טיים אאוט timeout

פעילי ימין מתנכלים לבית ספר מעורב? שירז אפיק כתבה על זה לפני

| מאת: חמוטל לוין

בתזמון כמעט בלתי ייאמן רואה אור ספר הנוער של שירז אפיק, "לנקות את יפו", שבלבו בית ספר יהודי־ערבי שנמצא תחת מתקפה של ימניים קיצוניים. בראיון היא מספרת למה היה לה חשוב שמתבגרים יתמודדו עם הנושא ומדוע עדיין מעט קשה לה להאמין בדו קיום

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/01/sizes/DSC6626-h_wo_680_382.png
שירז אפיק. צילום: יולי גורודינסקי

בעולם סיבתי יותר היה הגיוני לנחש ש"לנקות את יפו", ספר הנוער החדש של שירז אפיק, נכתב ופורסם תוך חודשים ספורים כדי להתייחס בדייקנות מפתיעה לאירועים אקטואליים. מוח קונספירטיבי במיוחד היה אפילו חושד במערך יחסי הציבור של הוצאת מטר, שהוציאה אותו בדיוק עכשיו כדי לקדם את הספר. אבל המציאות, כדרכה, פשוטה יותר. הטיוטה הראשונה של הספר נכתבה כבר לפני שנה וחצי, ואת העובדה שהוא עוסק בפיגוע שקיצונים מהימין מתכננים לבצע בבית ספר מעורב יהודי־ערבי (הרבה לפני הניסיון לשרוף את בית הספר הדו לשוני בירושלים) ובארגון שפועל נגד קשרים בין יהודיות לערבים, מסבירה אפיק כהתפתחות מתבקשת מהלך הרוחות בישראל. "הספר נבט מתחושה נורא קשה שהייתה לי מהכיוון שאליו נושבות הרוחות, ומצורך גדול להגיד על זה משהו. הרגשתי שאנחנו יוצאים באיזה צומת בכיוון הלא נכון, ולא היה שום ניסיון לעצור את זה", היא אומרת.

גם הצד השני, שחותר לדו קיום, לא יוצא אצלך ממש טוב. הקשרים בין התלמידים הערבים והיהודים בבית הספר שכתבת רחוקים מלהיות אידיאליים.

"אין שני צדדים בסיפור. בכל הספר יש בערך שני אנשים נקיים יחסית, גלית וחאלד (שניים מתלמידי בית הספר). וזה עוד בסיפור שבו לכל המשתתפים יש איזו אובססיה עם ניקיון. כל היתר מלאי חולשות ופגמים ומניפולציות או דחפים אלימים. בבית הספר שהם לומדים בו יש ניסיון ליצור אוטופיה, המנהלת חושבת שהיא תיצור דו קיום באמצעות אמנות, וזה ניסיון שלא צולח כל כך יפה".

כי הוא נועד לכישלון?

"אני חושבת שיותר מדי אנשים לא רוצים שזה יצליח. משהו בהסלמה פה ובהתרת דמן של קבוצות מסוימות מוביל לכישלון של ניסיונות כאלה".

המוסד שאפיק כתבה עליו הוא בית ספר בדוי לאמנויות, שפועל ביפו ומקבל אליו יהודים וערבים. אורי, גיבור הספר, הוא נער מוזיקאי שלא מזמן עבר ליפו – "לבית של עשירים, בית יפואי ישן, שאין לו מספיק מודעות פוליטית לשאול את עצמו מי גר בו קודם", אומרת אפיק – עם הוריו, והתערערות הנישואים שלהם משפיעה קשות על מצבו הרגשי. ובדיוק בשלב הרגיש ביותר, כשהוא נאבק בשאלות של זהות מינית, בהצקות בבית הספר ובמריבות בבית, הוא נתקל באנטיתזה העממית והמחוספסת לאביו המנוכר. אותו אדם, קבלן ניקיון יפואי שורשי ששמו גולן, קושר איתו חברות חמה ובהדרגה מוביל אותו למעורבות בארגון ימני שיש לו תוכניות רצחניות כלפי בית הספר ותלמידיו הערבים.

שירז אפיק. צילום: יולי גורודינסקי

צילום: יולי גורודינסקי

כשקוראים את הספר נדמה לפעמים שאת מנסה לעסוק בהרבה קשיי נעורים מוכרים. הגיבורים לא עושים בהכרח את הדבר הנכון ולא נוהגים כל הזמן כמו שהקורא היה מצפה. היה חשוב לך להציג דמויות לא מושלמות?

"כן, מאוד, וזאת לא הייתה בהכרח החלטה מודעת. אורי היה אמור להיות מותק בהתחלה. נער פעור עיניים, כולו תום וקורבניות. אבל הוא גדל עם הסיפור. לאורך כל הסיפור, בכל פעם שחושבים לרחם עליו ולאהוב אותו הוא עושה משהו לא בסדר. בידיים הנכונות, עם דמות אבהית נכונה, הוא היה יכול לצאת אחר לגמרי. הוא בחור שיש בו המון רוך, אבל גם איזה גרעין אלים".

אפיק, עובדת סוציאלית שעוסקת כיום בתמיכה באנשים שעברו טראומה גופנית, קיבלה החלטה מודעת לא להכניס את ההשכלה שלה בפסיכולוגיה ואת הניסיון המעשי שלה אל הדמויות שכתבה. "ניסיתי בכל מאודי לא להאכיל את הקורא בכפית ולתת הסברים פסיכולוגיסטיים. הרגשתי שהבחירה לכתוב מנקודת מבט של בני 14 נותנת לי חופש, כי זה גיל ממש פסיכי. אתה מתנסה ואתה טועה ואתה למעלה ואתה למטה, והרגשתי שככה אני יכולה לגעת בהמון נושאים שעניינו אותי".

בין השאר היא מתארת בספר התיידדות עדינה בין אורי לבין חאלד, תלמיד ערבי שמשתתף איתו בהצגה שמעלה בית הספר. הידידות הזאת לא נגמרת טוב.

את לא חפה מסטריאוטיפים: עורך הדין שחושב שהכסף יקנה לו הכל, הגבר המזרחי שמחזיק את אשתו קצר, המשפחה הערבית שדוחה את הבן ההומו.

"לפעמים גם סטריאוטיפים מתקיימים. היו כמה אנשים שראיתי בעיני רוחי כשכתבתי, והם הרגישו לי אותנטיים. גם הסיפור על המשפחה הערבית שהגיבה כך לגילוי על הבן ההומו מבוססת על סיפור אמיתי, ואין טעם להעמיד פנים שדברים כאלה לא קורים. יש לאנשי שמאל נטייה מקוממת שמרוב רצון לגונן על על המקופחים, הם נמנעים מלבקר אותם גם כשהם עושים דברים שפוגעים בזכויות אדם בסיסיות. לא הכול צריך לקבל".

עשית תחקיר לכתיבת הספר?

"הרוב הגיע ממוחי הקודח. אני כן יכולה להגיד שלתנועת 'ריבונות' בספר רציתי לקרוא קוממיות, וכשבדקתי הבנתי שיש כבר ארגון מחתרתי שנקראת ככה. אבל קראתי על המחתרת היהודית, על סוגי נשק, על המחלקה היהודית בשב"כ ועל דמויות בולטות. קראתי הרבה על הטבח שנערים ביצעו בתיכון קולומביין. ועל להב"ה, שעכשיו נמצאים בכותרות".

שירז אפיק. צילום: יולי גורודינסקי

צילום: יולי גורודינסקי

את עצמך מאמינה בדו קיום?

"אני מאוד רוצה להאמין, אבל זה אומר שהרבה אנשים יצטרכו לנהוג בדרך מנוגדת לנטייתם. חייתי בעבר בארצות הברית, והיו לי שם שתי חברות כווייתיות. היו בינינו המון נקודות דמיון. פה לא יוצא לי בכלל להתיידד עם ערבים. אין לי חברים ערבים. גם לא כשגרתי ביפו – תקופה קסומה, ממש בתחילת הנדידה מתל אביב לשם. גרתי במתחם נגה, בבניין של שש דירות. כל אחד מהדיירים היה אמן בדרכו ומקסים בדרכו, אך היינו כולנו יהודים. ועדיין, אתה סופג את הסביבה, נטמע ומתערבב. הייתי הולכת בה המון והיא הילכה עליי קסם. יש לי פנטזיה לחזור לשם. אני באה ומבקרת וחומדת כל מיני מקומות, אבל בסופו של דבר אני רוצה לגדל את הילד שלי במקום פחות נפיץ".

"לנקות את יפו", הוצאת מטר, 255 עמ'

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0