d02952ce142a498