טיים אאוט timeout

לשרוף את הפסקול הישן: דני דותן והקליק חוזרים עם אלבום חדש. ראיון

| מאת: אורי זר אביב

32 שנה אחרי שהתפרקו, הקליק מתקמבקים עם סינגל ראשון מתוך אלבום חדש - "אני לא בפסקול". דני דותן, הסולן והרוח החיה, חולם להבעיר איתו את הפלייליסט

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/03/sizes/IMG_0960-by-ziv-berkovich_h_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/03/sizes/Img130143_h_wo_680_382.jpg
מתוך הקליפ "אני לא בפסקול". צילום: זיו ברקוביץ'

אפשר להגיד עליו הרבה דברים: שהוא נאיבי, שהוא נוטה לסתור את עצמו וגם שהוא לא בדיוק זמר גדול. אבל בכל הקשור לPאנק ישראלי דני דותן הוא הדבר האמיתי. אין צל של ספק שפיו ולבו שווים, שהוא עומד מאחורי כל מילה שהוא צורח לתוך המיקרופון, ושכמו בשנות ה־80, גם היום הוא מאמין שלהקתו יכולה להביא לשינוי.

“אנחנו מחכים בכיליון עיניים לראות את השיר שלנו, ‘אני לא בפסקול', הופך לפסקול של המדינה", הוא אומר בעיניים בורקות בראיון עמו במרפסת דירתו התל אביבית. הסינגל “אני לא בפסקול" – שיצא בתחילת השבוע מלווה בקליפ שביימה האמנית שאשא דותן, בתו של דני – לקוח מאלבום חדש באותו שם, שיראה אור במאי הקרוב (בהוצאת קמע), לא פחות מ־32 שנה אחרי צאת האלבום הקודם.

הקליק התפרקה ב־1984 אחרי שני אלבומים בלבד – “אימא, אני לא רוצה להיגמל" ו"עולם צפוף" – ובשיא הצלחתה. בחמש השנים שבהן פעלה הספיקה להיחרת בזיכרון של חובבי הרוק המחתרתי והגל החדש בארץ עם הופעות אקסצנטריות ושירים נהדרים, ובהם “אינקובטור" ו"אל תדליקו לי נר", שהפך למעין המנון אבל של מלחמת לבנון הראשונה. ב־2010 חזרה להופיע ואף חיממה את להקת ה־Pאנק הבריטית הבאזקוקס בבארבי.

בימים כתיקונם עוסק דותן, 61, בהפקת סרטים דוקומנטריים עם בת זוגו דליה מבורך. הוא גם ביים את הסרט המצוין "הקליק האחרון", שתיעד את איחוד הלהקה, על כל הקשיים והקרעים בין חבריה, ולא פסח על הפרידה המרגשת מהמתופף הענק ז'אן ז'אק גולדברג שהלך לעולמו ב־2006. בהרכב הנוכחי מחליף את גולדברג המתופף עודד פרח. שאר החברים בהרכב הם חבריו המקוריים: דותן על המילים והשירה, אלי אברמוב בגיטרות ובסינתיסייזרים (ומלחין ראשי) ועובד אפרת בבס.

"הלוואי שהוא ינחת כמו פצצה", מתאר דותן בהתלהבות של ילד את ציפיותיו מהסינגל, "המטרה שלי היא לפצוע אנשים וירטואלית, לפצוע בכל הצורות, לירות בתוך הנגמ"ש". "אני לא בפסקול" מבטא ניכור מהמציאות המקומית ותחושת תלישות מיום העצמאות, מהחדשות, מהזיכרון הקולקטיבי ומאופן הנצחת השואה הנוכחי. למרות זאת, דווקא בקניונים הוא לא חש את התלישות הזאת: "אני ממש אוהב לנסוע בדרגנועים ולהסתכל על אנשים".

"אנחנו מדברים בדיוק כמו מפקדים רשעים, כמו חיילים עצבניים, כמו פוליטיקאים כועסים, כמו זונות תקשורת. אנחנו מדברים בצורה מאוד אגרסיבית", חוזר דותן לפאזה הלוחמנית בתום הפוגה נוגה, "זאת עברית עכשווית לגמרי. קל להבין את הקליק".

כמו אז, גם היום השירים של הקליק נכתבים בהתאם למציאות הישראלית: "טיפשים טיפשים / תצאו למלחמה / מלחמת חורמה / בתאוות האומה / תאוות האומה למציאות מדומה / של שירים על שלום וחרחור מלחמה", שר דותן ב"אני לא בפסקול". לדעתו של דותן, אנחנו כבר שנים שרים על שלום ובו זמנית מחרחרים מלחמה. "אם אתה רוצה לשיר על שלום, לך תהיה היפי ותחלק פרחים בגדה. אבל אם כולנו פה רמבו, אז מה זה שירי השלום הדביליים האלה. לא בא לי על זה, לא בא לי על שירי אהבה".

השירים חייבים לייצג את המציאות כפי שהיא?

"אנחנו אנשים מאוד קשוחים בארץ, וזה צריך להיות הסאונד שלנו. תמיד שאלו אותי בשביל מה צריך את כל האגרסיות האלה במוזיקה של הקליק. 'כי זאת המציאות', אני עונה. אבל יש אנשים שחושבים אחרת, שרואים במוזיקה בריחה מהמציאות".

אני מניח שיש גם משמעות להוצאת הסינגל דווקא רגע לפני הבחירות. הרי יש בו קריאה לפעולה.

"לגמרי. אני אומר לכו תצביעו למה שאתם מאמינים בו. אנשים מצביעים למועמדים כריזמטיים? הרי זה מביך. מי כריזמטי בכלל? תקראו מצע, אם אתה מאמין לזה לך תצביע".

יש כאלה שהם כל כך תרבות נגד, שהם מתנגדים בכלל ללכת להצביע.

"אתה יודע מה, אני די שם. אבל אם אני לא אצביע, זאת תהיה הפעם הראשונה בחיי, ואני מרגיש שזו חובתי להצביע כאדם שדוגל בדמוקרטיה. מצד שני, ממה מורכבת פה הדמוקרטיה? בא לי להסתגר".

למי חשבת להצביע?

"מרצ".

זכותי לסתור את עצמי

התמה שמוצגת בשיר "אני לא בפסקול" חוזרת בשירים נוספים באלבום, בווריאציות אחרות. אפשר לשמוע אותה בחזרות המתועדות בסרט "הקליק האחרון", שהלהקה מבצעת את השירים החדשים "החוזה שלי עם הארץ" ו"בין הקברים לפרברים". את דותן לא מעניין ליצור מוזיקה שאין בה כוונה לשנות את המציאות, והוא מכוון בעיקר לקולקטיביזם הישראלי המוגזם מבחינתו – האדרת הסמלים על חשבון האינדיבידואל. "אני פוגש המון אנשים נפלאים, אבל בקבוצות אנשים נעשים לעדרים, למעריצים, למשתטחים, למלקקים, לנדחפים".

"אני לא בפסקול" מצהיר על חוסר שייכות, אך בו זמנית מסמן אתכם כאנשים שכן שייכים למשהו: לתרבות הנגד. זה לא שחור ולבן כמו שאתה מציג את זה.

"זה שוב חוזר לעניין הקבוצה לעומת אינדיבידואלים וזה כן שחור ולבן לדעתי. זכותי לסתור את עצמי, זכותם של אמנים לסתור את עצמם. וכן, אני שייך לתרבות הנגד – אני מרגיש אח לבוב דילן ולקלאש ולא מפחד להיות שייך לתרבות הנגד".

מעניין אם מפחיד אותך דווקא להרגיש שייך לקונצנזוס.

"אתה צודק, אבל מה שמוזר בקליק הוא שהמון אנשי מוזיקה אוהבים אותנו. אני בציפייה שכולם יתחברו למוזיקה שלנו. אולי זה חלום של אאוטסיידרים שרוצים שיאהבו אותם".

הרגשת את זה גם בשנות ה־80? גם בלהקה התנהלתם כאאוטסיידרים זה כלפי זה?

"בטח. הרי מה חיבר בינינו מלכתחילה? האנשים שיצרו את הקליק באו מעולמות כל כך שונים. אחד לא עשה צבא (אלי אברמוב) והאחר היה בשייטת 13 (עובד אפרת), וכל אחד דיבר בשפה שונה וזה עדיין ככה".

לשרוף את הפסקול הישן. דני דותן. צילום: איליה מלניקוב

לשרוף את הפסקול הישן. דני דותן. צילום: איליה מלניקוב

נניח ש"אני לא בפסקול" יזכה להצלחה ענקית והקהל יגיע בהמוניו להופעות, יצעק את המילים וינופף באגרופים. איך תרגיש אם לאחר מכן אותו הקהל יחזור הביתה לאונן מול הפייסבוק במקום לצאת להפגין ברחובות?

"זה יכול לקרות, אבל עדיין המסר נכנס פנימה ויש הרבה עוצמה בשירים. אני מרגיש כבוד להיות שייך לאנשים יוצרים שעושים שינוי בעולם, גם אם שינוי קטן".

מ־1979 ועד היום, עשר קטנות על הקליק

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb